סאלח שבתי

"סאלח שבתי" החל כמערכון שכתב אפרים קישון ללהקת הנח"ל ב-1955, לתוכניתה השמינית, "בין מגל לחרב" ונקרא "סעדיה והסעד". על בסיס המערכונים שנוצרו בעקבות המערכון הראשון, יצר קישון סרט קולנוע בהפקתו של מנחם גולן, בו כיכב חיים טופול, ובתפקידים משניים השתתפו זהרירה חריפאי, גילה אלמגור, אסתר גרינברג, אריק איינשטיין, שייקה לוי, גאולה נוני, שרגא פרידמן ומרדכי ארנון. הקרנת הבכורה של הסרט התקיימה ב-2 ביוני 1964, בקולנוע חן בירושלים. הוא זכה להצלחה קופתית כבירה ומכר 1,184,900 כרטיסים, הישג המציב אותו כסרט השלישי הנצפה ביותר בתולדות ישראל. שמואל אור, מבקר "חרות", כתב כי "למרות ערכו האמנותי הירוד, שבר סאלח שבתי את כל שיאי הקופה... אין ספק: סאלח שבתי יהיה הסרט הישראלי הראשון, שללא כל מענקים וסובסידיות, יכסה את כל הוצאות הייצור שלו ויכניס רווח רב ליצרניו." הוא שווק לחו"ל, הצליח גם בבתי הקולנוע בארצות הברית, זכה בפרס גלובוס הזהב ואף הועמד לפרס אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר. העלילה מתרחשת בשנות ה-50 של המאה ה-20 לאחר הקמת מדינת ישראל, ומראה בצורה סאטירית את שהתרחש באותם זמנים, על קשיי העלייה והקליטה של עדות המזרח ויחסם של ילידי הארץ אליהם, הבירוקרטיה הבלתי אפשרית והפוליטיקה הישראלית הלא נקייה – כל זאת דרך דמותו של סאלח, עולה חדש שהגיע לישראל עם משפחתו ונאלץ להסתגל במהירות להווי החיים הישראלי. את ההשראה לדמותו של סאלח שאב קישון מעולה חדש, שהוא ומשפחתו התגוררו עמו בצריפון במעברת "שער העלייה" בחיפה, בשנת 1949. יש הרואים בשמו של סאלח כשם סימבולי המרמז בהומור קישוני לביטוי "סליחה שבאתי", כדוגמת הביטוי "סליחה שאני חי" (לאחר מלחמת ששת הימים הוציא קישון ספר הומוריסטי בשם "סליחה שניצחנו").

סאלח שבתי הוא עולה שהגיע מאחת מארצות ערב יחד עם משפחתו המורחבת, אשתו ועוד שבעה ילדים (ודמות נוספת של אישה זקנה בלתי מזוהה שהצטרפה אליהם), בשנות ה-50 המוקדמות, מעט לאחר הקמת מדינת ישראל. עם הגיעו לישראל נשלח סאלח למעברה ומתרגל במהירות לחיי המקום ואף מגיע למעמד של מנהיג הקהילה, שנמצאת ליד קיבוץ אידאולוגי. עם התקרבות מועד הבחירות, נציגים ממפלגות שונות מציעים לו הצעות שונות (כמו למשל, שיכון), ומבקשים בתמורה שיפעל כקבלן קולות וידרבן את כל אנשי המעברה להצביע עבורם. אבל סאלח הוא אדם ישר ותמים מטבעו. הוא מתמודד עם הבירוקרטיה הישראלית הצעירה, מנצל את חולשותיה הידועות ולבסוף מנצח אותה וזוכה לדירת שיכון חדשה. הסרט מציג את הקשיים של סאלח בהתאקלמות בארץ ישראל החדשה שרובה היה מזוהה עם ממסד מפא"י וכמו כן גם את המנטליות השונה בין היהודים בני עדות המזרח לבין היהודים האשכנזים שהיו הרוב הדומיננטי בשנים הראשונות להקמת המדינה.

הסרט צולם במצלמת "אריפלקס" של אולפני הרצליה. נערכו 45 ימי צילום בסך הכל ועלות ההפקה הסתכמה ב-400,000 ל"י וחברת אל על אף העמידה לרשות ההפקה מטוס בואינג 707 לשם צילום סצנת הפתיחה בנמל התעופה בן-גוריון. לצורך הצילומים הוקם סט צילומים בחורשת אקליפטוסים בשכונת גן רש"ל בהרצליה בה הוקם שחזור של מעברה הכולל צריפונים ופחונים שעיצב יוסף קרל. קטעים נוספים מהסרט צולמו בפנימיית הכפר הירוק ובתוך אולפני הרצליה עצמם. השיכון המופיע בסרט הוא שורת בניינים טרומיים שנבנו בשכונת יד התשעה בהרצליה בתחילת שנות ה-60 וכיום חלקם עברו תהליך חיזוק ושימור באמצעות תמ"א 38. המוזיקה הוקלטה על ידי מאיר אשל מאולפני ישראקול בתל אביב והפסקול יצא על גבי תקליט במהלך שנת 1965, שיר הנושא "משיח הזקן" בביצוע חיים טופול וחברי הקאסט הפך ללהיט גדול והפך לאהוד גם בקרב עולים חדשים. הסרט נחשב לאחד משוברי הקופות הישראליים הראשונים והצליח למכור יותר מ-1,184,900.

הסרט היה מועמד לפרס האוסקר בקטגוריית "הסרט הזר הטוב ביותר". כמו כן, הסרט זכה ב-2 פרסי גלובוס הזהב, אחד בקטגוריית "הסרט הזר הטוב ביותר" והשני בקטגוריית "השחקן הטוב ביותר" עבור חיים טופול, היה זה הסרט הראשון שהעניק לטופול הכרה בינלאומית.

בתחילת 1987 החליט תיאטרון "הבימה" להעלות מחזמר המבוסס על הסרט, לקראת חגיגות שנת ה-40 למדינת ישראל, עם מוזיקה שתלחין נורית הירש למילים של חיים חפר. בקיץ 1987 הוכרז שאפרים קישון יביים את המחזמר, אך יערוך בו שינויים בטקסט לעומת הסרט. חבר הכנסת מתי פלד העלה את הנושא בוועדת החינוך של הכנסת, כאשר זו אירחה את שר החינוך, יצחק נבון. שהיה ממונה על חגיגות שנת ה-40. פלד שלח לשר מכתב ארוך, ובו בקשה למנוע מתיאטרון הבימה להעלות הצגה המכילה, לפי תפיסתו, מסרים גזעניים הלועגים לבני עדות המזרח. במקביל החלה סערה תקשורתית בעד ונגד הצגת המחזמר. למרות זאת נמשכה ההפקה וזאב רווח וגאולה נוני לוהקו לתפקידים הראשיים. גם עפרה חזה הוזמנה להשתתף, אך דחתה את ההצעה. בתחילת 1988, במהלך החזרות מספר שחקנים פרשו מהמחזמר, בעיקר בטענה שקיבלו תפקיד קטן וזניח, בהם אפי בן ישראל, נתן נתנזון, שושיק שני ושמוליק סגל. בנוסף התלוננו שחקני "הבימה" הקבועים, שהשחקנים שלוהקו להצגה שאינם עובדי התיאטרון, ירוויחו שכר העולה במאות אחוזים על שכר שחקני התיאטרון הקבועים. עם זאת שבוע לפני הצגת הבכורה, ביום העצמאות 1988, כבר נמכרו 80,000 כרטיסים. במהלך הצגת הבכורה הפגינו בחוץ קבוצה של כ-20 איש, בהם השחקן יוסף שילוח, בטענה שהמחזמר הוא גזעני. מבקרי התיאטרון נתנו למחזמר ביקורות שליליות. שוש אביגל מ"חדשות" כתבה: "קישון לא במיטבו, מדביק רסיסי להקה צבאית למסכת קיבוץ, קיטש וקלישאות מכל כיוון, טלאים מכמה מחזות־זמר אחרים והכל עובר חביבי, כי הוא משחק על רגשות הקהל בסגנון אספת בחירות משנת 1981". יהודית אוריין בידיעות אחרונות" כתבה: "תחרות קשה וצמודה בין הרע מאוד לבין העוד יותר גרוע". אליקים ירון מ״מעריב" כתב: "אינני יודע איך לכנות את התפלות הזאת", והוסיף: "גם חפלה לא כדאי לקיים שלוש שעות, מחשש של קלקול הקיבה". מיכאל הנדלזלץ ב״הארץ" הגדיר את ההפקה "מחזמר פרווה". מירי פז כתבה ב״דבר": "סאלח שבתי׳ לא תוסיף כבוד להישגי התיאטרון הלאומי... הגרסה התאטרלית מרדדת את הטקסט להביך". למרות הביקורות המחזמר זכה להצלחה מסחרית גדולה. לאחר שהוצג ברציפות כחצי שנה בתיאטרון "הבימה", הוא המשיך להציג ברחבי המדינה, בהפקתו של משה יוסף, לרוב עם צוות השחקנים המקורי, ועד סוף 1989 הוצג כ-500 פעמים.

למרות הצלחתו הכבירה של הסרט, במיוחד בקרב בני עדות המזרח, נמתחה עליו ביקורת קשה באמצעי התקשורת. הביקורת הייתה בשני פנים: על איכות הסרט ועל דרך הצגת הדמויות בו. טענתם של מבקרי הקולנוע הייתה שזהו סרט עם כישורי משחק ותסריט דלים. קישון העיד שגולדה מאיר הורתה לא להוציא את הסרט מחוץ לגבולות ישראל, אך לאחר הצלחתו בארצות הברית והפרסים שזכה בהם – היא חזרה בה. הסרט נחשב כראשון בסוגה שכונתה מאוחר יותר "סרטי בורקס". הוא כלל את עיקר הארכיטיפים העלילתיים ששימשו לאחר מכן ברוב סרטי הבורקס: התנגשות בין בן עדות המזרח העני לממסד האשכנזי האטום, קשר רומנטי בין אשכנזי המזוהה עם הממסד ונערה ענייה מעדות המזרח, והצלחתו של בן המזרח להערים על האליטה האשכנזית השלטת. בשנים האחרונות[דרושה הבהרה] הועלתה מצד מבקרים שונים טענה כי "סאלח שבתי" מציג את דמותו של בן עדות המזרח כדמות סטריאוטיפית ונלעגת, דמות של חסר השכלה שמצליח להסתדר בעזרת תחבולות שהוא נוקט ולא בעזרת כישורים אחרים. יחד עם זאת, הסרט לועג לא פחות לילידי הארץ, ה"צברים", ומתארם כיהירים ואטומים כלפי העולים ומי שאינו נמנה עם חברתם. קישון הגיב שאת הסרט יש לבחון במונחים סאטיריים, שהופנו בעיקר כלפי פוליטיקאים ואנשי השלטון ויחסם לאדם הפשוט. חוקר הקולנוע הישראלי, רמי קמחי, טוען כי סאלח שבתי הוא בעת ובעונה אחת סרט חדשני ושמרני. הוא חדשני מצד זה שהוא מחליף את המסטר נרטיב שהיה נהוג בקולנוע הישראלי עד לתקופתו - נרטיב של חניכה המתבסס על מעבר של הגיבור מגלותיות יהודית אל עבריות ישראלית - במסטר נרטיב שמיוסד על מעבר מפרה-מודרניות למודרניות, ובכך שהוא הסרט הישראלי הראשון שיש בו גיבור מזרחי. הוא שמרני מצד זה שהוא מלהק את המזרחים בתפקיד הפרה-מודרניים ואת האשכנזים בתפקיד האולטרה-מודרניים, ובכך משרת את האליטות הציוניות האשכנזיות. סרטי הבורקס שפסעו בעקבות סאלח שבתי אמצו הן את הגיבור המזרחי, הן את הקונפליקט בין פרה-מודרניות למודרניות והן את הצגתם של המזרחים כפרה-מודרניים ואת האשכנזים כאולטרה-מודרניים.

בתוכנית "זהו זה!" משנת 1985, נעשה פרק ששמו "סלאח שבאתי", שבא בעקבות אירועי "מבצע משה". בפרק סלאח (גידי גוב) הוא עתה נציג מרכז הקליטה הבא לקבל את העולה החדש דויד (מוני מושונוב). בתוכנית "היהודים באים", נעשה מערכון על הסרט, בו חיים טופול (יוסי מרשק) עובד על המבטא של סלאח עם אפרים קישון (מוני מושונוב) ומנחם גולן (עידו מוסרי).

משיח הזקן