Name: זהו זה | היכל התרבות תל אביב | Tickchak LIVE
Start: 2024-09-27T14:00:00+03:00Z
Location: היכל התרבות תל אביב

אַבּוּ טַבְּלֶה

ابو طبلة

אדיר מילר

Adir Miller

אודי כגן

Udi Kagan

שחר חסון

Shahar Hason

מתן פרץ

Matan Peretz

שלומי קוריאט

Shlomi Koriat

אוראל צברי

Orel Tsabari

אשדוד

באר שבע

קריית גת

אשקלון

נתיבות

אילת

אדיר מילר | היכל  התרבות אשקלון | Tickchak LIVE

מחוז דרום

היכל  התרבות אשקלון

אסף מור יוסף

Asaf Mor Yosef

אסף מור יוסף במופע סטנדאפ | יד לבנים אשדוד | Tickchak LIVE

אסף מור יוסף במופע סטנדאפ

יד לבנים אשדוד

אסף יצחקי

Assaf Itzhaki

אסף יצחקי | משכן אמנויות הבמה באר שבע | Tickchak LIVE

משכן אמנויות הבמה באר שבע

שלומי קוריאט | מיוזיק סיטי באר שבע | Tickchak LIVE

מיוזיק סיטי באר שבע

אסף מור יוסף במופע סטנדאפ | היכל  התרבות אשקלון | Tickchak LIVE

ליאור סושרד

Lior Suchard

ליאור סושרד | משכן אמנויות הבמה באר שבע | Tickchak LIVE

רביטל ויטלזון יעקבס

Revital Vitelzon Jacobs

רביטל ויטלזון יעקבס | היכל  התרבות אשקלון | Tickchak LIVE

אירועים לנשים

הצגות ילדים

הופעות חיות

סטנדאפ

גלאטיקט

הצגות

הרצאות

Southern District

היכל התרבות קריית גת

באר שבע - תמוז

המשכן לאמנויות הבמה אשדוד

מתנ"ס אלוני ציון אשקלון

המחוז כולל שתי נפות:

נפת אשקלון
נפת באר שבע

חלוקה מוניציפלית

אוכלוסיית המחוז מונה כ-1,330,600 נפש (למ"ס, נכון לשנת 2019), מתוכם, הלמ"ס מסווגת לפי שיוך דתי:953,600 (כ-71.7%) מאוכלוסיית המחוז רשומים כיהודים.
280,300 (כ-21.1%) מאוכלוסיית המחוז רשומים כמוסלמים.
6,500 (כ-0.5%) מאוכלוסיית המחוז רשומים כנוצרים.
89,900 (כ-6.7%) מאוכלוסיית המחוז רשומים ללא סיווג דת.

דמוגרפיה

הערה: הנתונים לערים נכונים לסוף ספטמבר 2023, מועצות מקומיות ואזוריות עדכניות לסוף ינואר 2022.

ערים

מועצות מקומיות

מועצות אזוריות

נתוני אוכלוסייה ושטח ביישובי המחוז

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

מחוז הדרום הוא המחוז הגדול ביותר מבחינת שטח מבין שבעת מחוזותיה האדמיניסטרטיביים של מדינת ישראל, והוא כולל את כל שטחי הנגב, מישור החוף הדרומי ועמק הערבה. שטחו הכולל 14,185 קילומטר רבוע ורובו מדברי. צפיפות האוכלוסייה של מחוז זה היא הנמוכה ביותר מבין כל המחוזות בארץ – כ-90 נפש לקמ"ר.
מחוז הדרום הוא המחוז היחיד בישראל שממנו גישה לשלושה ימים – הים התיכון בחופי אשקלון ואשדוד, ים סוף שלחופי אילת, וים המלח במזרח. בירת המחוז היא העיר באר שבע. העיר המאוכלסת ביותר היא אשדוד והעיר הגדולה ביותר מבחינת שטח שיפוט היא דימונה. בתחום המחוז פועלים מוסדות אקדמיים כגון המכללה האקדמית אשקלון, המכללה האקדמית להנדסה באשדוד, אוניברסיטת בן-גוריון בבאר שבע והאוניברסיטה הפתוחה באילת.

קולדפליי

Coldplay

MOONLIGHT - המחווה ל COLDPLAY | קולדפליי | זאפה חיפה | Tickchak LIVE

MOONLIGHT - המחווה ל COLDPLAY

מחוז חיפה

חיפה

זאפה חיפה

רוקוויל - U2 וקולדפליי | היכל התרבות בית שמש | Tickchak LIVE

רוקוויל - U2 וקולדפליי

מחוז ירושלים

בית שמש

היכל התרבות בית שמש

כריס מרטין וג'ון באקלנד נפגשו לראשונה בספטמבר 1996 במהלך לימודם ב"קולג' האוניברסיטאי של לונדון". הם ניגנו יחד במשך כמספר חודשים עד שהחליטו להקים להקה (שנקראה בתחילה "Pectoralz").בשנת 1997, לאחר הצטרפותו של הבסיסט גאי ברימן אשר היה חברם לספסל הלימודים של מרטין ובאקלנד, שינתה הלהקה את שמה ל-"Starfish". בהמשך, מינה מרטין את חברו פיל הארווי לתפקיד מנהל הלהקה. הרכב הלהקה, שלא השתנה עד היום, הושלם עם הצטרפותו של המתופף (וזמר הליווי) ויל צ'מפיון. צ'מפיון, ששולט במספר כלים מוזיקליים, ביניהם פסנתר, גיטרה ובס למד לנגן בתופים רק לאחר הצטרפותו ללהקה. עוד באותה שנה, הציע מרטין לסטודנט בשם טים רייס אוקסלי להצטרף ללהקה בתור נגן הקלידים וזאת לאחר שהתרשם מיכולת הנגינה שלו בפסנתר. אוקסלי סירב להצעה, בשל העובדה כי כבר היה חלק מהרכב אחר בשם "קין" - אשר יפרוץ אף הוא לתודעת הציבור בבריטניה מספר שנים לאחר מכן.בשנת 1998 שינתה הלהקה את שמה ל"קולדפלי". קיימת השערה לפיה שם זה הוצע ללהקה על ידי סטודנט בשם טים קרומפטון, אשר ההרכב בו הופיע נשא בתחילה שם זה אך החליט להחליפו לשם אחר. הופעתה הראשונה של הלהקה נערכה במסגרת פסטיבל להקות חובבות במנצ'סטר שבאנגליה.
הלהקה המשיכה להופיע במועדונים שונים ברחבי לונדון ובמאי 1998 נכנסו לאולפן הקלטות והקליטו במהלך סוף שבוע אחד את המיני אלבום הראשון שלהם "Safety", שיועד להפצה כדמו בין חברות התקליטים ויצא ב-25 במאי 1998. הלהקה, שהייתה מרוצה מהתוצאה הסופית, החליטה להפיץ כ-500 עותקים מהמיני-אלבום ולהפיצם בקרב גורמים בתעשיית המוזיקה ותחנות רדיו ברחבי לונדון וכן חברים ובני משפחה, כאשר רק 50 עותקים נשארו למכירה לציבור הרחב. כל השירים שנכללו בדמו, הופצו בהמשך בהוצאות מוזיקליות נוספות של הלהקה.ב-26 באפריל 1999, הוציאה הלהקה את המיני אלבום השני שלה שכלל את הסינגל הראשון שלה "Brothers & Sisters", שהופק על ידי חברת התקליטים הלונדונית "Fierce Panda" והוקלט במשך ארבעה ימים בלבד. השיר שזכה להצלחה יחסית כשהעפיל למקום ה-92 במצעד השירים הבריטי, הגיע לידיעתו של אחד משדרי תחנת הרדיו "Radio 1" של ה-BBC, שניגן את השיר באופן תדיר ובכך תרם לחשיפתו. בהמשך לכך, החלו חברות תקליטים להביע עניין גובר בלהקה ובקיץ 1999, חתמה הלהקה על חוזה עם חברת התקליטים "פרלופון".באוקטובר 1999, הוציאה הלהקה את המיני אלבום השני שלה "The Blue Room", שהופץ ב-500 עותקים וזכה לביקורות חיוביות. בין השרים הבולטים בו ניתן למנות את "Don't Panic", "Bigger Stronger" ו-"See You Soon".

1996–1999: הקמה והשנים הראשונות

במרץ 2000 הוציאה הלהקה את השיר "Shiver" שהיה ללהיט הראשון של הלהקה, כשהעפיל לרשימת "40 הסינגלים המצליחים באנגליה" . שלושה חודשים לאחר מכן הוציאה הלהקה סינגל נוסף – "Yellow", אשר היה לשיר המצליח ביותר של הלהקה עד לאותו זמן, כאשר הגיע למקום ה-3 ברשימת "הסינגלים הנמכרים באנגליה". במהלך אותו חודש, יצאה הלהקה לסיבוב ההופעות המשמעותי הראשון שלה, שכלל בין היתר הופעה במסגרת "פסטיבל גלסטונברי".
ב-10 ביולי 2000, יצא אלבומה הראשון של הלהקה Parachutes, לאחר עבודה של מספר חודשי הקלטה שהחלה בנובמבר 1999. בין השירים הבולטים באלבום ניתן למנות את שני הסינגלים האחרונים של הלהקה ("Shiver" ו-"Yellow"), כמו גם את "Don't Panic" ו-"Trouble". האלבום זכה להצלחה רבה, כשהגיע למקום ה-1 ברשימת "האלבומים הנמכרים ביותר" באנגליה, לאחר שנמכר בלמעלה מ-2 מיליון עותקים. האלבום נחל הצלחה רבה גם בארצות הברית, כשיצא לחנויות בנובמבר 2000, שם העפיל למקום ה-51 ברשימת "200 האלבומים הנמכרים ביותר של מגזין "בילבורד". בספטמבר 2000, הייתה הלהקה בין המועמדות לזכייה ב"פרס המירקורי". בעקבות הצלחת האלבום בארצות הברית, יצאה הלהקה לסיבוב הופעות ראשון במדינה שנקרא "US Club Tour". עוד באותו חודש, זכתה הלהקה בפרס "הלהקה הבריטית של השנה" ובפרס "האלבום הבריטי של השנה" בטקס "פרסי המוזיקה הבריטית". בתחילת שנת 2002, התפטר מתפקידו פיל הארווי, שתיפקד כמנהל הלהקה מראשית דרכה. הארווי שהפך למנהל האומנותי של הלהקה הוחלף בתפקיד על ידי דייב הולמס.
שנה לאחר מכן, זכתה הלהקה לראשונה בפרס במסגרת טקס אמריקאי, כשזכתה בקטגוריית "האלבום האלטרנטיבי של השנה" במסגרת טקס "פרסי גראמי" שנערך בלוס אנג'לס.

1999–2002: אלבום בכורה

לאחר ההצלחה של אלבום הבכורה שלה, חזרה הלהקה לאולפן ההקלטות בספטמבר 2001, והחלה לעבוד על אלבומה השני, שהופק על ידי קן נלסון (שהיה אחראי על מלאכת ההפקה של אלבומם הראשון).
ב-26 באוגוסט 2002, הוציאה הלהקה את אלבומה השני A Rush of Blood to the Head. יום לאחר השקתו באנגליה, הופץ האלבום גם בארצות הברית בהוצאת "תקליטי קפיטל". הסינגל הראשון מתוך האלבום היה "In my Place".

2001–2004: A Rush of Blood to the Head

ב-2005 עשתה הלהקה היסטוריה כאשר הוציאה את הסינגל "Speed of Sound" שנכנס היישר למקום השמיני בארצות הברית. בבריטניה הגיע הסינגל למקום השני, כשאת מקומו בפיסגה לוקח הרמיקס של רינגטון "הצפרדע המשוגעת". ביוני יצא אלבומה השלישי של הלהקה, X&Y. האלבום נכנס היישר למקום הראשון עם צאתו, בארצות הברית ובריטניה בו-זמנית. בבריטניה נמכרו כמעט חצי מיליון עותקים מהאלבום תוך שבוע. שם האלבום, על פי מרטין, מייצג את המשתנים במשוואה מתמטית. בהמשך יצאו גם השירים "Fix You", "Talk", "White Shadows" ו-"The Hardest Part".
ב-2006 האלבום X&Y הוכרז כאלבום הכי נמכר בעולם לשנת 2005, על פי הדיווחים של הפדרציה הבינלאומית של תעשיית המוזיקה. קולדפליי מכרה ברחבי העולם 8.3 מיליון עותקים מאלבומה השלישי, שיצא ביוני 2005.

2004–2005: X&Y

ביוני 2008 הוציאה הלהקה את אלבומה הרביעי, Viva la Vida or Death and All His Friends. האלבום הופק על ידי בריאן אינו וחובר בעזרתו של ג'ון הופקינס. ב-29 באפריל 2008 יצא הסינגל הראשון מהאלבום, "Violet Hill". ב-5 במאי 2008 הוציאה הלהקה את הסינגל השני מתוך האלבום, שיר הנושא - "Viva la Vida". על עטיפת האלבום מתנוסס חלק מתוך היצירה המפורסמת, "החירות מובילה את העם", שצייר הצרפתי אז'ן דלקרואה.
בריאיון לתחנת הטלוויזיה BBC טענו כריס מרטין וויל צ'מפיון שאלבום זה מהווה שינוי בדרך הכתיבה שלהם: "כשהיינו בני 19 כתבנו שירים ברמה של בני 19 עכשיו אנחנו בשנות השלושים לחיינו". בראיונות אחרים הם אמרו כי "Viva la Vida or Death and All His Friends" הוא "התחלה", וחלק נפרד משלושת האלבומים הקודמים הנחשבת טרילוגיה בפני עצמה. על אלבום זה קיבלה הלהקה מועמדויות רבות לפרסי גראמי.
ביום יציאתו נמכרו בארצות הברית בלבד כ-360 אלף עותקים, ועוד 720 אלף במהלך השבוע הראשון. באנגליה נמכרו 125 אלף עותקים ביום יציאתו, וכ-302 אלף עותקים בשלושת הימים הראשונים לאחר יציאתו. Viva la Vida or Death and All His Friends הוא האלבום שהורד הכי הרבה פעמים דרך רשת האינטרנט.[דרוש מקור]
ב-4 בדצמבר 2008 הוגשה נגד הלהקה תביעה להפרת זכויות יוצרים על ידי הגיטריסט ג'ו סטריאני בטענה ששירם "Viva la Vida" מכיל תווים עיקריים מהקטע האינסטרומנטלי "If I Could Fly" מאלבומו של סטריאני משנת 2004, "?Is There Love in Space". שיר זה זיכה אותם במועמדות לפרס גראמי לשיר השנה.בדצמבר 2008 הוציאה הלהקה את החלק השני של האלבום בדמות המיני אלבום "Prospeckt's March" הכולל 8 שירים מהאלבום האחרון שלא נכנסו לאלבום עצמו ונמכר במהדורה מהודרת ביחד עם Viva la Vida.
ב-15 במאי 2009 הוציאה קודפליי אלבום הופעה בשם LeftRightLeftRightLeft הזמין להורדה בחינם באתר האינטרנט של הלהקה.ב-6 ביולי 2009 הוציאה קולדפליי את השיר "Strawberry Swing" כסינגל.
בסוף שנת 2009, במצעד העשור שנערך בתחנת הרדיו גלגלצ נבחרה קולדפליי ללהקת העשור עם מעל ל-14,000 קולות. קולדפליי הייתה הלהקה עם מספר השירים הגבוה ביותר באותו מצעד, תשעה שירים.

2006–2010: Viva la Vida or Death and All His Friends

ב-1 בדצמבר 2010 הוציאה קולדפליי להורדה דיגיטלית סינגל, שכתבו חברי הלהקה, בשם "Christmas Lights".
ב-31 במאי 2011 פרסמה הלהקה סינגל חדש בשם "Every Teardrop Is a Waterfall", מתוך אלבומה החמישי מיילו זיילוטו. את שם האלבום ואת עטיפתו פרסמה הלהקה באתר האינטרנט שלה ב-12 באוגוסט 2011. על פי כריס מרטין, זהו אלבום קונספט שסובב סביב שתי דמויות מיילו וזיילוטו שמתאהבות, או כמו שאמר "סיפור אהבה עם סוף שמח" . ב-21 בספטמבר יצא הסינגל השני מתוך האלבום, "Paradise", שזכה להצלחה רבה במצעדים. האלבום יצא לאור ב-24 באוקטובר 2011. ב-3 בפברואר 2012 יצא הסינגל השלישי מהאלבום, Charlie Brown, שיצאתו כללה גם קליפ לקידום הסינגל.
ב-2 ביוני 2012, הוציאה קולדפליי ביחד עם ריהאנה את השיר "Princess Of China", מעריצי קולדפליי כעסו על כך שהלהקה שיתפה פעולה עם ריהאנה, בטענה שהיא והשירים שלה ממוסחרים, ומנגד קולדפליי דווקא שמחו שהקליפ זכה ל-14 מיליון צפיות תוך שבועיים.

2009–2012: Mylo Xyloto

במהלך סיבוב ההופעות של האלבום Mylo Xyloto רואיינו חברי הלהקה והודו כי כבר הם עובדים על אלבום חדש, נוצרה שמועה בעקבות ריאיון עם חברי הלהקה בהופעה באוסטרליה שהלהקה תיקח הפסקה מפעילות בין השנים 2013 עד 2015 אך שמועה זו הופרכה כאשר ראיינו את סולן הלהקה, כריס מרטין.
ב-9 באוגוסט 2013 הודיעה הלהקה רשמית שתוציא ב-26 באוגוסט 2013 שיר חדש בשם "Atlas" אשר צורף לפסקול הסרט 'משחקי הרעב - התלקחות' שהיה אמור לצאת ב-22 בנובמבר 2013, אך הוצאת הסינגל נדחתה ל-8 בספטמבר 2013 מסיבה לא ידועה.
ב-25 בפברואר 2014 פורסם שיר חדש מתוך האלבום החדש שהוכרז Ghost Stories בשם "Midnight".
ב-3 במרץ פורסם שיר נוסף מתוך האלבום, בשם "Magic". בנוסף חשפה הלהקה כי אלבומה החדש "Ghost Stories" יכלול תשעה שירים ויפורסם ב-19 במאי 2014, הלהקה גם צירפה את עטיפת האלבום. האלבום עסק בעיקר בפרידה של מרטין מאשתו, השחקנית גווינת' פאלטרו.
האלבום כולל את סגנונות הפופ רוק, סינת'-פופ ו-R&B.

2012–2014: Ghost Stories

ב-5 בדצמבר 2014 סולן הלהקה כריס מרטין, הודיע כי הלהקה תוציא במהלך שנת 2015 אלבום שביעי במספר שייקרא A Head Full of Dreams (ראש מלא חלומות). יחד עם הודעתו של מרטין על האלבום השביעי הופצה השמועה כי מדובר באלבום אחרון וסופי של הלהקה שלמעשה יוביל לפירוקם, אך שמועה זו הופרכה על ידי מרטין.
ב-27 בנובמבר 2015, יצא הקליפ של סינגל החמישי מהאלבום, "Adventure Of A Lifetime".
ב-29 בינואר 2016, יצא הקליפ של הסינגל השלישי מהאלבום, "Hymn for the Weekend", בשיתוף עם הזמרת ביונסה.
ב- 16 במאי 2016, יצא הקליפ של הסינגל "Up & Up" שנערך על ידי הישראלים וניה היימן וגל מוג'ה.
בדצמבר 2015 הודיעה ליגת ה-NFL כי קולדפליי תופיע במופע המחצית של סופרבול 50 שיתקיים בפברואר 2016 ביחד עם הזמרת ביונסה והזמר ברונו מארס.
בסוף חודש פברואר 2017 שהתה הלהקה בישראל וברשות הפלסטינית בביקור שהוגדר על ידם כביקור היכרות ולימוד.
ב־2018 ביצעה הלהקה גרסת כיסוי לשירו של אלטון ג'ון "We All Fall in Love Sometimes", גרסת כיסוי שנכללה באלבום ההוקרה "Revamp: Reimagining the Songs of Elton John & Bernie Taupin" .

2015–2018: A Head Full Of Dreams

ב-26 בספטמבר 2019, הכריזו הלהקה שיופיעו בפסטיבל "Global Citizen" שבניו יורק, בשנת 2020. במהלך חודש אוקטובר הודיעו חברי הלהקה שיוציאו את אלבום האולפן השמיני שלהם והכפול שיקרא Everyday Life, האלבום יצא ב-22 בנובמבר 2019.

2019–2020: Everyday Life

Music of the Spheres הוא אלבום האולפן התשיעי שהוציאה קולדפליי. האלבום יצא לאור ב-15 באוקטובר 2021, על ידי חברות התקליטים פרלופון ואטלנטיק. מתוך האלבום יצאו שלושה סינגלים. האלבום כולל שירי פופ רוק וסינת'-פופ.

2021–הווה: Music of the Spheres

היסטוריה

בתחילת דרכה, הושווה סגנונה של הלהקה לזו של ג'ף באקלי ורדיוהד, כמו גם לאומנים נוספים דוגמת טראוויס, U2, ג'ורג' האריסון (בעיקר בהקשר לאלבומה השני A Rush Of Blood To The Head משנת 2002) וג'וני קאש (בהתייחס לאלבומה השלישי של הלהקה X&Y משנת 2005). כריס מרטין ציין כי אחת מהלהקות שהשפיעו עליו להקים את הלהקה הייתה "א-הא".כל חברי הלהקה הגיעו מבתים מבוססים כלכלית באופן יחסי, בני המעמד הבינוני, שהוריהם עודדו אותם לעסוק במוזיקה. כריס מרטין החל לנגן בפסנתר בגיל צעיר ובגיל 15 החל להופיע עם הרכבי רוק משתנים, כאשר אחד מהזמרים המועדפים עליו היה טום וייטס. ג'וני באקלנד החל לנגן בגיטרה בגיל 11, בהשראת הנגנים המועדפים עליו, לרבות ג'ימי הנדריקס ואריק קלפטון. גאי ברימן, נחשף בגיל צעיר למוזיקת הפאנק והחל לנגן בגיטרה בס בתקופת נערותו. ויל צ'מפיון, ששולט במגוון כלים בהם בס וגיטרה, לא חשב על קריירה כמתופף עד שהצטרף הלהקה, אז החל לנגן על כלי הקשה באופן בלעדי.

השפעות

מאז יציאת האלבום השני של קולדפלי, A Rush of Blood to the Head, קולדפליי החלה לתרום באופן פעיל למספר מטרות חברתיות ופוליטיות. הלהקה תמכה במבצע "עשו סחר הוגן" של חנויות יד שנייה והארגון ההומניטרי הבינלאומי "אמנסטי". כמו כן, הלהקה הופיעה במגוון תוכניות צדקה כמו Band aid 20, Live 8, והאגודה למען נוער חולה סרטן.
הלהקה אישרה את השימוש במוזיקה שלהם בסרטים, טלוויזיה ונקודות קידום כמו הטריילר של "פיטר פן". לעומת זאת, קולדפליי התנגדה מאוד לשימוש המוזיקה שלהם בתעשיית המסחר. הלהקה דחתה חוזים של מיליוני דולרים מחברות ענק אשר רצו להשתמש בשירים "Yellow", "Trouble", ו-"Don't Panic". "לא היינו יכולים לחיות עם עצמנו אם היינו מוכרים את משמעויות השירים בצורה כזאת", אמר מרטין.
כריס מרטין תומך אישית בגן בוסתן אברהם ביפו שהוא גן ילדים יהודי-ערבי מעורב דו-שפתי שבו הילדים לומדים על תרבויות ודתות ומציינים את חגיהן. מרטין מגיע לישראל לביקורים פרטיים תקופתיים בגן, לאחרונה ב-2019.

סולן הלהקה מרטין התבטא נגד מלחמת עיראק ב-2003, ותמך במתמודד הדמוקרטי לבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-2004 ג'ון קרי. נגן הבס גיא ברימן אמר: "אתה יכול לגרום לאנשים להיות מודעים לנושא מסוים. זה לא הרבה מאמץ בשבילנו, אבל אם זה יכול לעזור לאנשים אז נעשה את זה."
ב-1 ביוני 2011 הזמינה קולדפליי את מעריציה בדף הפייסבוק שלה להאזין לשיר "Freedom for Palestine", שבוצע על ידי מספר אמנים כאקט של תמיכה בפלסטינים. בקליפ השיר ניתן לראות אילוסטרציות של צה"ל מפציץ באזור מגורים והורג אזרחים ושל חייל מפיל אשה פלסטינית כשתינוק בידיה. לאחר מספר ימי מחאה, הסירה הלהקה את הקישור לשיר מדף הפייסבוק שלה ללא כל הסבר.

דעות פוליטיות

מעורבות חברתית

2000: Parachutes
2002: A Rush of Blood to the Head
2005: X&Y
2008: Viva la Vida or Death and All His Friends
2011: Mylo Xyloto
2014: Ghost Stories
2015: A Head Full of Dreams
2019: Everyday Life
2021: Music of the Spheres

אלבומי אולפן

דיסקוגרפיה

2000–2001: Parachutes Tour
2002–2003: A Rush of Blood to the Head Tour
2005–2007: Twisted Logic Tour
2008–2010: Viva la Vida Tour
2011–2012: Mylo Xyloto Tour
2014: Ghost Stories Tour
2016–2017: A Head Full of Dreams Tour
2024–2022: Music of the Spheres World Tour

סיבוב הופעות

הופעות

קולדפליי, ברשת החברתית פייסבוק
 קולדפליי, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
 קולדפליי, ברשת החברתית אינסטגרם
 קולדפליי, ברשת החברתית טיקטוק
 קולדפליי, ברשת החברתית VK
 קולדפליי, סרטונים בערוץ היוטיוב
 קולדפליי, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
 קולדפליי, באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
 קולדפליי, באתר אייטונס  (באנגלית)
 קולדפליי, באתר ספוטיפיי
 קולדפליי, באתר סאונדקלאוד (באנגלית)
 קולדפליי, באתר Last.fm (באנגלית)
 קולדפליי, באתר AllMusic (באנגלית)
 קולדפליי, באתר MusicBrainz (באנגלית)
 קולדפליי, באתר דיזר
 קולדפליי, באתר Yandex.Music (ברוסית)
 קולדפליי, באתר Discogs (באנגלית)
 קולדפליי, באתר Songkick (באנגלית)
קולדפליי, באתר Genius
קולדפליי, באתר SecondHandSongs
 קולדפליי, באתר בילבורד (באנגלית)
 קולדפליי, באתר טיידל (באנגלית)
 קולדפליי, באתר אמזון מיוזיק
קולדפליי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

אתר האינטרנט הרשמי של קולדפליי
הערוץ הרשמי של הלהקה ביוטיוב
קולדפליי, באתר MusicDB

באנגלית

דפנה לוסטיג‏, קולדפליי החדש: לא ממחזרים את עצמם, באתר וואלה!‏, 30 ביוני 2011
עינב שיף‏, קולדפליי מוציאים אלבום חדש: למה כל כך שונאים אותם?, באתר וואלה!‏, 19 באוקטובר 2011
גיא חג'ג', האלבום של קולדפליי: זה לא רוק, וזה טוב, באתר ynet, 22 באוקטובר 2011
שירית גל, קולדפליי בלונדון: בלונים בתקרה, באתר ynet, 14 בדצמבר 2011
מני אבירם‏, קורדרוי 83: החדש של קולדפליי אמור היה לרסק אותנו - ונכשל, באתר וואלה!‏, 14 במאי 2014
מני אבירם‏, האלבום המואר החדש של קולדפליי לא יחזיר את הפורשים, באתר וואלה!‏, 02 בדצמבר 2015
שרון מולדאבי, ‏ביקורת מוזיקה: האלבום החדש של קולדפליי משדר רוח רעננה, באתר גלובס, 6 בדצמבר 2015
עמי פרידמן, קולדפליי החדש: עכשיו טוב, וזה נשמע נורא, באתר ynet, 9 בדצמבר 2015
ערן איצקוביץ', דעה לא שגרתית: קולדפליי החדש לא כזה נורא, באתר nrg‏, 17 בדצמבר 2015
קולדפליי במוסיכיפדיה של רדיו מוסיכיף 69FM.

בעברית

קולדפליי (באנגלית: Coldplay) היא להקת רוק בריטית. הוקמה בלונדון בשנת 1997 על ידי הסולן והפסנתרן כריס מרטין והגיטריסט ג'ון באקלנד, ובהמשך הצטרפו הבסיסט גאי ברימן והמתופף ויל צ'מפיון. סגנון המוזיקה, השירה ולחניה של הלהקה מכילים מאפיינים רבים המזוהים עם רוק אלטרנטיבי ופוסט-בריטפופ.
בשנת 2000 זכתה הלהקה לחשיפה בינלאומית לאחר הוצאת הסינגל "Yellow" ובהמשך אלבומה הראשון Parachutes, שהיה מועמד ל"פרס המרקיורי". אלבומה השני של הלהקה, A Rush of Blood to the Head, שיצא בשנת 2002, המשיך את קו ההצלחה של הלהקה וזכה בפרס "אלבום השנה" של המגזין "NME". כעבור שלוש שנים הוציאה הלהקה את אלבומה השלישי, X&Y, שהיה לאלבומם הנמכר ביותר בעולם בשנת 2005. בשנת 2008 יצא אלבום האולפן הרביעי של הלהקה, Viva la Vida or Death and All His Friends, שהופק על ידי המפיק הבריטי בריאן אינו, שזכה במספר פרסים במסגרת טקס "פרסי גראמי". אלבומה החמישי של הלהקה, Mylo Xyloto, זכה להצלחה מסחרית רבה כשנבחר לאלבום הרוק הנמכר ביותר באנגליה ב-2011, על אף שקיבל ביקורות מעורבות. אלבומה השישי של הלהקה, Ghost Stories, שיצא בשנת 2014, זכה אף הוא להצלחה מסחרית מחד ולביקורות מעורבות מאידך. אלבום האולפן השביעי של הלהקה, A Head Full of Dreams, יצא בדצמבר 2015. נלווה אליו מסע הופעות עולמי ארוך וגורף פרסים שנפרס לאורך של שנתיים, עם למעלה מ-100 הופעות.
הטור גרף מעל לחצי מיליארד דולרים של רווחים ונחשב לטור השלישי הכי רווחי בהיסטוריה.
האלבום השמיני של הלהקה, Everyday Life, יצא בנובמבר 2019 והשמעת הבכורה שלו התקיימה בהופעה של הלהקה בירדן.
במהלך שנות פעילותה זכתה הלהקה בעשרות פרסים, לרבות שבע זכיות ב"פרס גראמי" ומכרה למעלה מ-90 מיליון תקליטים ברחבי העולם, נתון שמיצב אותה כאחת מהלהקות המצליחות בעולם. בדצמבר 2009, זכתה הלהקה במקום הרביעי ברשימת "האמנים הטובים ביותר של שנות האלפיים" בדירוג של קוראי מגזין "הרולינג סטון". ביחד עם עבודתה המוזיקלית, מזוהה הלהקה במעורבותה החברתית והפוליטית כפי שבאה לידי ביטוי, בין היתר, במגוון אירועי צדקה בהם נטלה חלק, דוגמת "לייב 8", "Band Aid 20", “global citizen” ועוד.

לירן דנינו

Liran Danino

עדן בן זקן

Eden Ben Zaken

חזי דין

Hezi Dean

טבריה

Tiberias

סינמטק טבריה

יוסף בן מתתיהו, ומקורות חז"ל מציינים שטבריה נקראה, על ידי מייסדה הורדוס אנטיפס, על שם הקיסר טיבריוס. מטבעות עתיקים שנמצאו במקום מתקופת שלטונו של הקיסר קלאודיוס, משנת 54 לספירה, מראים כי בתקופה זו נקראה "קלאודיופוליס" (עירו של קלאודיוס), ויש הסבורים כי קיבלה מעמד של "פוליס", עיר-מדינה, רק בתקופה זו.
מוסיף יוסף בן מתתיהו ומוסר כי הורדוס אנטיפס נתקל בקשיים ביישובו את העיר ביהודים, משום שנבנתה על גבי בית קברות ולכן נחשבה כמקום טמא. לאחר מרד בר כוכבא טיהר רבי שמעון בר יוחאי את העיר מטומאת המתים, והעיר הוכשרה למגורי יהודים. טיהור העיר מטומאת המת איפשר מגורי כהנים בעיר, ומשפחת כהנים למשמרת מעזיהו עברה לגור בעיר. במקורות יהודים מתקופה זו ועד לתקופת הגאונים מכונה טבריה גם "מדינת מעזיה".
ביוונית עתיקה נקראה טבריה "טיבריאס" (Τιβεριάς) ובארמית "טבריא". מדרש שמה של טבריה מופיע בתלמוד בבלי (מגילה ו, א): "רבי ירמיה אמר: רקת שמה ולמה נקרא שמה טבריא?שיושבת בטבורה של ארץ ישראל". מקור שמה של טבריה הוא, כאמור, על שם הקיסר הרומאי טבריוס, וחז"ל כנראה חיפשו משמעות אחרת, שלא תהיה תלויה במקור שמה הלא יהודי של העיר. כך מופיע גם ברש"י: "כמו שהטבור באדם הוא מיצוע הגוף כן יקרא מיצוע הארץ והמקום הגבוה שבה טבור" ראו גם שופטים ט' לז' - "הִנֵּה-עָם יוֹרְדִים מֵעִם טַבּוּר הָאָרֶץ". הערה: נוסח זה מופיע בפירוש רש"י במהדורות גדולות מודפסות, אך לא במהדורת הכתר (ר'אשתורי הפרחי בספרו 'כפתור ופרח' מתאר מתוך ידיעותיו והיכרותו הגאוגרפית מקרוב, מדוע אכן טבריה נמצאת במרכז ארץ ישראל (כפתור ופרח, ב, ירושלים תשנ"ז-תשנ"ח, פרק יא, עמ' 39).
חכמים וידענים חיפשו מדרשי שם המסביר את שמה של טבריה בדרכים אחרות. על פי התלמוד הבבלי היה במקום יישוב קדום בשם "רַקַּת", וכך דרשו חכמים את שמה של טבריה:

טבריה מכונה "טבור הארץ", ובשם זה נקרא חיבור של רבה של טבריה, משה קליערס, העוסק בתולדות העיר ובקדושתה. על הזיקה בין שם העיר לטבור, נכתב כי כמו הטבור בגוף האדם, מחלקת טבריה את גבולות ארץ ישראל המיושבת באותה פרופורציה שבה מחלק ה'טבור' את גוף האדם.

אטימולוגיה

טבריה ממוקמת בצפון בקעת הירדן, על חופה המערבי של הכנרת. שטח השיפוט העירוני של טבריה הוא 10,846 דונם, ובתחום שיפוטה רצועת חוף שאורכה 7.7 קילומטרים. טבריה שוכנת על ציר מעבר חשוב, על דרך האורך העוברת לאורך החוף המערבי של הכנרת. העיר מצויה בחבל הארץ המכונה "ארץ כינרות", מצפון לבקעת כינרות, הנמצאת דרומית לכנרת.
טבריה היא העיר הנמוכה בישראל. העיר בנויה משלושה מפלסי גובה, על מדרון הר העולה מערבה מאגם הכנרת.

המפלס הסמוך לאגם נמצא בין פני הכנרת (כ-210 מטרים מתחת פני הים) עד מאה מטרים מתחת לפני הים. במפלס זה נבנו העיר העתיקה והחומות, והוא משמש כיום כאזור התיירות והמסחר בעיר.
המפלס השני כולל את שכונותיה הוותיקות של טבריה, והוא נמצא בין מאה מטרים מתחת לפני הים עד מאה מטרים מעל פני הים.
המפלס השלישי כולל את שכונותיה של טבריה שהוקמו לאחר קום מדינת ישראל והשכונות המכונות "טבריה עילית", וגובהו עד 240 מטר מעל פני הים.

גאוגרפיה

גאולוגיה

בטבריה שורר האקלים הים תיכוני האופייני לבקעות. כמות המשקעים הממוצעת בטבריה היא 450 מ"מ, וקיימת בה תופעה של גשמים פתאומיים ועזים הגורמים לשיטפונות. עם זאת, בימי הקיץ מביאה התאדות המים מהכנרת ללחות גבוהה ולעומס חום. למרות מיקומה הנמוך, ירד שלג בטבריה בשנת 1933[דרוש מקור], בשנת 1950, שבה נערם השלג עד לגובה של 6 - 10 סנטימטר ובשנת 1992 בטבריה עילית. אירוע יוצא דופן היה שבר ענן במאי 1934 שהביא לשיטפון ולהצפה, שהחריבו עשרות בתים והרגו עשרות אנשים.

אקלים

גאוגרפיה, גאולוגיה ואקלים

טבריה נוסדה בסביבות שנת 20 לספירה בידי הורדוס אנטיפס, ונקראה על שם הקיסר הרומי טיבריוס. יש הסבורים כי העיר נוסדה במקום בו עמדה בימי המקרא עיר בשם "רַקַּת" המוזכרת בספר יהושע, פרק י"ט, פסוק ל"ה בין "ערי מבצר הצדים" המצויות בנחלת שבט נפתלי. בעניין זה התקיים ויכוח בין חכמי התלמוד, מהסיבה שרקת הייתה "עיר מוקפת חומה מימות יהושע בן נון", ולפיכך חלות עליה הלכות מיוחדות, למשל בדיני קריאת מגילה בפורים. חפירות ארכאולוגיות שנערכו במהלך המאה ה-20 על ידי הארכאולוגים ויליאם פוקסוול אולברייט ויוחנן אהרוני זיהו את תל רקת מספר מאות מטרים צפונית לגבולה העירוני של טבריה כיום.
ייתכן שאנטיפס הקים את טבריה על שפת הכנרת, במטרה ליצור מרכז חדש עבורו כטטרארך הגליל ועבר הירדן, שיהיה סמוך גם למחוז שלטונו השני, הפראיה, שכן ציפורי, בירת הגליל, הייתה מרוחקת יותר מעבר הירדן.
על פי יוסף בן מתתיהו נתקל אנטיפס בקשיים ביישוב העיר, משום שהיא נבנתה על גבי בית קברות ולכן נחשבה כמקום טמא. אנטיפס יישב את העיר בנוכרים, עניים, עבדים משוחררים ואף הכריח יהודים להגר אליה. לאחר הדחתו של אנטיפס בשנת 39, סופחה העיר יחד עם שאר ממלכתו לממלכת אחיינו אגריפס הראשון, ולאחר מותו של אגריפס בשנת 44 עברה העיר לשלטון רומאי ישיר עם סיפוח ממלכת יהודה לאימפריה הרומית.
סמוך לייסוד העיר פעלו בסביבתה ישו והשליחים. רבים מהנסים המיוחסים לישו, כגון נס הלחם והדגים, ההליכה על המים, שיכוך הסערה על מי הכנרת, והתגלותו של ישו בגליל לאחר מותו, אירעו בסביבת הכנרת. טבריה מוזכרת בברית החדשה רק שלוש פעמים, בספר הבשורה על-פי יוחנן. פעמיים נקראת הכנרת "ים טבריה" ובספר הבשורה על-פי יוחנן פרק ו' פסוק 23 מוזכר כי "אניות הגיעו מטבריה" לאחר נס הלחם והדגים. נראה כי ישו נמנע מלפעול בעיר עצמה, אך מקומה המרכזי של העיר על שפת הכנרת, והאזכורים הרבים של מעשי הנס על הכנרת, הקנו לטבריה קדושה גם אצל הנוצרים, היוו בסיס להקמת כנסיות בעיר, והפכו אותה לתחנה חשובה במסלולי התיירות הצליינית לארץ ישראל.
יוסף בן מתתיהו, כששימש כמפקד הגליל בזמן המרד הגדול ביצר את העיר, אך כאשר הגיע אספסיאנוס אל העיר, בשנת 67, נכנעה העיר ללא קרב.
על מטבעות העיר שנטבעו בתקופת הקיסר אדריאנוס, מופיעה דמותו של זאוס בתוך מקדש. מאחר שמטבעות כאלו לא היו נטבעים בתקופה שהנהגת העיר הייתה בידי יהודים, ניתן להניח כי בתקופה זו נושלה ההנהגה היהודית, והוחלפה, לפחות זמנית, בהנהגה עירונית פגנית.
לאחר מרד בר כוכבא טיהר רבי שמעון בר יוחאי את העיר מטומאת המתים, והעיר הוכשרה למגורי יהודים. טיהור העיר מטומאת המת איפשר מגורי כהנים בעיר, ומשפחת כהנים בשם "מעזיה" עברה לגור בעיר. במקורות יהודים מתקופה זו ועד לתקופת הגאונים מכונה טבריה גם "מדינת מעזיה".
במהלך המאה השלישית עברה לטבריה הסנהדרין בהנהגת רבי יהודה נשיאה, וזאת בהשראת רבי יוחנן, גדול אמוראי התקופה, שקבע בה את מושבו. בתלמוד הבבלי העיר נזכרת כתחנתה האחרונה של הסנהדרין:

”אמר ר' יוחנן: עשר מסעות נסעה שכינה... וכנגדן גלתה סנהדרין... מירושלים ליבנה... ומציפורי לטבריא. וטבריא עמוקה מכולן... ומשם עתידין ליגאל”.בשנים אלו, מהמאה השלישית ועד כיבוש הארץ על ידי הפרסים בשנת 614, הייתה טבריה מרכז היישוב היהודי בארץ ישראל. בטבריה נחתם התלמוד הירושלמי במהלך המאה הרביעית לספירה, ובה פעלו גדולי האמוראים בתקופה זו - ר' יוחנן, ריש לקיש, רבי אמי ורבי אסי. בעיר פעלו בתי מדרש ובתי כנסת, והתקיים בה רוב יהודי. במקביל התגוררה בעיר גם קהילה נוצרית, שבן בניה היה יוסף הקומס שהקיסר קונסטנטינוס העניק לו את התואר "קומס". בעיר נבנו מספר כנסיות באותה תקופה. בשנת 425 נפטר בעיר רבן גמליאל השישי. הקיסר תאודוסיוס השני מנע מינוי של יורש, ויהודי הארץ אכן לא מינו נשיא חדש תחת רבן גמליאל. כתוצאה מכך התבטל התפקיד ותמה תקופת הנשיאות. בשנת 520 התיישב בטבריה מר זוטרא בר מר זוטרא, מראשוני הסבוראים, והוא וצאצאיו אחריו לימדו בה תורה במשך שבעה דורות.
בשנת 527 ביצר הקיסר יוסטיניאנוס הראשון את העיר. הוא בנה חומה שהחזיקה מעמד עד תקופת הצלבנים, הקיפה את העיר טבריה והגיעה עד להר ברניקי, שנמצא מחוץ לתחומי העיר ובו פעלה כנסייה גדולה המכונה "כנסיית העוגן".
בשלהי השלטון הביזנטי ניסה יהודי בשם בנימין מטבריה לחבור אל האימפריה הסאסאנית ולהקים אוטונומיה יהודית בארץ ישראל. באירוע הקרוי "מרד הרקליוס", שאירע בין השנים 613–617, מרדו יהודי ארץ ישראל בקיסר הרקליוס. על אף שהמרד הצליח, שבו היהודים וחברו להרקליוס, ובשנת 625 כבשו הביזנטים את הארץ מחדש. בשנת 628 הגיע הרקליוס לארץ ישראל, ביקר בטבריה, ושם חזר על הבטחתו לחוס על היהודים. אך משהגיע לירושלים, הפר את הבטחתו בלחץ גורמים נוצריים, וטבח ביהודים, עד כדי כך שמכל יהודי טבריה נותר אך בנימין, שקנה את חייו בכך שהתנצר.

בתקופות הרומית והביזנטית

עם הכיבוש הערבי של ארץ ישראל נכבשה טבריה על ידי הערבים, בשנת 635. הערבים הפכו את טבריה לבירת "נפת הירדן" (חג'ז אל אורדון או ג'ונד אל אורדון), יחידה מנהלית הדומה ליחידה המנהלית "פלשתינה סקונדה" מימי הרומים והביזנטים, שבירתה הייתה בית שאן.
במהלך המאה השמינית החריב את העיר רעש אדמה גדול המכונה רעש שביעית. תיארוכו של הרעש נע בין שנת 745 לשנת 749. היסטוריון בן הזמן בשם "מיכאל הסורי" מספר כי ברעש חרבו שלושים בתי כנסת בטבריה, מה שמראה על חוזקו ושגשוגו של היישוב היהודי בעיר בתקופה זו.
בתקופה זו הייתה העיר עיר מעורבת, ובה אוכלוסייה מוסלמית, שהקימה מסגדים, אך גם אוכלוסייה יהודית חזקה וקהילה משגשגת. כפי הנראה היו בטבריה שתי קהילות יהודיות, "ירושלמים" ו"בבלים". מסמכים שנמצאו בגניזה הקהירית מראים על קיומן של קהילות חזקות ועשירות שקיימו קשרים תרבותיים עם קהילות אחרות בעולם.
בעיר קמו פייטנים, שהמשיכו את דרכו של אלעזר הקליר, שכנראה חי בעיר במהלך המאה ה-7 מעט לפני הכיבוש הערבי. כן פעלו בעיר מדקדקים ונקדנים, בעלי מסורה כאהרן בן אשר ומשה בן נפתלי שפיתחו בעיר את הניקוד הטברני, שנחשב לשיטת הניקוד התקנית בשפה העברית למן המאה ה-10 ואילך. בסמוך לשנת 920 נכתב בעיר כתר ארם צובא, כתב היד החשוב המהווה את הנוסח הנחשב למדויק ביותר של התנ"ך.

בתקופה הערבית הקדומה

בשנת 1099 נכבשה טבריה על ידי הנסיך הצלבני טנקרד במסגרת מסע הצלב הראשון, והייתה לבירת נסיכות הגליל שהיוותה חלק מממלכת ירושלים.
טנקרד מינה לעיר שליט בשם הוגו מסנט אומר וזה בנה בעיר ביצורים ומצודה. ביצורי הצלבנים הוקמו צפונית למתווה העיר בתקופה הערבית, על שטח קטן בהרבה, במקום בו נמצאת כיום העיר העתיקה. החומות הוקמו לפני מותו של הוגו, בשנת 1106.
הנסיכים הצלבנים המשיכו לשכון בטבריה וזו זכתה לפריחה מסוימת בימיהם. העיר הייתה למרכז לצליינות, וכן לתיירות למעיינות החמים של העיר. בתקופה זו נבנתה כנסיית פטרוס הקדוש הקיימת באותו אתר גם כיום. בעיר שלטו נסיכי הגליל הצלבנים, והאחרון שבהם, רמון השלישי מטריפולי, הביא לפריחה בעיר, והיווה חלק מסיעת צלבנים מתונים, שניסו לבסס את השלטון הצלבני על הסכמים עם הערבים.
בשנת 1171 ביקר בעיר הנוסע בנימין מטודלה, ובשנת 1180 ביקר הנוסע פתחיה מרגנסבורג. אלה דיווחו על יישוב יהודי קטן (על פי בנימין מטודלה גרו בעיר 50 משפחות יהודיות).
בשנת 1187 התחולל בסמוך לטבריה קרב קרני חיטין שהביא לקץ נסיכות הגליל, ולחורבן טבריה הצלבנית.
במהלך התקופה הממלוכית עמדה טבריה בשיממונה. במהלך המאה ה-13 עדיין גרו בה יהודים, ובשנת 1205 הובא בה הרמב"ם לקבורה ממצרים, על פי בקשתו. בתקופה זו אף הגיעה עלייה של יהודים לארץ מצרפת, מגרמניה ומספרד, וחלקם התיישבו בטבריה. אך במהלך הזמן ועקב האירועים, חרבה גם קהילה זו.
בשנת 1217, במהלך מסע הצלב החמישי, נהרסו שרידי העיר על ידי צלבנים הונגרים אשר לא הצליחו להחזיק בה. בשנת 1240 מסר שליט דמשק האיובי, א-סלאח איסמעיל, את טבריה לשליט הצלבני תיבו משמפן, מנהיג "מסע הצלב של הברונים", במסגרת ברית שנועדה לחזק את שלטונו של איסמעיל כנגד מתחריו האיובים. תיבו מסר את טבריה לנסיך בשם אודו ממונבליאר, שהחל לבצר את העיר. בשנת 1244 עברו בארץ שכירי חרב איראנים המכונים חוואריזמים, במסע של הרג וביזה. אלו כבשו את טבריה והרסו אותה. מאז עמדה העיר חרבה, עד המאה ה-16. הנוסע היהודי משה באסולה שביקר בעיר בשנת 1522 כתב: "טבריה הייתה עיר גדולה... ועתה היא חרבה ושוממה...גלי אבנים שחורים, כאלו היו לשרפת אש...ואין אדם יכול ללכת שם מסכנת הערביים אלא בזמן השיירה".
באסולה מצא את טבריה כ"כפר שם דרים עשרה או שנים-עשר בתי-ישמעאלים".

בתקופה הצלבנית והממלוכית

בתקופה העות'מאנית

כיבוש טבריה ב-25 בספטמבר 1918 בוצע, בתנועת מלקחיים, על ידי 2 אסקדרוני פ.ק.א. (פרשים קלים אוסטרלים) מהדיוויזיה האוסטרלית הרכובה בפיקודו של מייג'ור גנרל ה.ו. הודג'סון:

אסקדרון מהבריגדה ה-4, בפיקודו של בריגדיר גנרל ו. גרנט, שהגיעה מכוון סמח' מייד לאחר סיום קרב סמח'.
אסקדרון מהבריגדה ה-3 שנע ממערב, לאחר סיום כיבושה של נצרת, ותוגבר ברכבים משוריינים.רוב הכוח הטורקי כבר נסוג מהעיר וחיל המצב שנשאר במקום נכנע במהרה.

כיבוש טבריה על ידי הבריטים

לאחר כיבוש טבריה שרר בה משטר צבאי בריטי, שנמשך כשנתיים, והיה בה כוח משטרה יהודי, בפיקודו של בכור-שלום שטרית.
במהלך תקופת המנדט הייתה העיר בירתה של נפת טבריה (באנגלית: Sub-district of Tiberias), נפה במחוז הגליל המנדטורי.
במפקד 1922 נרשמו 4,724 תושבים יהודים בעיר.  באותו מפקד נמנו 2523 ערבים שהיוו יותר משליש מתושבי העיר. החוקר מוסטפא עבאסי מציין כי הגידול במספר הערבים בתקופת המנדט נבע גם מגידול דמוגרפי וגם מהגירה מצומצמת מכפרי הסביבה. הוא אינו מזכיר הגירה דרמטית מכפרים רחוקים, כפי שאירע בחיפה או באזור לוד.  בשנת 1925 הקימו יהודי העיר את שכונת "קריית שמואל", אותה קראו על שם הנציב העליון הרברט סמואל. בשכונה, נחנך בשנת 1921 בית החולים על שם שוויצר, בזכות תרומתו של הנדבן היהודי פטר שוויצר. בניגוד לשכונת "אחווה", שנמצאה מדרום לעיר העתיקה ולא התפתחה, התפתחה שכונת קריית שמואל לכיוון צפון מערב מן העיר, על תוואי הכביש המגיע לנצרת, ובתוך מספר שנים גרו בה רוב תושבי העיר.
בשנת 1924 החל לכהן זאכי אלחדיף כראש עיריית טבריה, ראש העיר היהודי הראשון בארץ ישראל ובטבריה עצמה. אלחדיף פעל לפיתוח העיר - נסללו כבישים רבים, העיר חוברה לרשת החשמל ושופרה רשת הביוב. כמו כן מסר את הזיכיון להפעלת חמי טבריה לחברה יהודית ויזם הקמת בתי מלון וכן את הקמת שכונת "קריית שמואל". עקב פעילותו הציבורית לפיתוח טבריה היה מקובל על יהודים וערבים כאחד. במאורעות תרפ"ט חתם על הסכם רגיעה עם מנהיגם של ערביי טבריה והסביבה, סעיד א-שיח'.
בשנת 1929 הקים שלמה פיינגולד בעיר מלון מפואר ששימש גם כבית קולנוע, בשם "מלון אליזבת". בעת הקמתו היה המלון בין המפוארים בארץ, ובטקס ההקמה נכח הנציב העליון. בשנת 1930 הוקם בעיר בית החולים שוייצר, ששימש את תושבי העיר והאזור עד להקמת בית החולים פוריה. בית החולים הסקוטי שהקים דייוויד ואט טוראנס בסוף המאה ה-19 פעל במקביל כמחלקת היולדות של בית החולים שווייצר.
הניסיונות לקדם את פיתוח העיר ולהפכה מרכז לתיירות מרפא, נתקלו לעיתים בקשיים. כתב שביקר באתר חמי טבריה מציין כי הספסלים רקובים, אין פרוזדורים מתוקנים והחולה שסובל ממחלה אחת, יסבול בצאתו גם ממחלות אחרות כתוצאה מהתנאים.  פעולותיו של ראש העיר זאכי אלחדיף, לא הביאו את התוצאות המקוות. 
בימים 11 במאי עד 16 במאי 1934 התחוללו סופות גשמים, בעיקר באזור הפנימי של הארץ. ביום הגשום ביותר, 14 במאי התרחש השיטפון בטבריה. בגלל תשתית לקויה והיעדר תעלות ניקוז הוצפה העיר התחתית ורחובותיה, ונגרם לה נזק כבד. השיטפון הפתאומי גבה את חייהם של 35 תושבים, גרם לפציעתם של מאה אחרים. בנוסף נותרו מאות ללא קורת גג לאחר שכ-100 בניינים נהרסו. לאחר השיטפון פונו הריסותיהם של הבתים על קו החוף, ונבנתה במקום טיילת, שבנוסף לייעודה התיירותי נועדה למנוע את הישנות האסון בכך שתאפשר זרימה חופשית של מים ממדרון ההר אל הכנרת.
השטפון הגדול גרם גם לשינויים מבניים וטופוגרפיים בעיר. טבריה חיזקה את הטיפוס במעלה ההר וזנחה את העיר העתיקה. כאן הועדפה הבניה המודרנית והמכנית על פני בניה וורנקולרית שאפיינה חלקים גדולים בעיר העתיקה. 
ב-2 באוקטובר 1938, בתקופת המרד הערבי הגדול, נערך טבח בטבריה על ידי ערבים תושבי הכפרים הסמוכים. הפורעים חדרו לשכונת קריית שמואל בקצה העיר הרסו ושרפו בנייני ציבור, ובהם בית כנסת, ורצחו 19 יהודים, בהם 11 ילדים ושלוש נשים. האירוע ידוע כליל הדמים בטבריה.
מספר שבועות לאחר הטבח נורה ראש העיר אלחדיף לאור היום, על ידי בנו של בעל מסעדה ערבי טברייני, שארב לו וירה בו מטווח קצר, בסמוך למסגד א-זידאני בעיר. כעבור יומיים מת אלחדיף מפצעיו.
לפי סקר הכפרים שערכו רשויות המנדט בשנת 1945, נאמדה בטבריה בשנה זו אוכלוסייה בת 11,300 תושבים, מתוכם 6,000 יהודים.

בתקופת המנדט

ערך מורחב – הקרב על טבריהערב מלחמת העצמאות הייתה טבריה עיר מעורבת, ובה אוכלוסייה יהודית ואוכלוסייה ערבית שגודל כל אחת מהן 6,000 איש. באזור שבו שכנה טבריה לא היה רוב ערבי, ובתוכנית החלוקה נכללה טבריה בתחומי המדינה היהודית.
בראשית פברואר 1948 החלו אירועי צליפות בין הערבים והיהודים בעיר, לאחר תקופה שבה נרשמו יחסים תקינים בדרך כלל בין שתי הקהילות. בעקבות אירועים אלה החלו הערבים והיהודים להתקבץ באזורים בהם היה להם רוב. היהודים בשכונות "קריית שמואל" "אחווה" ו"מיימוניה" שמחוץ לחומות, וברובע היהודי הפנימי שבעיר העתיקה, שהיה מובלעת בתוך השטח הערבי, והערבים בעיר העתיקה, בשכונת ההר הערבית ושכונת ג'יב אל באן שמצפון לעיר העתיקה. בחודש מרץ הגיעו ההנהגות המקומיות להסכם שהפסיק את הצליפות, וישראל גלילי בירך על ההסכם, אך ככל שהתקרב מועד סיום המנדט היה ברור כי בעיר יתחולל קרב בין היהודים והערבים הגרים בה. הקרב על טבריה החל ב-8 באפריל 1948 והסתיים ב-18 באפריל.
ב-8 באפריל התחדשו היריות, 5 יהודים נהרגו ו-12 נפצעו. למחרת ניסו הערבים לפרוץ אל הרובע היהודי בעיר העתיקה, אך נכשלו. לוחמי "ההגנה" עמדו בעמדות מאולתרות בתוך העיר העתיקה תחת אש רצופה. בכל אלו צפו הבריטים שדרשו את פינוי לוחמי "ההגנה" מהעיר העתיקה. מפקדי "ההגנה" החליטו לכבוש את הכפרים הערבים שממערב לעיר.
ב-12 באפריל נכבשו על ידי "ההגנה" שני כפרים סמוכים (חירבת נאצר אל-דין וגבעת שיח' קדומי), כיבוש שניתק את האוכלוסייה הערבית בטבריה מהכפר הגדול לוביה. בנוסף הגיעו לעיר פליטים שהורידו את המורל בקרב הערבים. ב-13 באפריל הונחתו מן הכנרת אנשי "ההגנה" שהגיעו מעין גב. בשלב זה החלו נשים וילדים מקרב האוכלוסייה הערבית להימלט מהעיר, בחסות הבריטים.
בין 16 ל-17 באפריל תקפו כוחות של חטיבת גולני ושל הגדוד השלישי של הפלמ"ח את העיר העתיקה באמצעות מרגמות, פוצצו בדינמיט שמונה בתים והטילו מצור על העיר. לאחר מתקפה זו השתררה בהלה בקרב תושבי העיר הערבים, ומנהיגי הקהילה נפגשו עם המושל הבריטי של טבריה בבקשה להגנה. משהתברר להם שהכוחות הבריטים עומדים לעזוב את העיר ואינם יכולים לערוב לביטחונם, הוסכם על פינוי מאורגן בחסות בריטית. הפינוי נערך באמצעות משאיות ואוטובוסים של הבריטים והתושבים הועברו לנצרת ולצמח. ב-19 באפריל הושלם כיבוש העיר על ידי "ההגנה". ב-28 באפריל התקיים טקס בחצר תחנת המשטרה הבריטית, בו הונף דגל ישראל, והורד הדגל הבריטי, והוכרז כי טבריה היא תחת שלטון עברי. טבריה הייתה העיר המעורבת הראשונה במלחמת העצמאות שהתבסס בה שלטון עברי.

מלחמת העצמאות

במהלך החודשים שלאחר כיבוש העיר נהרס חלק גדול מבנייני העיר העתיקה בטבריה, וזאת מסיבות שונות - בעיות של היגיינה, בנייה רעועה, והחשש שהערבים ישובו אל העיר, כאשר נודע כי זו דרישה של ממלכת ירדן במסגרת המשא ומתן שנוהל ברודוס. לבסוף נעתרו הרשויות ליזמתו של איש הקרן הקיימת לישראל יוסף נחמני, שטען כי יש להרוס את בתי העיר העתיקה, על אף התנגדות ראש העיר שמעון דהאן.
ההרס החל בקיץ 1948 ונמשך עד החודשים הראשונים של 1949. ביקור של דוד בן-גוריון בטבריה הביא להפסקת ההרס, לאחר ש-477 מתוך 696 בתים נהרסו על פי הערכות רשמיות. בכור-שלום שטרית העריך כי נהרסו 624 מתוך 699 בתים. לאחר ההרס נותרו שרידי החומה והמצודה, מספר בתים בשולי העיר, וכן שני המסגדים שפעלו בעיר. הבעלות על השטח עברה אל האפוטרופוס לנכסי נפקדים, והשטח עמד עזוב במשך עשרות שנים, עד שהחלו פעולות לשיקומו בשנות ה-70.

הרס העיר העתיקה בטבריה

לאחר עזיבת תושבי העיר הערבים והרס העיר העתיקה, נותרו בעיר טבריה כ-5,500 איש.
ב-18 באפריל 1949 חגגה טבריה את יום-השנה לשחרורה, ודוד בן-גוריון רשם ביומנו את ברכתו : "לפני הצהריים מסדר צבאי למלאות שנה לשחרור טבריה. ציינתי שטבריה קפצה בראש והכריזה על עצמאותה כארבעה שבועות לפני המדינה - כאשר עשתה זאת גם לפני הרצל על ידי דון יוסף נשיא והרב חיים ניסים אבולעפיה. זה מוכיח שהעצמאות לא באה בפקודה מגבוה אלא זינקה ממעמקי רצון העם, ואיחלתי לטבריה להיות הראשונה גם לפיתוח ואכלוס - כי הטבע חנן אותה בכל - ים, הרים, אדמה פורייה, מקורות מרפא ויופי".
גל העלייה ההמוני בשנות ה-50 של המאה ה-20 הביא לגידול מהיר באוכלוסייתה, ובשנת 1950[דרושה הבהרה] כבר מנתה האוכלוסייה 12,000 איש, כאשר בשנת 1966 מנתה האוכלוסייה כ-23,300 איש. גידול נוסף באוכלוסיית העיר היה עם העלייה מחבר המדינות בשנות ה-90, ובין 1983 ל-1995 גדלה אוכלוסיית העיר מ-28,200 נפש ל-35,700 נפש.
קליטת העלייה הגדולה בשנות ה-50, שהביאה אל העיר עולים רבים במיוחד מעיראק, ממרוקו ומרומניה, הביאה להקמת מעברה בטבריה. זו חוסלה כאשר אל השכונות הוותיקות שנבנו בעיר בתקופת המנדט נוספו שכונות רבות נוספות, במעלה ההר - שכונות רמת כנרת, שיכון עובדים, רבי עקיבא וקרית משה ובאזור טבריה עילית, במפלס העליון של העיר, נוספו שכונות רמת אגוז, שיכון ג', פלוס מאתיים, רמת טבריה, מורדות טבריה ונוף כינרות.
בעיר התפתחו מקורות תעסוקה בתעשייה ותיירות. אל אזור התעשייה הוותיק של טבריה שנמצא בעיר התחתית נוסף אזור תעשייה בטבריה עילית וכן "פארק התעשייה קדמת גליל" בו שותפה עיריית טבריה עם רשויות נוספות באזור הנמצא בין פוריה למחלף גולני. בשנת 1988 הוקמה החברה הכלכלית לפיתוח טבריה, המבצעת פרויקטים ייחודיים בעיר. ענף התיירות הוא בין הענפים הפורחים בטבריה, וטבריה היא בין הערים המובילות בארץ בתיירות פנים, הנשענת על תשתית של בתי מלון חדישים ומפוארים שהוקמו על שפת הכנרת.
ב-5 ביוני 1970, במהלך מלחמת ההתשה, הופגזה טבריה מכיוון ירדן. בהתקפה נהרגו שניים מתושבי העיר.
בשנות ה-80 של המאה העשרים פרצו הפגנות ומחאות בריכוזים חרדיים בישראל, בעקבות בניית אגף חדש לבית המלון "גני חמת" בעיר. בחפירות שנערכו לצורך יציקת היסודות נתגלו עצמות וקברים רבים, עקב העובדה שמיקומו של בית המלון נשק לבית העלמין העתיק של טבריה. לבסוף הוצעו להנהלת המלון פתרונות הלכתיים-טכניים לפיהם יישארו הקברים במקומם, ובניית האגף התבצע על הגבהה מיוחדת. עם זאת בעדה החרדית החליטו להטיל חרם על בנק לאומי שהחזיק במניות אפריקה ישראל. בשנת 2004 פרץ סכסוך דומה עקב בניית מלון חדש על ידי אוהד ודורי עובד, בניו של ראש העירייה, ובאותו שנה נסלל רחוב יוחנן בן זכאי בעיר מחדש, בטכניקה שתאפשר מבחינה הלכתית נסיעת כוהנים עליו שוב עקב החשש להימצאות קברים מתחתיו.
ב-5 בספטמבר 1999 ערך החמאס ניסיון פיגוע באמצעות מכונית תופת בטבריה, תוך שהוא נעזר בערבים ישראלים, אירוע שהסתיים במותם של שני המפגעים, אך ללא קורבנות נוספים בנפש.

טבריה לאחר קום המדינה

בשנת 2001 אישרה הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה תוכנית פיתוח שיזם מינהל מקרקעי ישראל, לבניית שכונת מגורים ובה כ-1,000 יחידות דיור בוואדי רקת. התוכנית הרחיבה את השטח הבנוי של העיר צפונה ומערבה, אל שטחים חקלאיים שהפשרו לבנייה בעקבות אישור של הוועדה לשמירה על קרקע חקלאית ושטחים פתוחים. עם זאת שנה אחר כך צומצם היקף התוכנית. ב-2003 אושרה הגדלת שטח השיפוט של טבריה ב-5,510 דונם בכיוון דרום מערב.
במהלך מלחמת לבנון השנייה נפלו עשרות רקטות בעיר ובסביבתה והביאו לפגיעות ברכוש ולפצועים, אך לא גרמו לאבדות בנפש.
בשנת 2009 אושרה תוכנית מתאר חדשה לטבריה עד שנת 2025. על פי התוכנית תהפוך טבריה לעיר נפה בת 60 אלף תושבים עם תוספת של 8,000 חדרי מלון, תוספת של 11 אלף יחידות דיור ותוספת של 320 דונם למוסדות ציבור. במסגרת התוכנית תכננו בשכונות העיליות של טבריה הקמת 3,650 יחידות דיור. בשנת 2010 החל משרד השיכון בשיווק קרקעות לבניית 2,000 יחידות דיור בעיר.
בעשור השני של המאה ה-21 החל בטבריה תהליך של התחרדות. כאשר לעיר עברו באופן מאורגן קהילות של חסידות קרלין וחסידות צאנז. הדבר הוביל למתח עם התושבים החילוניים בעיר, בנוגע לנושאים דוגמת שמירת השבת ופתיחת הבריכה העירונית. בבחירות לרשויות המקומיות בישראל ב-2018 התמודד וניצח רון קובי לראשות העירייה, לאחר שהציג קו אנטי-חרדי מוצהר. קובי פעל למען פתיחת עסקים ומקומות בילוי בשבת, בפרט בטיילת. כמו כן, ניסה קובי לקדם תחבורה ציבורית בשבת מטעם עמותת "נוע תנוע", בשיתוף עם העירייה, משכונות העיר למרכזה, פעילות שנפסקה כעבור שבת אחת.
בינואר 2020, החליט השר אלקין להדיח את קובי מראשות העירייה ולפזר את מועצת העירייה לאחר שלא הצליח להעביר תקציב במשך תקופת כהונתו. במקומה מונתה ועדה קרואה בראשות שמעון מעתוק. בהמשך הועבר מעתוק מתפקידו ובמקומו מונה בועז יוסף, מנהל מחוז צפון במשרד הפנים, לתפקיד יו"ר הוועדה הקרואה.

במאה ה-21

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נכון לסוף נובמבר 2023 (אומדן), מתגוררים בטבריה 50,144 תושבים (מקום 43 בדירוג רשויות מקומיות בישראל). האוכלוסייה גדלה בקצב גידול שנתי של ‎3.8%‏.   אחוז הזכאים לתעודת בגרות מבין תלמידי כיתות י"ב בשנת ה'תשפ"א (2020-‏2021) היה 75.0%. השכר החודשי הממוצע של שכיר במשך שנת 2019 היה 6,197 ש"ח (ממוצע ארצי: 9,745 ש"ח).
להלן גרף התפתחות האוכלוסייה ביישוב:

אוכלוסייה

בסוף 2009 נחנך פאוור סנטר של חברת ביג מרכזי קניות בצומת פוריה שבכניסה המערבית לעיר.
ב-25 ביולי 2013 נפתח בעיר התחתית קניון בשם "BIG Fashion Danilof", אף הוא בבעלות רשת ביג. הקניון, הראשון בעיר, מאכלס רשתות ישראליות ובינלאומיות.
ביולי 2017 אושרה תוכנית להקמת אזור תעסוקה חדש, בסמוך לצומת פוריה בכניסה המערבית לעיר ובסמוך לכביש 77. ליד המתחם מתוכנן להיבנות מרכז תחבורתי, שיכלול תחנת רכבת.

טבריה היא בין ערי התיירות המובילות בישראל. בשנת 2011 היו בטבריה 32 מלונות, מהם שמונה ברמה הגבוהה ביותר, ובהם 4,145 חדרים. אחוז התפוסה במלונות טבריה נמוך יחסית לערי תיירות אחרות בישראל: אחוז התפוסה השנתי במלונות טבריה ב-2010 היה 62.2% זאת בהשוואה ל-69.7% באילת ו-65.5% בירושלים. במלונות טבריה נרשמו בשנת 2010 1,728,500 לינות, מתוכן 771,700 היו של תיירים מחוץ לארץ, ו-956,800 של ישראלים.
בשנת 2010 הייתה טבריה היעד הרביעי במספר הלינות של ישראלים במסגרת תיירות פנים, וזאת לאחר אילת, ים המלח והגליל, כאשר 9% מהנופשים ייעדו את טבריה כמקום לחופשתם.
בעיר פועלת משנת 1993 מכללת "רימונים" (לשעבר - "מכללת הולידיי אין") למלונאות, הנחשבת לאחד המוסדות החשובים בהכשרה למלונאות במדינת ישראל.

תיירות

טבריה הייתה בעבר צומת תעבורתי חשוב, ומיקומה על שפת הכנרת הקנה לה חשיבות אזורית. גם כיום משמשת טבריה כמרכז אזורי ותיירותי. הפרשי המפלסים השונים, בין אזור טבריה עילית על רכס ההר, ובין שפת הכנרת, הפכו את שאלת התעבורה לבעיה הדורשת פתרון. כביש 77 היוצא מרמת ישי, עובר למעשה בתוך מספר רחובות בטבריה: מנחם בגין, שמעון דהאן, נייברג, אוהל יעקב ולבסוף ברחובה הראשי של טבריה, רח' אלחדיף. הציר משמש לתנועה מאזור רמת ישי ובתוך טבריה הוא מוביל מהשכונות העיליות, דרך מפלסי הביניים, אל שפת הכנרת. בצומת בנק לאומי בטבריה נפגש הכביש עם כביש 90, אחד מכבישי האורך המרכזיים בישראל, המוביל מאילת למטולה, ועובר בתוך טבריה על שפת הכנרת. באוגוסט 2006, אישרה המועצה הארצית לתכנון ובנייה תוואי חדש לכביש 90, כך שיעקוף את טבריה יאפשר לאזור מערב הכנרת לתפקד כמוקד תיירות ראשי, ויוציא את התנועה הארצית מתחומי העיר. התוואי יכלול מנהרה מתחת לארבל.
הפרשי הגבהים והצפיפות העירונית בטבריה הפכו את התנועה בצירים המרכזיים העוברים דרכה לבעייתית. "כביש עוקף טבריה" הוא כביש 768 הנסלל ממערב לטבריה ומוביל מצומת אלומות הנמצאת בדרום הכנרת, לצומת פוריה הנמצאת ממערב לטבריה. אך זהו פתרון חלקי בלבד. בשנת 2004 נפתח לתנועה כביש 348 ("דרך אריאל שרון"), ככביש גישה נוסף בצפון העיר, במקביל לכביש 60. בשנת 2006 הכריז ראש הממשלה אהוד אולמרט על פרויקט המכונה תת"ל 30, בו תשודרג מערכת הכבישים המובילה בין צפון מזרח המדינה ובין המרכז ואזור חיפה, תוך יצירת מחלף חדש באזור קדרים בין כביש 65, וכביש 85, ציר הרוחב המכונה "כביש עכו צפת". גם פרויקט זה כונה "כביש עוקף טבריה".
בטבריה תחנת אוטובוס מרכזית בבעלות חברת נצב"א לנסיעות בינעירוניות, המצויה במקום מרכזי בדרום העיר התחתית.
מפנים התחנה המרכזית יוצאים אוטובוסים לנסיעות בין עירוניות למגוון יעדים, ביניהם: עפולה, בית שאן, צפת, רמת הגולן, חיפה, ירושלים, תל אביב ועוד. החברות הפועלות בתחנה הם אגד, רמה תחבורה ציבורית גולן וחברת סופרבוס המפעילה בעיקר קווים עירוניים שתחנותיהם ממוקמות מחוץ לתחנה המרכזית ומעט קווים ליישובי האזור.
בתחנה קיימים שירותים ציבוריים ומספר מועט של חנויות, מראה התחנת מוזנח מעט. בחלק המזרחי של התחנה קיימת תחנת מוניות ומוניות שירות, המעבר בין שני חלקי התחנה הוא דרך מדרגות שעוברות במעין מנהרה. בשנת 1999 יזמה חברת נצב"א תוכנית להריסת התחנה ובנייה מחדש שלה, כולל קניון ומלון. התוכנית אושרה ב-2004,, אך לא בוצעה. ב-2018 החלה העירייה בתכנון מרכז תחבורתי חדש שימוקם בטבריה עילית, ליד שכונת טבריה המושבה ובסמוך לציר כביש 768 ותחנת הרכבת העתידית.
בדצמבר 2019 אישרה הוועדה המחוזית לבנייה את התוכנית להקמת מסילת עפולה–טבריה ותחנת הרכבת טבריה, בסמוך לאצטדיון העירוני.

תחבורה

כלכלה

בעיר פועלים 19 בתי ספר יסודיים, 4 חטיבות ביניים, ו-17 בתי ספר תיכוניים, מהם 6 ישיבות תיכוניות, 2 בתי ספר מקצועיים (עמל ומפתן) וכן בית הספר "ברנקו וייס" המתמחה בקליטת תלמידים שנשרו ממערכת החינוך. כן פועלות בעיר ישיבות רבות, בנוסף לישיבות התיכוניות, בהן ישיבת אור תורה הוותיקה, הפועלת באתר קבר רבי מאיר בעל הנס, גרעין ישיבת תומכי תמימים הפועל תחת בית חב"ד המקומי. כן פועלות בעיר מספר מכללות, ובהן "מכללת עתיד", "המכללה המשותפת" ו"מכללת רימונים" המכשירה עובדים בענף המלונאות והתיירות. האוניברסיטה הפתוחה מפעילה בטבריה מרכז אקדמי.

בטבריה פועל בית משפט השלום, המצוי בתחנת המשטרה בכניסה לעיר. במסגרת בית המשפט, השייך למחוז הצפון, פועל גם בית משפט לענייני משפחה.
המרכז הרפואי צפון פועל בסמוך לשכונת טבריה עילית, ומפעיל מרכז בקרת אשפוז בעיר עצמה.
שני בתי עלמין משרתים את תושבי העיר: בית הקברות העתיק, הנמצא בסמוך לשכונת אחווה, ובית הקברות החדש המצוי בסמוך למושב הזורעים.

מוסדות ושירותים אחרים

חינוך

שכונות העיר

הפארק הארכאולוגי בטבריה (ע"ש עוז ברקוביץ') - בפארק, הממוקם בכניסה הדרומית לעיר ומשתרע על שטח של כ-120 דונם, נמצאים שרידיה העתיקים של העיר טבריה, החל מהיווסדה על ידי הורדוס אנטיפס במאה ה-1 ועד למאה ה-11, ימי שלטונם של המוסלמים הפאטימים. בפארק מרחב ירוק הכולל מערכת שבילים, גנים וממצאים ארכאולוגיים, כגון: שער רומי עתיק ומערכת ניקוז מהמאה ה-10. כמו כן, משמש המקום לאירועים המוניים, מופעי מוזיקה ותיאטרון. הרשויות פועלות לטפח את התיאטרון הרומי העתיק שמנה כ-6,000-5,000 מקומות ישיבה על צלע הר ברניקי, מיקום החולש על כל מתחם העיר הרומית-יהודית וצופה אל הכנרת והחרמון. ואת מבנה מושב הסנהדרין, בית המרחץ ובית המדרש.
הגן הארכאולוגי בטבריה - הגן השוכן במרכז העיר ליד אזור המלונות, התגלה בעת חפירת יסודות למלון. באתר נמצאים שרידי מבנה גדול וכן שרידי בית כנסת מהמאה ה-8 הכולל רצפות פסיפס. באתר נמצאו גם שרידי רובע מגורים יהודי. אל הגן הובאו ממצאים שונים ביניהם סרקופגים, כותרות עמודים וכלי אבן ובזלת.
מדיד מפלס הכנרת - בקטע הדרומי של טיילת "יגאל אלון" מוצב פסל סביבתי המתנשא לגובה של 5 מטרים ורוחב של כ־3.5 מטרים ומעניק ביטוי צורני-תלת־ממדי למפלס הכנרת וכן משמש כמזרקת מים. המיצג מהווה תחליף עדכני למדידת המפלס שעד להקמתו נעשתה באופן ידני. מטרתו העיקרית היא מדידת מפלס הכנרת באמצעות מערכת דיגיטלית מתקדמת, לצד העלאת המודעות למצבו של המפלס. מדיד "המפלס של המדינה" הוא פרויקט המשותף לעיריית טבריה, החברה הממשלתית לתיירות, רשות המים ומקורות.
טיילת יגאל אלון - הטיילת, המהווה ציר תיירותי מרכזי, ממוקמת לאורך חוף הכנרת ונבנתה על ידי השלטון הבריטי. כיום, מהווה הטיילת מתחם שוקק חיים הכולל עשרות מסעדות, בתי קפה, מקומות בילוי, חנויות ודוכני ממכר שונים, אטרקציות ימיות ועוד. באחרונה ביצעה עיריית טבריה באמצעות החברה הכלכלית וחמ"ת עבודות נרחבות לשדרוג הטיילת. בסמוך לטיילת גן פסלים פתוח, וכן נקודת ייצוג לאומני הצפון.
בליל ה-15 במאי 2022 נהרסו חלקים מהטיילת בעקבות סופה שהתחוללה באזור.
בספטמבר 2010 הוחל בהפעלת "הטיבריום", מופעי מים אור קוליים, בליווי מזרקות מים המשלבות אש, לייזר ומתקנים מתנפחים. בהם תוכן חינוכי על טבריה, הכנרת וסביבתה. ב-2013 קרס חלקו הגדול של המתקן וטבע במימי הכנרת עקב עליית מפלס המים, וב-2022 אושרה תוכנית להפעלתו מחדש אך נכון לספטמבר 2023 שרידי המתקן עדיין עומדים בשיממונם.
חצר היהודים - מתחם הממוקם בלב המדרחוב (בסמיכת ל"גן הבנים") ובו נמצאים בתי כנסת, חלקם פעילים, כמו בית הכנסת העתיק (תקצ"ז-1836) המשמש כיום גם כבית חב"ד לתיירים, בית הכנסת עץ החיים, בית הכנסת של חסידי קרלין ובית הכנסת "הסניור". כן מצויה במקום אנדרטה לזכר בני טבריה שנפלו במערכות ישראל.
מתחם דונה גרציה - המתחם, המצוי בצפון מערב העיר העתיקה של טבריה, כולל מספר אתרים היסטוריים. "הבית של דונה גרציה" המצוי במתחם, הוא מוזיאון ייחודי לתולדות העיר טבריה ולסיפורה של דונה גרציה. כן כולל המתחם את "בית האחיות" שהיה הבית הראשון שנבנה מחוץ לחומות, את המצודה מימי דאהר אל-עומר, את בית הסראייה, ואת "מלון טבריה" ההיסטורי, שהוקם בשנת 1896 על ידי ריכרד גרוסמן.
גן לאומי חמת טבריה - ביציאה הדרומית של העיר טבריה נמצא גן לאומי "חמת טבריה". באתר נמצאו שרידיה של העיר העתיקה חמת, עיר שהייתה מיושבת בתקופת הכנענים והונחלה לשבט נפתלי לאחר כיבוש הארץ על ידי יהושע בן נון, והמשיכה לשרוד בתקופות הרומית, הביזנטית והאומיית. באתר נחשפו חורבות של בתי כנסת יהודיים, שחלקם שוחזר. בין שרידי בית הכנסת, מהמאה ה-4, מצויה רצפת פסיפס של גלגל המזלות. שילוב זה של מוטיבים חילוניים פופולריים במבנה דתי-יהודי משקף את הסובלנות של הרבנים באותה תקופה, כאשר היהדות שגשגה בגליל לצד הנצרות הצעירה ועבודת האלילים הרומיים. במקום נובעים 17 מעיינות חמים, מעיינות מרפא וחמאם.

אתרים בעלי חשיבות דתית

אתרים בעיר

בעיר פעלה קבוצת כדורגל בשם הפועל טבריה. הקבוצה שיחקה בליגת העל בכדורגל חמש עונות, כשמתוכן ארבע עונות בשנות ה-60 ועונה אחת בשנת 1989. בשנת 1993 פורקה הקבוצה בשל מצבה הכלכלי. בשנת 2007 הוקמה הקבוצה מחדש בשם עירוני טבריה. שנה לאחר ההקמה מחדש, העפילה הקבוצה לליגה א'. ב-2014 העפילה לליגה הלאומית לאחר שהתגברה במסגרת משחקי מבחן על הפועל קטמון ירושלים מהליגה הלאומית שסיימה בעונה הקודמת במקום 14, בתוצאה כללית 1–5 בשני משחקים בבית ובחוץ והעפילה במקומה. בתחילת 2015 החלו עבודות הקמת אצטדיון עירוני טבריה בסמוך לצומת פוריה. בסיום עונת 2014/2015 שבה לליגה א', לאחר שסיימה במקום הלפני אחרון. במרץ 2022 העפילה הקבוצה לליגה הלאומית.
בעיר פועלת קבוצת כדורסל בשם הפועל טבריה, המשחקת בליגה א'. הקבוצה מפעילה בית ספר לכדורסל הפועל בחסות קבוצת מכבי תל אביב.
בעיר פועל מועדון שיט, שנוסד ב-1950 ומהווה את אחד המרכזים המובילים בתחום השיט בישראל. המועדון מקיים פעילות לגברים ונשים בחתירה ספורטיבית, וכן פועלת במסגרתו קבוצת חתירה של נכים.
אירוע הספורט הבולט בעיר הוא מרתון הכנרת המכונה גם "מרתון טבריה הבינלאומי", המתקיים מדי שנה, בראשית חודש ינואר, משנת 1977. מסלול הריצה, באורך 42,195 מטרים, מתחיל בטבריה, יורד דרומה לצמח, מקיף באופן חלקי את הכנרת, עולה צפונה עד עין גב, וחוזר, בכיוון ההפוך, באותה דרך עד לטבריה. מרתון טבריה הבינלאומי נחשב לאחד הוותיקים בעולם ומוכר על ידי aims, ארגון מרתונים בינלאומי. מכיוון שהמרתון נערך על שפת הכנרת בגובה כ-200 מ' מתחת פני הים זהו המרתון השני הנמוך בעולם לאחר מרתון ים המלח.
כמו כן טבריה מארחת את תחרות ה"איירון מן" (איש הברזל) החל מ-2021.

ספורט

בטבריה פועלים מספר מוסדות תרבות. אולם המופעים הגדול בטבריה הוא היכל התרבות "יד שטרית" ובו כ-750 מקומות. האולם משמש במה לקונצרטים, מופעי מחול והצגות של תיאטרונים ותזמורות מרחבי הארץ, וכן פועלות במסגרתו חבורות זמר. בכנסייה הסקוטית בטבריה מתקיים קונצרט של מוזיקה קלאסית מדי יום שישי.
בטבריה פועל קונסרבטוריון עירוני למוזיקה, שהוקם בשנת 1983 המכשיר את ילדי טבריה לנגינה במגוון של כלים. כן פועל בטבריה תיאטרון עירוני בשם "תיאטרון המשולש" שהוקם בשנת 1992 על ידי אמנים עולים[דרוש מקור].
כן פועלים בטבריה ארבעה מתנ"סים - "אשכול פיס", "מרכז קהילתי אופק", "בית גינסבורג" ו"מתנ"ס פירסט".
כמו כן, בעיר פועלות גם להקות המחול הייצוגיות "סינופסיס", משכנן הוא בימת העיר - מרכז מצוינות לאמנויות הבמה בתחומי המחול והתיאטרון המופעל על ידי רשת המתנ"סים העירונית.
בסינופסיס שמונה להקות מחול ושתי קבוצות ברייקדאנס. הלהקות השונות מחולקות על פי שכבות גיל.
הלהקות מייצגות את העיר ולוקחות חלק באירועים רבים במרחב העירוני, הלאומי והבין-לאומי בפסטיבלים, תחרויות ומופעים שונים.
סוגי המחול העיקריים המשמשים את הלהקות הם: פולקלור ישראלי, בלט קלאסי, מחול מודרני, קומפוזיציה, אימפרוביזציה, ברייקדאנס ומחול ישראלי עכשיוי.

תרבות

מעמדה המרכזי של טבריה, כאחת מארבע ערי הקודש, הביא במהלך הדורות ליחס מיוחד שניתן לה במסורת ישראל, בתרבות ובאמנות. מיקומה של טבריה על חוף הכנרת ובסמוך לחמי טבריה, הביא לדיונים הלכתיים המיוחדים לטבריה. כך למשל, בנושא חישוב זמני כניסת השבת ויציאתה, נאמר בתלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קי"ח, עמוד ב': "אמר רבי יוסי, יהא חלקי ממכניסי שבת בטבריא וממוציאי שבת בציפורי". כוונתו הייתה שראוי לנהוג כמנהגם של אנשי טבריה, המצויים בבקעה, ומטבע הדברים נראית להם שקיעת החמה (ועמה כניסת השבת) מוקדם, והיפוכו באנשי ציפורי, הנמצאים במקום גבוה. בדומה לכך חל דין מיוחד בטבריה המתיר שאיבת מים בשבת משפת הכנרת, ונאמר בתלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף פ"ז, עמוד א': "לא התיר רבי חנניא בן עקביא אלא בימה של טבריה, הואיל ויש לה אוגנים, ועיירות וקרקיפות מקיפים אותה." כן ידוע הדיון ההלכתי בשאלת תאריך חג הפורים בטבריה התלוי האם הכנרת נחשבת לחומתה כשלמעשה מחמירים וחוגגים בעיר יומיים, וכן בשאלות רבות הנוגעות לביצוע מלאכות כבישול והגעלת כלים ממי חמי טבריה.
במהלך השנים אוזכרה טבריה בספרות הנוסעים, כאשתורי הפרחי, משה באסולה ורבים אחרים, והיא מתוארת כעיר מוקפת חומה במפות עתיקות של ארץ ישראל, כגון איוריו ומפותיו של ברנהרד פון בריידנבאך מסוף המאה ה-15. העיר מוצגת בציורים הקלאסיים של ציירי ארץ ישראל מהמאה ה-19 כדייוויד רוברטס וויליאם הנרי ברטלט.
במהלך השנים נכתבו יצירות רבות, דתיות וחילוניות, העוסקות בטבריה. רובן נכתבו בגעגועים לעיר, לאתרים היהודיים ולקברי הצדיקים שבה, ומתוך תקווה לגאולה, מהם הפיוט "אוחיל יום יום" מאת רבי דוד חסין מן המאה ה-18. יצירה חילונית ברוח דומה, המתארת את הציפייה לגאולה שתתחיל בטבריה, מצויה בשיר "אגדה" (על שפת ים כנרת) למילותיו של יעקב פיכמן ולחנו של חנינא קרצ'בסקי.
לאחר קום מדינת ישראל נתקבע לטבריה ולתושביה דימוי "עממי", לא מעט בזכות המערכונים "הקפיטריה בטבריה" ו"טבריה תחתית" שכתב נסים אלוני ובביצוע "הגשש החיוור" וכן בזכות סרטי אבא גנוב.
בשנות האלפיים, היוצר שמי זרחין, יליד טבריה, מתאר את העיר בסרטי הקולנוע שהוא יוצר, דוגמת "אביבה אהובתי" (2006) ו"העולם מצחיק" (2012), וכן בספרו "עד שיום אחד", אשר יצא לאור ב-2011.
בקיץ 2023, על רקע תיקון מספר 53 לחוק הרשויות המקומיות (בחירות), שזכה לכינוי "חוק טבריה" והעתירות לבג"ץ נגד החוק, שודרה בכאן 11 הסדרה בת חמשת הפרקים "טבריה – מתחת לקו האדום", המסקרת את העיר, בדגש על הפוליטיקה העירונית.

טבריה במסורת ישראל, בתרבות ובאמנות

זאכי אלחדיף (1928–1938)
שמעון דהאן (1938–1950)
משה צחר (1950–1965)
מאיר אדרעי (1965–1969)
משה צחר (1969–1978)
יגאל ביבי (1978–1988)
יוסי פרץ (1988–1998)
בני קריתי (1998–2003)
זוהר עובד (2003–2013)
יוסף בן-דוד (2013–2018)
רון קובי (2018–2020)
שמעון מעתוק, יושב ראש הוועדה הקרואה (2020)
בועז יוסף, יושב ראש הוועדה הקרואה (2020 ואילך)

ראשי העיר

הערים התאומות של טבריה הן:

ארצות הברית אלנטאון, פנסילבניה, ארצות הברית
איטליה מונטקטיני טרמה, איטליה (מ־1979)
צרפת מונפלייה, צרפת (מ־1983)
גרמניה וורמס, ריינלנד-פפאלץ, גרמניה (מ־1986)
ארצות הברית סיינט פול, מינסוטה, ארצות הברית (מ־1996)
ארצות הברית מילווקי, ויסקונסין, ארצות הברית (מ־2000)
ארצות הברית גרייט נק, ניו יורק, ארצות הברית (מ־2002)
צרפת סנט רפאל, צרפת (מ־2007)
הרפובליקה העממית של סין וושי, הרפובליקה העממית של סין (מ־2008)
ארצות הברית טולסה, אוקלהומה, ארצות הברית (מ־2008)
ארצות הברית מירטל ביץ', קרוליינה הדרומית, ארצות הברית

ערים תאומות

יזהר הירשפלד (עורך),  טבריה - מייסודה עד הכיבוש המוסלמי : מקורות, סיכומים פרשיות נבחרות וחומר עזר, ירושלים : יד יצחק בן-צבי-המחלקה לחינוך והדרכה, תשמ"ח 1988.(הספר בקטלוג ULI)
עודד אבישר, ספר טבריה - עיר כינורות וישובה בראי הדורות, ירושלים : כתר הוצאה לאור, תשל"ג-1973
מטוב טבריה (דפים לחקר טבריה), הוצאת אריאל.(הספר בקטלוג ULI)
מוסטפא עבאסי,  טבריה ותושביה הערבים בימי השלטון הבריטי : 1918-1948, יד יצחק בן-צבי, ירושלים 2021.
בנימין פנטליאט, הקהילה האשכנזית בטבריה, על פי פנקסי החברא קדישא ומפקדי אוכלוסין, תשע"ה 2015.
וליד אטרש, "התיאטרון הרומי בטבריה", קדמוניות, 144, 2012, עמ' 79–88
פילדמרשל ארצ'יבלד פרסיוול ויוול, מסעי המלחמה בארץ ישראל, הוצאת אריאל, 2007. עמודים 195–196
עדו ישראלי, טבריה כמקרה בוחן למערכות יחסים בין נושאי משרת חכם באשי באימפריה העות'מאנית, אורשת כרך ט', הוצאת מכללת אורות ישראל, אלקנה 2020, עמ' 85–106.
עדו ישראלי, טבריה עיר מקלט, סגולה - מגזין ישראלי להיסטוריה, תשרי תשפ"ד, עמ' 28–37.

לקריאה נוספת

אתר האינטרנט הרשמי של טבריה
 פרופיל טבריה נכון לשנת 2020 באתר הלמ"סמידע על אתר טבריה, בארכיון המנדטורי באתר רשות העתיקות
חוברת הדרכה בהוצאת מערכות
יעקב הרוזן, ‏דון יוסף נשיא בונה טבריה, באתר "דעת"
טבריה הקדומה - דלת אל העבר, באתר "אורט"
אברהם ישראל רוזניס, מסעות החכם האבי"ר לארץ הקדושה - ביקור בטבריה חלק א', המגיד, 10 באוקטובר 1867, חלק ב', המגיד, 23 באוקטובר 1867, חלק ג', המגיד, 6 בנובמבר 1867, חלק ד', המגיד, 13 בנובמבר 1867, חלק ה', המגיד, 27 בנובמבר 1867
ירון בר-אל וניסים לוי, ‏ראשיתה של הרפואה המודרנית בערי הגליל (1900-1860), קתדרה 54, דצמבר 1989, עמ' 106-102
זאב וייס, ‏טבריה וציפורי במאה הראשונה לסה"נ: טופוגרפיה עירונית ומפעלי הבנייה של הורדוס אנטיפס בגליל, קתדרה 120, יוני 2006, עמ' 11–18, 32-30
דן בר-אל וזלמן גרינברג, ‏חולי וכולרה בטבריה במלחמת העולם הראשונה, קתדרה 120, יוני 2006, עמ' 182-161
רבקה שפק ליסק, טבריה הייתה עיר יהודית רוב הזמן לאורך ההיסטוריה שלה, 5 בדצמבר 2009
יוסף סטפנסקי, "דברי השירה לטבריה המעטירה", עת־מול 213, אוקטובר 2010
טבריה - טבור הארץ, סימפוזיון מקוון ביד יצחק בן צבי, ינואר 2021.
מפות עתיקות ומראות טבריה (1493 עד 1963) מאוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית
 חיי היומיום בעיר טבריה בזמן התקופה העותמאנית, 1920, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
 יום השנה לשחרור טבריה, אפריל 1949, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
 טבריה, העיר המודרנית, מינהל ההסברה, 1959 (התחלה 7:58)
 פתיחת עונת התיירות בטבריה, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים, 1963
אליהו הכהן, מלכוּת הפרעושים: בית המלון היהודי הראשון בטבריה, בבלוג "עונג שבת", 12 בנובמבר 2021
 משה גלעד, כך הצלחנו להחריב את טבריה במו ידינו, באתר הארץ, 3 במאי 2022
 טלי חרותי-סובר, "בשום מקום בעולם לא היו מצליחים לבזבז נוף כזה": טבריה מחפשת מנהיג שיציל אותה, באתר TheMarker‏, 28 באפריל 2023
טבריה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
 טבריה (ישראל), דף שער בספרייה הלאומית
ארכיון אסף תעודות מטבריה, בספרייה הלאומית

טְבֶרְיָה (בערבית: طبريا, תעתיק: טַבָּרִיַא; ביוונית עתיקה: Τιβεριάς, תעתיק: טיבריאס, במלרע; בלשון התלמוד הבבלי: טִבַרְיַא) היא עיר במחוז הצפון בישראל, בגליל התחתון ובבקעת כינרות. טבריה שוכנת לחופה המערבי של הכנרת והיא העיר היחידה הממוקמת לחופי ימה זו. מספר תושביה מוערך ב-2022 ב-48,395. שטח השיפוט שלה הוא כיום 16,280 דונם.
העיר נוסדה בשנת 20 לספירה על ידי הורדוס אנטיפס ונקראה על שמו של הקיסר הרומי טיבריוס. על פי הברית החדשה, לאחר הקמת העיר פעל ישו באזור צפון הכנרת, ועל כן בנצרות נחשב האזור לקדוש. בטבריה ובסביבותיה קמו כנסיות רבות, והעיר הפכה למרכז לצליינות. בהיסטוריה היהודית, טבריה נחשבת לאחת         מארבע ערי הקודש, ביחד עם ירושלים, חברון וצפת, שבהן התרכזה מרבית האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל מסוף ימי הביניים ועד המאה ה-19.
בין המאה ה-2 למאה ה-10 הייתה בטבריה אוכלוסייה יהודית גדולה ומפותחת, מרכז לכל יהודי ארץ ישראל. גדולי ישראל פעלו בעיר ונקברו בתחומיה, ובהם רבן יוחנן בן זכאי, רבי עקיבא והשל"ה הקדוש, וכמו כן הועלו לטבריה עצמותיו של הרמב"ם, שנפטר במצרים, ונקבר בטבריה לפי צוואתו. קברים אלו מהווים היום מוקדי עלייה לרגל. בתקופת מסעות הצלב שימשה טבריה בירת נסיכות הגליל הצלבנית. לאחר קרב קרני חיטין בשנת 1187 חרבה העיר, ובתקופה הממלוכית ובתחילת התקופה העות'מאנית הייתה אך כפר קטן. במהלך המאה ה-18 ביצר שליט הגליל, דאהר אל-עומר, את חומות טבריה, ובשנת 1740 הזמין את הרב חיים אבולעפיה לגור בעיר, ולשקם את חיי היהודים בה (ראו: חצר היהודים בטבריה). בשנים שלאחר מכן הפכה לעיר בעלת רוב יהודי, ומרכז חשוב ליישוב היהודי. במלחמת העצמאות נכבשה טבריה על ידי כוחות "ההגנה", והאוכלוסייה הערבית פונתה על ידי הבריטים.
כיום נחשבת טבריה למרכז תיירות חשוב, המתבסס הן על קרבתה לכנרת, והן על קדושתה הדתית ליהדות ולנצרות. העיר משמשת גם מרכז תעשייתי ומסחרי אזורי.

זהו זה

Zehu Ze

תוכניות "זהו זה!" הפכו במשך השנים לקלסיקה ולקאלט בקרב החברה בישראל, וציטוטים של הבבא בובה, הפולניות ויאצק הפכו לנכס צאן ברזל ומוכרים בפי כול. חלק מהדמויות אף זכו לחידושים וקמו לתחייה בקרב הציבור ובתקשורת. פרקי התכנית משודרים בשידורים חוזרים בטלוויזיה החינוכית וזמינים ביוטיוב, ורוכשים לסדרה מעריצים חדשים.

לאחר סיום התכנית

במרץ 2020 פורסם כי תאגיד השידור הישראלי פתח במגעים להפקת עונה חדשה של "זהו זה!" עקב התפרצות נגיף הקורונה, ובין השאר נעשתה פנייה לכוכבי התכנית: שלמה בראבא, מוני מושונוב, אבי קושניר, דובל'ה גליקמן וגידי גוב. התכנית שובצה לשידור בעונה החדשה החל מיום חמישי, 26 במרץ, ב-21:30 בערוץ כאן 11 יחד עם שידורים חוזרים בשישי ב-13:30, כפי שהיה נהוג במשך שנים בחינוכית.
בפרק ראשון הופיעו כל חברי הצוות שביצעו מספר מערכונים עם הדמויות הוותיקות (באבא בובה, יאצק ושלושת הזקנים) ודמויות חדשות. כמו כן, הם ביצעו יחד עם שלמה גרוניך, בפינה המוזיקלית, ביצוע מחודש ומותאם למצב לשיר "פרנויה".לאחר מכן צולמו ושודרו עוד מספר פרקים בהשתתפות דמויות מהעבר כגון הפולניות ומערכונים הקשורים למגפת הקורונה. לעונה זו צולמו 14 פרקים. בפרק האחרון של העונה הראשונה הם ביצעו יחד עם שלמה גרוניך, בפינה המוזיקלית, ביצוע מחודש ומותאם למצב לשיר "צריך להזיע".בעקבות הצלחת העונה הראשונה, יצאה עונה נוספת החל מ-23 ביולי. בפרק הראשון של העונה השנייה השחקניות ליא קניג, רבקה מיכאלי וגילה אלמגור הופיעו בתפקידי אורח. בניגוד לעונות המוקדמות של "זהו זה!", הפרקים של העונות החדשות קצרים יותר ואינם מבוססים על קו עלילה אחד ארוך אלא על מספר מערכונים. שינוי נוסף בין התכנית הקלאסית לנוכחית הוא העדר של זמר השבוע ופינות. בנוסף, בכל פרק מבצעים השחקנים שיר ישראלי בעיבוד מחודש ופעם אחת אף הקליטו שיר מקורי, מאת אלון אולארצ'יק. ביצועי השירים, על ידי "חבורת גברים בני כ-70" שאינם זמרים (פרט לגידי גוב) הפתיעו באהדה הציבורית ובפופולריות לה זכו.ביום העצמאות 2021, העלו תוכנית ספיישל מיוחדת עם 3 שירים בעיבודים מיוחדים לצד התזמורת הפילהרמונית, ועם אורחים. לאחריה, יצאו לחופשה ארוכה וחזרו למסך ב-4 בנובמבר 2021 לעונה נוספת.ביום העצמאות 2022, העלו תוכנית ספישל מיוחדת, בה השתתף ראש ממשלת ישראל לשעבר, נפתלי בנט. במרץ 2023 שודרה התכנית ה-100 מאז עליית הגרסה המחודשת.
בקיץ 2023 עלה מופע בימתי של "זהו זה!" המבוסס על השירים אותה ביצעה החמישייה במהלך עונות הגרסה המחודשת, לצד מספר מערכונים.
ב-12 באוקטובר 2023, בצל מלחמת חרבות הברזל, החלה העונה השישית של התוכנית. תחת הכותרת, "זהו זה וכן אחרת!". בהתאם לאירועים, חל שינוי במתכונת התוכנית, והיא כללה, מלבד ההתייחסות לנושאים האקטואליים, גם שיחות וראיונות עם ילדים מיישובי עוטף עזה. בנוסף, אירחו חברי זהו זה לביצועי השירים, גם אמנים בולטים, כגון ריטה, שלומי שבת, עמיר בניון ודני סנדרסון וכן הקליטו ביצוע מחודש לשיר "לו יהי" (המזוהה עם מלחמת יום הכיפורים), ביחד עם שייקה לוי וגברי בנאי. כחודש לאחר חזרתה לשידור, נוסף לתוכנית יום שידורים נוסף, ומלבד ימי חמישי היא משודרת גם בימי שני

חידוש התכנית

בשנת 2021 זכתה חמישיית "זהו זה" (אבי קושניר, גידי גוב, דב'לה גליקמן, מוני מושונוב ושלמה בראבא) בפרס מפעל חיים של אמ"י (תשפ"ב).
בשנת 2022 זכתה התכנית בפרס מפעל חיים מטעם האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה.
במאי 2023 הודיעה אוניברסיטת בר-אילן על הענקת תואר דוקטור לשם כבוד מטעמה לחמישיית "זהו זה": גידי גוב, דבל'ה גליקמן, שלמה בראבא, מוני מושונוב ואבי קושניר, על תרומתם המשותפת לתרבות הישראלית בשנת ה־75 למדינת ישראל, ועל יכולתם לשמח וללכד את הציבור סביב יצירתם, הטקס נערך ב-15 במאי.

פרסים

שחקנים וקומיקאים ישראלים רבים לקחו חלק בתוכנית לאורך השנים, בהם:

צוות התוכנית

תוכן ועלילה

זהו זה!, ברשת החברתית פייסבוק
 "זהו זה!", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
"זהו זה!", באתר אידיבי
 "זהו זה!", במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
 "זהו זה!", סרטונים בערוץ היוטיוב
"זהו זה!", במיזם "אישים" לתיעוד היצירה הישראלית
 "זהו זה 2020", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
 "זהו זה" באתר כאן חינוכית
 "זהו זה (2020)" באתר כאן 11
מילות השיר "זהו זה!", באתר שירונט 
דורון נשר, "זהו זה" היא כדור ההרגעה הכי טבעי שיש. תודה, אחי גיבורי התהילה, באתר הארץ, 27 במרץ 2022יוטיוב:

 אוסף תוכניות זהו זה! (1978-1998), רשימת השמעה, באתר יוטיוב‏ (298 חלקים)
 שיר הפתיחה לתוכנית (1979), שיר  באתר יוטיוב
 שיר הפתיחה לתוכנית (1982), שיר  באתר יוטיוב
 העולם עצוב אז צוחקים - זהו זה, חלק א, וידאו  באתר יוטיוב, בערוץ החינוכית, 2017
 העולם עצוב אז צוחקים - זהו זה, חלק ב, וידאו  באתר יוטיוב, בערוץ החינוכית, 2017
 זהו זה - שובו של השריף: זהו זה, וידאו  באתר יוטיוב, בערוץ החינוכיתסיקור עיתונאי:

עירית שמגר, "זהו זה", מעריב, 1 במרץ 1979
עמירה שגב, ופתאום מוני מוריד את הכובע ויש לו תסרוקת איומה, חדשות, 28 ביוני 1988
מרב סריג ויפעת יעקובסון, זהו זה - הסוף, בעקבות ירידת התוכנית אחרי 21 שנות שידור, אתר עיתון תל אביב, ארכיון 04.09.1998 | ארכיון האינטרנטלאחר סיום התוכנית:

מפלצות לפורים, דובי שרגא, באתר "המסך המפוצל", 25 בפברואר 2002
מירב קריסטל, אחרי 30 שנה, באתר ynet, 4 ביולי 2008
אסף שניידר, "זהו-זה" הקדימה את זמנה, באתר nrg‏, 15 באוקטובר 2008
35 שנה לתוכנית "זהו זה": מצעד הרגעים הגדולים, באתר וואלה!‏, 18 בספטמבר 2013
רן בוקר, קושניר:"זהו זה היתה הסיירת הכי איכותית", באתר ynet, 18 במרץ 2015
טליה לוין, ‏כוכבי "זהו זה" נזכרים: "כל המדינה הייתה מנותקת בין 16:00 ל-17:00", באתר מעריב אונליין, 23 ביוני 2018לכבוד חזרת הסדרה:

גיא אורבניאק, ‏הבאבה בובה והזקנים: הקאמבק של "זהו זה" לא סיפק סאטירה של ממש, באתר מעריב אונליין, 27 במרץ 2020
ענת ביין לובוביץ', ‏קרב הסאטירה: למה שיבצו את "זהו זה" מול "ארץ נהדרת"?, באתר גלובס, 26 במרץ 2020
גל אוחובסקי, ‏האיחוד של "זהו זה" הוא קלאסיקה מחממת לב, באתר ‏מאקו‏, 27 במרץ 2020
אילן שאול, ‏איחוד "זהו זה" נראה כמו פגישת מחזור מחופפת, ואדיר מילר מצחיק בלי קהל, באתר מעריב אונליין, 30 במרץ 2020
דורון ברוש, ‏כשהשחר-חסונים שולטים במסך: כך "זהו זה" עמדה בכבוד במבחן הזמן, באתר מעריב אונליין, 18 באפריל 2020
תימורה לסינגר, ‏ולא אחרת: כך הפכו חמישה גברים בני 70 לדבר הכי חם על המסך, באתר גלובס, 10 ביולי 2020
  רז שכניק, החמישייה הפותחת, באתר "ידיעות אחרונות", 9 באפריל 2021
גידי אורשר, "זהו זה" עצמאות – לגמור בענק !!! "סולם אורשר, 16 אפריל 2021.

ביאורים

זהו זה! היא תוכנית בידור וקומדיה ישראלית ששודרה בערוץ הראשון בשנים 1978–1993 (בהפקת הטלוויזיה החינוכית הישראלית), ובערוץ 2 בשנים 1993–1998 (תחילה במסגרת הזמן שהוקצה בו לטלוויזיה החינוכית ומאוחר יותר כתוכנית בידור מרכזית של הזכיינית רשת). התכנית, ששודרה ברציפות במשך 20 שנה (1978–1998), זכתה למעמד של תוכנית קאלט בתרבות הישראלית. שנים אחר כך שודרה התוכנית שוב במרתונים של שידורים חוזרים בערוץ 23 של הטלוויזיה החינוכית בימי שישי-שבת. במרץ 2020, בעקבות התפרצות הקורונה בישראל, חזרה התוכנית לעונות איחוד בכאן 11, ובו היא משודרת עד היום. התוכנית זכתה במרץ 2022 בפרס מפעל חיים מטעם האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה.

זהו זה | אמפיתיאטרון קיסריה | Tickchak LIVE

שדות ים

אמפיתיאטרון קיסריה

"זהו זה!"
האירוע השנתי של צבאות השם כפר חב"ד.
בביצוע חיילות הסניף

האירוע חלף

זהו זה

אירועים נוספים בהיכל התרבות תל אביב

אירועים נוספים בתל אביב