Name: רשף לוי | בית התותחן - זכרון יעקב | Tickchak LIVE
Start: 2024-09-10T21:00:00+03:00Z
Location: בית התותחן - זכרון יעקב

אַבּוּ טַבְּלֶה

ابو طبلة

אדיר מילר

Adir Miller

אודי כגן

Udi Kagan

שחר חסון

Shahar Hason

מתן פרץ

Matan Peretz

שלומי קוריאט

Shlomi Koriat

אוראל צברי

Orel Tsabari

אשדוד

באר שבע

קריית גת

אשקלון

נתיבות

אילת

אדיר מילר | היכל  התרבות אשקלון | Tickchak LIVE

מחוז דרום

היכל  התרבות אשקלון

אסף מור יוסף

Asaf Mor Yosef

אסף מור יוסף במופע סטנדאפ | יד לבנים אשדוד | Tickchak LIVE

אסף מור יוסף במופע סטנדאפ

יד לבנים אשדוד

אסף יצחקי

Assaf Itzhaki

אסף יצחקי | משכן אמנויות הבמה באר שבע | Tickchak LIVE

משכן אמנויות הבמה באר שבע

שלומי קוריאט | מיוזיק סיטי באר שבע | Tickchak LIVE

מיוזיק סיטי באר שבע

אסף מור יוסף במופע סטנדאפ | היכל  התרבות אשקלון | Tickchak LIVE

ליאור סושרד

Lior Suchard

ליאור סושרד | משכן אמנויות הבמה באר שבע | Tickchak LIVE

רביטל ויטלזון יעקבס

Revital Vitelzon Jacobs

רביטל ויטלזון יעקבס | היכל  התרבות אשקלון | Tickchak LIVE

אירועים לנשים

הצגות ילדים

הופעות חיות

סטנדאפ

גלאטיקט

הצגות

הרצאות

Southern District

היכל התרבות קריית גת

באר שבע - תמוז

המשכן לאמנויות הבמה אשדוד

מתנ"ס אלוני ציון אשקלון

המחוז כולל שתי נפות:

נפת אשקלון
נפת באר שבע

חלוקה מוניציפלית

אוכלוסיית המחוז מונה כ-1,330,600 נפש (למ"ס, נכון לשנת 2019), מתוכם, הלמ"ס מסווגת לפי שיוך דתי:953,600 (כ-71.7%) מאוכלוסיית המחוז רשומים כיהודים.
280,300 (כ-21.1%) מאוכלוסיית המחוז רשומים כמוסלמים.
6,500 (כ-0.5%) מאוכלוסיית המחוז רשומים כנוצרים.
89,900 (כ-6.7%) מאוכלוסיית המחוז רשומים ללא סיווג דת.

דמוגרפיה

הערה: הנתונים לערים נכונים לסוף ספטמבר 2023, מועצות מקומיות ואזוריות עדכניות לסוף ינואר 2022.

ערים

מועצות מקומיות

מועצות אזוריות

נתוני אוכלוסייה ושטח ביישובי המחוז

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

מחוז הדרום הוא המחוז הגדול ביותר מבחינת שטח מבין שבעת מחוזותיה האדמיניסטרטיביים של מדינת ישראל, והוא כולל את כל שטחי הנגב, מישור החוף הדרומי ועמק הערבה. שטחו הכולל 14,185 קילומטר רבוע ורובו מדברי. צפיפות האוכלוסייה של מחוז זה היא הנמוכה ביותר מבין כל המחוזות בארץ – כ-90 נפש לקמ"ר.
מחוז הדרום הוא המחוז היחיד בישראל שממנו גישה לשלושה ימים – הים התיכון בחופי אשקלון ואשדוד, ים סוף שלחופי אילת, וים המלח במזרח. בירת המחוז היא העיר באר שבע. העיר המאוכלסת ביותר היא אשדוד והעיר הגדולה ביותר מבחינת שטח שיפוט היא דימונה. בתחום המחוז פועלים מוסדות אקדמיים כגון המכללה האקדמית אשקלון, המכללה האקדמית להנדסה באשדוד, אוניברסיטת בן-גוריון בבאר שבע והאוניברסיטה הפתוחה באילת.

שלמה ארצי

Shlomo Artzi

שלמה ארצי | אמפי פארק רעננה | Tickchak LIVE

מחוז מרכז

רעננה

אמפי פארק רעננה

שלמה ארצי | מופע שקיעה | זאפה אמפי שוני | Tickchak LIVE

שלמה ארצי | מופע שקיעה

מחוז חיפה

בנימינה גבעת עדה

זאפה אמפי שוני

שלמה ארצי | אמפיתיאטרון קיסריה | Tickchak LIVE

שדות ים

אמפיתיאטרון קיסריה

שלמה ארצי | בריכת הסולטן | Tickchak LIVE

מחוז ירושלים

ירושלים

בריכת הסולטן

שלמה ארצי | היכל מנורה תל אביב | Tickchak LIVE

תל אביב

היכל מנורה תל אביב

צוותא
המחווה לשלמה ארצי

Shlomo Artzi Tribute Tzavta

ערב מחווה לשירי שלמה ארצי | מוזיאון פתח תקוה לאמנות | Tickchak LIVE

ערב מחווה לשירי שלמה ארצי

פתח תקווה

מוזיאון פתח תקוה לאמנות

ארצי נולד במושב השיתופי אלוני אבא שבעמק יזרעאל (בעת הולדתו היה זה קיבוץ בשם נוה יער), בנם של מרגלית (מימי) לבית ליקוורניק, ילידת רומניה ניצולת השואה אשר שרדה את מחנות הריכוז אושוויץ־בירקנאו וקליינה שנאו ואיבדה את בעלה הראשון ואת בנה, ושל יצחק (איציו) ארצי (הֶרְצִיג), ניצול השואה יליד רומניה שהיה איש ציבור ולימים חבר הכנסת ה־11. ארצי גדל והתחנך בתל אביב. אחותו הצעירה, נאוה סמל, הייתה סופרת שהרבתה לעסוק בנושא הדור השני לשואה. נאוה נישאה למפיק נעם סמל שהיה אמרגנו של ארצי בתחילת הקריירה שלו. רחל, סבתו מצד אימו, הייתה אחותו של הרב מאיר שפירא מלובלין.
בילדותו גר באלוני אבא וב־1956, כשהיה בן שבע, עברה משפחתו להתגורר בשכונת ביצרון שבתל אביב ובשנות השישים עברה משפחתו לצפון החדש. הוא בילה ימים רבים אצל סבתו וסבו הורי אימו בקריית ים ג'. כתלמיד בית הספר העממי בלט דווקא כשחקן, אך בגיל 12 התחיל לנגן בגיטרה ושר בלהקה בשבט הצופים. כשהיה בן 16 התחיל להתנסות בכתיבת שירים ובהלחנה. עם "צמד סיני", שהקים עם חברתו לספסל הלימודים בתיכון עירוני ד' בתל אביב רבקה מנשה (לימים ריקי גל), הופיע בפני חיילים בסיני, כשם הצמד.

עם הגיוס לצה"ל עבר ארצי את בחינות הקבלה ללהקה הצבאית, אך בשל פרופיל צבאי גבוה היה חייב להתגייס ליחידה קרבית והוא התקבל לשייטת 13 (הקומנדו הימי). במהלך ההכשרה ליחידה, בה היה צריך לעבור קורס צניחה, פרש בגלל פחדו מגבהים ועבר לחיל התותחנים. כעבור כשנה וחצי, לאחר פציעה וניתוח שעבר וירידה בפרופיל הצבאי, הצטרף ללהקת חיל הים. בלהקה היה שותף לתוכניות "וביום השלישי" ו"רפסודה בכחול", לצד רבקה זהר, דב גליקמן, אבי אוריה וכן שותפתו לשעבר ל"צמד סיני", ריקי גל. בתוכנית הראשונה, שעלתה בשנת 1968, בבימויו של דני ליטאי ובניהולו המוזיקלי של יאיר רוזנבלום, לא בלט, אך בשנייה, שעלתה בשנת 1969, בבימויו של ליטאי ובניהולו המוזיקלי של בני נגרי, היה הסולן הראשי של הלהקה בשני שירים, שניהם בלחניו של רוזנבלום, "המלח גבריאל" למילים של יעקב רוטבליט ו"כשאהיה גדול" (שוטי שוטי ספינתי), למילים של רימונה דינור, שאף זכה לוידאו קליפים בכיכובו, מהראשונים שהופקו בישראל.

להקת חיל הים

בשנת 1970, בעודו בלהקת חיל הים, הופיע ארצי בפסטיבל הזמר והפזמון 1970, שבו זכה במקום הראשון עם השיר "פתאום עכשיו, פתאום היום" ("אהבתיה"), שכתבה תרצה אתר, הלחין יעקב הולנדר ועיבד אריה לבנון. השיר הופיע בעיבוד שונה באלבומו הראשון שיצא בשנת 1970, שנקרא "שלמה ארצי". ארצי הלחין שיר אחד לאלבום, "תפילת ערבית", שתרגם יעקב אורלנד לפי שיר של אלן אלכסנדר מילן. בין השירים הבולטים באלבום היו גם "נח"ל ים", שכתב יוסף בכר והלחין קובי אשרת, "האם השלישית", שכתב נתן אלתרמן והלחינה נעמי שמר (שבוצע בשנת 1973 בלחן שונה של יאיר רוזנבלום על ידי להקת גייסות השריון עם הסולנית עירית בולקא), "אנחנו לא צריכים" ("את הגשם תן רק בעתו..."), שכתב אבי קורן והלחין שמואל אימברמן, ו"האם עודך יפה", שכתבה והלחינה דפנה אילת. השיר "פתאום עכשיו, פתאום היום" זכה בתואר "שיר השנה" במצעד הפזמונים העברי השנתי של קול ישראל, וארצי זכה בתואר זמר השנה.
בשנת 1971 ביצע ארצי גיחה חד פעמית אל מסך הקולנוע, כאשר גילם את דמותו של ירון זהבי, מפקד חבורת חסמבה, בסרטו של יואל זילברג "חסמבה ונערי ההפקר". באותה שנה הלחין ארצי את שיר האליפות של קבוצת הכדורגל מכבי נתניה, שכתב אהוד מנור, וארצי גם שר אותו, יחד עם שחקני הקבוצה.בתחילת שנות השבעים הוקרנה בטלוויזיה הסדרה "דנידינה", לה שר ארצי את שיר הפתיחה, שכתב אוריאל אופק והלחין אלברט פיאמנטה.
בסוף שנת 1971 הוציא ארצי את אלבומו השני, "על אנשים", שבו כתב והלחין לראשונה את רוב השירים. מהם התפרסמו "אל תשאל ילד", "דנה", "להיות לאחרים", "ארץ הירוק" ולחנו לשירו של טשרניחובסקי "אילאיל". את שירי האלבום עיבדו דוד קריבושי ואלברט פיאמנטה.
בשנת 1972 הופיע ארצי בפסטיבל הזמר והפזמון עם השיר "השיר על ארץ סיני", שכתבה רחל שפירא והלחין מוני אמריליו. באותה שנה השתתף גם בערב שירי משוררים של גלי צה"ל, שעבורו הלחין ושר את השירים "דרך שתי נקודות" של יהודה עמיחי ו"שיר אהבה" ("שני דגים") של דליה רביקוביץ, שאותו שר בדואט עם עדנה גורן. בסוף השנה הוציא את אלבומו השלישי, "פתאום אחר ימים רבים", שבו הקליט שירי משוררים נוספים; לצד "דרך שתי נקודות" ו"שיר אהבה" נכללו באלבום גם השירים "אמא קטנה", שהלחין ארצי עם גידי קורן למילותיו של דוד פוגל, "יופיה אינו ידוע", שכתב נתן זך, ו"יסמין הקטנה", שכתב חיים גורי. באלבום נכללו גם "השיר על ארץ סיני", וכן שני שירים באנגלית: "אנבל לי" של אדגר אלן פו ו"White Bird" ("ציפור לבנה"), שכתב והלחין ארצי. בעקבות האלבום זכה ארצי פעם נוספת בתואר "זמר השנה" בקול ישראל.
בשנת 1973 הקים ארצי את להקת גברת תפוח, על בסיס הרכב הנגנים שליווה אותו בהופעות ובהקלטות קודמות: דדי שלזינגר בקלידים, שלמה חממי בתופים, אצ'י שטרו בבס, ויאיר שרגאי בגיטרה. באותה שנה עזב את חברת ישראדיסק שבה הקליט את אלבומיו הראשונים, וחתם על חוזה חדש בהד ארצי, שבה יצאו כל אלבומיו הבאים. באותה שנה השתתף ארצי פעם נוספת בפסטיבל הזמר והפזמון, וזכה במקום השני עם "שיר בבוקר בבוקר" ("פתאום קם אדם בבוקר"), שהלחין עם גידי קורן למילותיו של המשורר אמיר גלבע. באותה שנה השתתף פעם נוספת בערב שירי משוררים עם לחנו לשיר "אומרים ישנה ארץ" של שאול טשרניחובסקי. בסוף השנה הוציאה חברת ישראדיסק אלבום אוסף של ארצי בשם זה, שכלל הקלטות שונות של ארצי שלא מצאו את מקומן באלבומיו הרגילים, בהן "בשל תפוח" ו"הלילה ארבתי" מתוך תוכנית הטלוויזיה "רסיסי לילה תלויים", שהוקדשה לשירי חיים נחמן ביאליק, שיר הנושא של הסרט "מלכת הכביש" וגרסאות כיסוי לשירים "Eleanor Rigby" של הביטלס ו"עיר לבנה" של נעמי שמר.
באותה שנה זכה ארצי פעם נוספת בתואר "זמר השנה", במצעדי הפזמונים של קול ישראל ושל גלי צה"ל. בעקבות זכייתו בתואר בגלי צה"ל הקליט את השיר "עכשיו אני יודע" עם "זמרת השנה", אילנית, שכתב "פזמונאי השנה" אהוד מנור והלחין "מלחין השנה" צביקה פיק.
במהלך 1973 נסע ארצי לגרמניה בה ניסה את מזלו עם גרסאות כיסוי גרמניות לשיריו בהם "פתאום קם אדם בבוקר", והקליט שם ארבעה תקליטונים שלא זכו להצלחה.בסוף שנת 1973 הוציא ארצי את תקליט הילדים "טיול לארץ התווים", ובו שירים וסיפורים שכתב גידי קורן. באלבום השתתפו מלבד ארצי גם גליה ישי, הצמד "חומה ומגדל" (אלי גורנשטיין וצחי נוי) ורביעיית האחים והאחיות.
במלחמת יום הכיפורים הרבו ארצי ולהקת גברת תפוח להופיע בפני חיילים. בעקבות המלחמה הוציא ארצי בליווי הלהקה בשנת 1974 את האלבום "לכל החברים מהמסע מים אל ים". בין השירים הבולטים באלבום היו "זמר לבני" שכתב נתן יונתן לבנו ליאור (שנפל במלחמה), "גוגו" שכתב אהוד מנור, "חיים משוגעים", וגרסת כיסוי לשירם של התרנגולים "ככה סתם", שאותו סיים ארצי בתוספת שורה "She loves you, יה בה יה", כשילוב עם שירם של הביטלס "She Loves You".
בפסטיבל הזמר והפזמון 1974 רשם ארצי זכייה נוספת, אחרונה. הפעם עם השיר שהלחין יחד עם גידי קורן, לעיבוד של ירון גרשובסקי וכתב בעצמו, "הבלדה על ברוך ג'מילי". הגיבור המציאותי של השיר, ברוך ג'מילי, ישב בקהל, ובעת חלוקת הפרסים קם ונופף בגאווה. היו שמתחו ביקורת חריפה ושלילית על זכיית השיר במקום הראשון, בטענה שיש בבחירת השיר סגידה ל"מלכלך קירות" ועידוד לונדליזם.
בשנת 1975 נבחר ארצי לייצג את ישראל באירוויזיון 1975. בתחרות שנערכה בסטוקהולם, בירת שוודיה, שר ארצי את השיר "את ואני", שהלחין למילים של אהוד מנור, והגיע למקום ה־11 מתוך 19 מדינות מתחרות. השיר הפך ללהיט בישראל, ובעקבות הצלחתו דחקה חברת "הד ארצי" בארצי להקליט אלבום חדש, שנקרא גם הוא "את ואני". ארצי ביצע את השיר גם בגרמנית ובאנגלית אך לא זכה להצלחה מיוחדת. האלבום "את ואני" כלל את תרגומיו של ארצי לשירים "Teenage Idol" של ריקי נלסון ו"Things" של בובי דארין, וכן את השיר "את הלכת", שכתב ארצי על פי מנגינת ה"אדאג'יו" של תומאזו אלבינוני. מנור כתב שיר נוסף לאלבום, "מתחת למיטה", וארצי כתב והלחין כמה שירים אחרים, כ"שיר אהבה אחרון" ו"היי ליזה". אמנם ארצי זכה באותה שנה בפעם הרביעית בתואר "זמר השנה", אך שיר הנושא נותר השיר הידוע היחיד מהאלבום.

הצלחה ראשונית: 1970–1974

בדיעבד, מסמל האלבום "את ואני" את התחלתה של תקופה רעה מבחינתו של ארצי. האלבומים שהוציא לאחר מכן, שעסקו בעיקר בחיפוש כיוון מוזיקלי, לא הצליחו במכירות, והותירו מעט מאוד להיטים.
בסוף 1975 העלה ארצי את המופע "משחקי 26", שנקרא כך משום גילו. בעקבותיו יצא האלבום "משחקי 26". שירי המופע והאלבום תיארו את חייו של כוכב הפופ בן ה־26 שלמה ארצי, וכללו שירי געגוע לילדות כ"שיר התנועה" ו"החברים הישנים", לצד שירים הומוריסטיים כ"המציל", "הבלדה על אפרים" ו"יוסי בן 26", שנכתב כשיר המשך לשירו של ע. הלל "יוסי, ילד שלי מוצלח". את המופע הפיק מוזיקלית אלדד שרים, שגם הלחין עבורו את השירים "בואו ונשחק משחק", "המזדנבות" (הנקרא בשם נרדף "המעריצות") ו"משחקי 26", שכתב ארצי, ואת "שיר אהבה" ("כשלא היה לך בית...") שכתב יהונתן גפן.
עוד באותה שנה הוציא ארצי את אלבום הילדים "שלמה ארצי שר ומספר לילדים על יאן הגמד" במשותף עם אילן גלבוע, שגם הלחין חלק מהשירים.
חיפוש הכיוון המוזיקלי של ארצי התבטא בעיקר באלבומו "יש לי אישה, ילדה ולמברטה ואני גר בתל־אביב", שראה אור בשנת 1976. האלבום כלל שירי משוררים כ"מקום היסטורי" ו"מותר לומר" שכתב נתן אלתרמן ו"אני רוצה תמיד עיניים" שכתב נתן זך, לצד שירים בסגנונות מוזיקליים שונים, כ"אהבה 1,5,2,5" בסגנון דיסקו או "יש לי אישה, ילדה ולמברטה ואני גר בתל־אביב" בסגנון הסווינג. ארצי כתב והלחין את רוב שירי האלבום, שכלל גם ביצוע מחודש ל"פתאום עכשיו, פתאום היום". את השירים עיבד והפיק מוזיקלית אילן גלבוע.
בשנת 1977 הוציא ארצי את האלבום "רומנסה ופיוט", שכלל בעיקר שירים שתרגם משה גיורא מלאדינו על פי לחנים עממיים מתוך "ספר הרומנסות" ו"האנתולוגיה לחזנות ספרדית" של חוקר הלאדינו יצחק לוי. האלבום כלל גם את הפיוטים "לכה דודי" של ר' שלמה אלקבץ ו"יגדל אלוהים חי" של דניאל בן יהודה. עיבוד השירים התחלק בין אריה לבנון, אילן גלבוע ושמעון כהן. האלבום הופץ בעותקים ספורים בלבד, ולימים נחשב לאלבומו הנדיר ביותר של ארצי.
מאוחר יותר גנז ארצי את מכירות רוב אלבומיו הראשונים, ובמשך שנים הם לא היו ניתנים למכירה כלל. רק בשנת 2008 "הצילה" חברת "הד ארצי" את המצב, כאשר הוציאה את חלק מהאלבומים על גבי תקליטור, במארז אחד שנקרא "השנים הראשונות". המארז כלל את האלבומים "שלמה ארצי", "על אנשים", "פתאום אחר ימים רבים", "אומרים ישנה ארץ", "לכל החברים מהמסע מים אל ים", "את ואני", "משחקי 26", "יש לי אישה, ילדה ולמברטה ואני גר בתל־אביב" ו"רומנסה ופיוט", בנוסף לתקליטור אוסף אחד של כל האלבומים. בשנת 2010 הוצעו אלבומים אלו לראשונה למכירה גם בנפרד.

אמצע שנות השבעים: חוסר הצלחה

בשנת 1978, על קצה אמון חברת התקליטים בו, וכמעט מוכן לוותר על קריירה כזמר, הוציא ארצי את אלבומו "גבר הולך לאיבוד" בהפקתו של יאיר שרגאי. אלבום זה הצליח יותר מקודמיו, וסימל את מעברו של ארצי לשירים יותר אישיים. עם זאת, המשיך ארצי בהלחנת שירי משוררים גם באלבום זה, בהם של נתן יונתן ("האיש ההוא", "רק עלה", "כמו ציפור") ושאול טשרניחובסקי ("את אינך יודעת"). האלבום כלל שמונה שירים בלבד, שמתוכם הלחין ארצי שבעה. את השיר "בלילות אני מתגעגע" הלחין חנן יובל למילים של ארצי. אחת התגליות הגדולות של האלבום היה הקלידן משה לוי, שבלט בעיקר בנגינת הפתיחה הארוכה של השיר "גבר הולך לאיבוד". לוי הפך בעקבות האלבום לאחד המוזיקאים הפעילים ביותר בארץ, והוסיף לעבוד עם ארצי מאוחר יותר במספר אלבומים נוספים.
באותה שנה כתב והלחין ארצי גם שני שירים לאריק סיני: "שיר פרידה" ו"שכח אותי אמרת". השירים זכו להצלחה, ונכללו מאוחר יותר באלבום הבכורה של סיני, שיצא בשנת 1980.
בהדרגה עבר ארצי משירי "ארץ ישראל היפה" ושירי משוררים ליריים לסגנון של פופ ורוק רך עם שירים אישיים ואסוציאטיביים שאת רובם כתב והלחין בעצמו. את מגמה זו החל באלבום "דרכים" משנת 1979, עם השירים "אף פעם לא תדעי", "אחרי הכל את שיר" ו"צוותא", אשר תיאר בצורה סאטירית הופעות של זמרים. באלבום בלטו גם השירים "פתאום כשלא באת" בדואט עם גרי אקשטיין, "שינויי מזג האוויר", "אתמול חלפו הציפורים" שכתב משה בן־שאול ו"שיר חייל" ("אני שומע שוב..."), שהלחין ארצי על פי מכתב ששלח סרן נמרוד גאון לחברתו לפני שנהרג במלחמת יום הכיפורים.
אמנם "גבר הולך לאיבוד" סימן את המפנה החיובי בסגנונו של ארצי, אך היה זה דווקא "דרכים" שחשף אותו לקהל רחב יותר, והרחיב את קהל מאזיניו. הצלחת "דרכים" הביאה לחשיפה גדולה יותר של "גבר הולך לאיבוד", והגדילה את הצלחת האלבום.
הסגנון המוזיקלי של "דרכים" נמשך גם באלבום "חצות" משנת 1981, שאותו הפיקו יאיר שרגאי ומשה לוי. באלבום בלטו השירים "לא עוזב את העיר", "יום אחד", "מהן המילים" למילותיו של משה בן שאול, "בואי ונתיר" ו"במטוס סילון". במצעד הפזמונים השנתי של רשת ג' לשנת תשמ"א זכה ארצי פעם נוספת בתואר "זמר השנה".
בשנת 1982 הוציא ארצי שני תקליטי ילדים נוספים, שניהם נקראים בשם "סיפורי התנ"ך לילדים", ובהם הקריא סיפורי תנ"ך שונים כפי שכתב מאיר שלו.
בשנת 1983 יצא אלבום של הופעה חיה של ארצי בצוותא שהוקלט ב־1982. לאחר צאתו, האלבום נגנז ולא יצא לאור שוב וכיום הוא נחשב לתקליט נדיר. בנובמבר 2013 החליט ארצי להוציא אלבום משולש, ובתוכו כלל גם אלבום הופעה נדיר זה.
באותה שנה חזר ארצי בפעם האחרונה לשירי ארץ ישראל, באלבום "מקום". באלבום נכללו לחניו של ארצי לשירי משוררים כ"הרדופים" ו"החול יזכור" של נתן יונתן, "בהר הדומיות" של נתן אלתרמן ו"שיר" של משה טבנקין, וכמו כן ביצוע בהופעה חיה לשיר "אני נושא עמי" של יעקב אורלנד ודוד זהבי והקלטה מחודשת של השיר "אומרים ישנה ארץ" שכתב שאול טשרניחובסקי. סשה ארגוב הלחין עבור האלבום את השירים "אל הנירים האפורים" של נתן יונתן ואת "ריח הדרים" של מיכה אבני. באלבום נכללו גם הקטעים האינסטרומנטליים "מקום" ו"סיום", וכן דואט עם אסתר שמיר בשיר האהבה המפוכח והקודר "ברית לא מותרת", ששמיר כתבה והלחינה.

הצלחה מחודשת: 1978–1983

בסוף 1983 הקליט ארצי את האלבום "תרקוד", שיצא בתחילת שנת 1984. את האלבום הפיק לואי להב ועיבד רמי לוין. ארצי כתב והלחין את כל שירי האלבום, שמהם הצליחו השירים "תרקוד", "רוב הזמן את אשתי", "וביחד נזדקן", "צריך להתקדם" ו"מה רצינו להגיד", "איזו התחלה". השיר "תרקוד" נבחר כ"שיר השנה" במצעד הפזמונים השנתי של רשת ג' לשנת תשמ"ד, וארצי זכה בתואר "זמר השנה".
"תרקוד" סימל את גיבוש סגנונו המוזיקלי של ארצי כפופ־רוק, וכן את המעבר מהופעות באולמות קטנים כ"צוותא" להופעות בפארקים בפני קהל גדול.
בשנת 1986 הוציא ארצי את אלבומו הבא, "לילה לא שקט", בהפקתו של להב ובעיבודים של רביב גזית. גם באלבום זה כתב ארצי את כל השירים, שמהם התפרסמו "שדות של אירוסים", "לילה לא שקט" (המתייחס לנפילתו של חברו הטוב, טייס המסוקים סרן מירון גרנות במלחמת יום הכיפורים), "הרדיו הישן", "נרקוד נשכח" ו"סייסטה מקומית". האלבום שחזר את ההצלחה של קודמו, ובשנת תשמ"ו זכה ארצי פעם נוספת בתואר "זמר השנה". שירי האלבום עיטרו את פסקול הסרט "לא שם זין" משנת 1987.
באלבומו הבא (והכפול), "חום יולי אוגוסט" משנת 1988, החל ארצי לגעת גם בנושאים כואבים, כמו התמודדות עם היותו דור שני לשואה בשיר "בגרמניה לפני המלחמה" ומוות של חיילים בשיר "חום יולי אוגוסט". באלבום ביטא ארצי גם אמירות פוליטיות, מעבר לעיסוקו בנושאים אישיים. בשיר "עבד הממהר" כתב "עוד לא למדנו כלום, כך מתברר" כאשר גיבור השיר, ערבי מקלקיליה, נהרג מאש צה"ל. בשיר "ארץ חדשה" טען "יש לנו ארץ – למה עוד אחת?". גם כיום, ארצי אינו מסתיר את דעותיו הפוליטיות ותמיכתו בשמאל המתון של המפה הפוליטית. שירים נוספים בולטים מהאלבום כללו את "תחת שמי ים התיכון" (הידוע בזכות השורה "כמה זה עולה לנו?"), "נבראתי לך", "לב שבור לרסיסים" ו"טלפני טלפני".
בערב יום השואה תשמ"ח העלו ארצי ויהודה פוליקר, לבקשת מנהל מחלקת ההפקות באגף התרבות בעיריית תל אביב-יפו, יעקב מנדל מופע בשם "בגלל המלחמה ההיא" באולם תיאטרון הקאמרי. במופע שולבו שיחות בין שני האמנים בני "הדור השני" עם שיריו של ארצי "בגרמניה לפני המלחמה", "רומניה" ועוד ושירי "אפר ואבק" של פוליקר.
את שנות התשעים פתח ארצי עם האלבום "כרטיס ללונה פארק" בהפקתו של לואי להב ובעיבודו של עדי רנרט. ארצי כתב והלחין את רוב השירים באלבום, ובהם "נכנסת לחיי", "רוקר חיי", "מעבר לנהר" (המוקדש גם הוא למירון גרנות) ו"אגדת עשרים ואחת". רנרט הלחין את השיר "סיטואציה" למילים של ארצי. לאחר ההצלחות הגדולות של אלבומיו הקודמים, נחשב האלבום לכישלון מסחרי, ולא השאיר להיטים רבים, אם כי לא עצר את ימי הזוהר של ארצי.
בשנת 1990 הוציאה חברת "הד ארצי" שני אלבומי אוסף של ארצי בשם "השירים 1" ו"השירים 2", שכלל ביצוע של השיר "במטוס סילון" בהופעה חיה. בשנת 1991 יצא האלבום "השירים 3 – ביצועים אחרים", ובו הקלטות שונות של ארצי לשיריו, בעיקר מהופעות ומחזרות. נכלל בו גם ביצועו של ארצי ל"שיר ערש" של נתן אלתרמן וסשה ארגוב.
ב־1991 נסע ארצי ללוס אנג'לס, שם ניסה שוב את כוחו מחוץ לישראל, הפעם בהצלחה מסוימת, כאשר הלחין את פסקול הסרט "Leather Jackets"
 בכיכובם של ברידג'ט פונדה וקרי אלווס.

גיבוש הסגנון המוזיקלי: 1984–1991

עם שובו לישראל, החל ארצי בעבודה על אלבומו הבא, "ירח", שיצא בשנת 1992. ארצי כתב והלחין את כל השירים באלבום, בהפקתו של יהודה עדר. לראשונה מזה זמן רב לא עבד ארצי עם מעבד מוזיקלי אחד קבוע, אלא עם מספר מעבדים, בהם עדר, רביב גזית, משה לוי, יועד נבו ויאיר מיכאל. האלבום היה גדוש בלהיטים, ובהם "אני בא" עם עמיר לב, "ירח", "ואלס בחמש ושלושים", "תגידי", "כמו אז", "שאלתי מה קרה" ו"אחרת אתה מת". האלבום זכה להצלחה מסחרית גדולה, יותר מכל אלבום אחר של ארצי עד אז, עם מכירות של יותר מ-100,000 עותקים, והופעת בכורה בפסטיבל ערד מול 6,500 איש ב־13 ביולי 1992.
בשנת 1993 יצא אלבום האוסף של ארצי "האוסף המשולש", שהיה אלבום האוסף הראשון בישראל שחולק לשלושה חלקים. האלבום זכה להצלחה גדולה והגיע למעמד אלבום זהב. מסע הופעות עם להקה מורחבת ליווה את הוצאת האוסף. באוסף זה "שכתב" ארצי, למעשה, את ההיסטוריה של הקריירה שלו, בכך שנעדרים ממנו לחלוטין הקלטותיו שקדמו לאלבומו "גבר הולך לאיבוד".
לאלבומה של חברתו ב"צמד סיני" הוותיק ריקי גל "חפש בי", שיצא באותה שנה, הלחין ארצי את השיר "ראש השנה שלך" למילים של צרויה להב. לאלבומה של ריטה "אהבה גדולה" משנת 1994 הלחין את השירים "האם אתה מאושר" למילותיה של אריאנה הרן הכהן ו"מאוחר מדי" שכתב יאיר לפיד.
בשנת 1995 השתתף ארצי בתוכניתו של גידי גוב "לילה גוב", שבה שרו השניים את שירו של אריק איינשטיין "עוף גוזל". כעבור מספר חודשים שרו השניים שוב את השיר, בעצרת לזכרו של יצחק רבין. באותה עצרת שר ארצי את השיר "האיש ההוא" שיצא במקור באלבום "גבר הולך לאיבוד", ושמחברו נתן יונתן הקדיש לרבין. באותה שנה הקליט הזמר שאול צירלין את גרסתו לשיר, אשר זכתה להצלחה יחסית והושמעה פעמים רבות ברדיו, במקביל לגרסתו של ארצי.
בשנת 1996 הוציא ארצי את האלבום הכפול "שניים", בהפקתם של גיל פלדמן וליאור טבת. ארצי כתב והלחין את כל השירים באלבום, שרבים מהם היו ללהיטים גדולים. בין היתר בלטו באלבום שיר הנושא שבוצע בדואט עם ריטה, "מנגב לך ת'דמעות", "האהבה הישנה", "היא לא יודעת מה עובר עלי", "זה מה שנשאר", "לאן, לאן, לאן", "דו"ח רצח" (אשר נכתב בעקבות רצח יצחק רבין, על אף שרבין עצמו לא הוזכר בשיר), "מגע אנושי", "סיפור רומנטי", "שישה" ועוד. באלבום זה השתתף לראשונה בנו של ארצי, בן ארצי, כמעבד פעיל באלבום. על אף שהיה זה אלבום כפול, הוא הצליח בצורה חסרת תקדים כמעט, עם מכירות של יותר מ־160,000 עותקים. השיר "שניים" נבחר כ"שיר השנה" ברשת ג', וארצי נבחר, בפעם הראשונה אחרי עשר שנים, כ"זמר השנה". בעקבות ההצלחה יצא ארצי למסע הופעות מצליח, שבו התגלתה נגנית הכינור והזמרת מיקה קרני. אחת ההופעות תועדה על גבי האלבום הכפול "ההופעה 97".
בשנת 1998 השתתף ארצי בפרויקט גרסאות הכיסוי "עבודה עברית", שעבורו הקליט את גרסתו לשירה של להקת "רעש" "לעיתים" ("מה את מבינה..."). לאלבומו של פבלו רוזנברג "בין ערביים" שיצא באותה שנה כתב מספר שירים, ובהם שיר הנושא "בין ערביים", שהיה ללהיט גדול. בנוסף השתתף בקולות רקע באלבום הבכורה של בנו הזמר, בן ארצי, "חיים משל עצמי", שבו גם שר איתו את הדואט "שבע עשרה". כעבור שנה ביים ארצי ביחד עם יריב הורוביץ את הסרט "שישה", על מפגש עם חבריו מהצבא, שעליו גם נכתב השיר "שישה" באלבום "שניים". באותה שנה הקליט ארצי גרסה מחודשת לשירו "אנחנו לא צריכים", שנכלל במקור באלבום הבכורה שלו. הגרסה המחודשת זכתה להצלחה גדולה, ודרבנה את ארצי להוציא אלבום חדש.
בשנת 2000 הוציא ארצי את האלבום "אהבתיהם", הכולל עיבודים חדשים לשירי עבר שלו. מתוך האלבום הצליחו במיוחד הביצועים החדשים ל"פתאום עכשיו, פתאום היום", "נוף ילדות" (שבו התארחו בקולות רקע פבלו רוזנברג ודוד ד'אור) ו"שיר פרידה", שאותו כתב במקור לאריק סיני, וביצע באלבום בדואט עם בנו בן ארצי. השיר החדש היחיד באלבום היה "עלש – שר לבדי עם הרוח", שבו ביצע ארצי דואט בסגנון מזרחי עם הזמר שמעון בוסקילה. האלבום כלל גם גרסה חדשה לשירו של ארצי שהתחרה בתחרות האירויזיון של שנת 1975, "את ואני". שירים נוספים באלבום היו הדואט עם יעל דקלבאום "לא יודע מה עובר לך בראש" שביצעה במקור ריטה שנה קודם לכן, "מעביר דף" בדואט עם נורית גלרון שביצעה את השיר במקור לבדה באלבומה "המקום ההוא" משנת 1996, "כבר עבר די זמן" עם בן ארצי, "גברים הולכים לאיבוד" בדקלומם של דני סנדרסון, מיכה שטרית, קובי אוז, אריק סיני ודודו טופז, וגרסה עברית לשיר "When You Are a King" של להקת "White Plains", שתרגם ארצי כ"בשבילה אתה מלך העולם". כ־250,000 עותקים נמכרו מהאלבום, ובעקבות תואר אלבום הפלטינה המשושית שקיבל האלבום, יצא ארצי לסיבוב הופעות מצליח נוסף. באותה שנה זכה ארצי שוב בתואר "זמר השנה".
לאלבומה של ריקי גל "אין לזה סוף" שיצא ב־2001 כתב ארצי את השיר "במרוץ נגד הזמן". באותה שנה השתתף באלבומו של דני סנדרסון "תולדות המים", שבו ביצע את השיר "כנרת".
בשנת 2002 הוציא ארצי את האלבום "צימאון", ששיחזר את הצלחות קודמיו, עם מכירות של כ־150,000 עותקים. כל שירי האלבום נכתבו על ידי ארצי, ואת רובם עיבדו גיל פלדמן, אבי סינגולדה, טל שגב וערן וייץ. באלבום בלטו השירים "על פי תנועת הרכבות", "צימאון", "בשקט בשקט", "כל אחד והסיפור שלו" עם טל שגב, "בדרך" עם שלומי שבת ו"דבר איתי על המצב". ארצי נבחר שוב, ובפעם האחרונה עד כה, כ"זמר השנה" של רשת ג'. בסך הכול זכה ארצי בתואר עשר פעמים, יותר מכל זמר, זמרת או להקה אחרים.[דרוש מקור] המופע "צימאון" החל בהופעה בצוותא ב־21 ביוני 2002 והמשיך בהופעות בפארקים ברעננה, רמת גן, אילת, הופעות מרובות בקיסריה, צוותא ובנוסף קריית מוצקין במהלך קיץ 2002.
לאחר האלבום "צימאון" פחת משמעותית קצב היצירה של ארצי. על אף שהמשיך להופיע באופן קבוע, מיעט להקליט חומרים חדשים ולהוציא אלבומי אולפן. באותה תקופה כתב מספר שירים לזמרים אחרים, ובהם "תחזרי", שכתב לאייל גולן, "רק שיר געגועים", שכתב לגלי עטרי, "כשהכול יתבהר", שכתב לריטה, "מחפש חבר קרוב", שכתב לשמעון בוסקילה, ו"ונמריא", שכתב לשרית חדד.
בשנת 2003 הוציא ארצי אלבום כפול בשם "שירי אהבה שלי", שכלל בישולים חדשים ועדכניים לחלק משיריו הנודעים כדוגמת "ירח", "רוב הזמן את אשתי", "יופיה אינו ידוע" ועוד. את העיבודים המחודשים יצר המוזיקאי אסף אמדורסקי, למעט השיר "היית איתי הרי" שאותו בישל מחדש וייץ. בין שירי האלבום ראו אור לראשונה הקלטות שטרם הופיעו באלבומיו של ארצי: "פעם תורי ופעם תורך" שכלל גרסה מחדר החזרות עם שמעון בוסקילה ו"הבטחות", שמעולם לא ראה אור קודם לכן.
בקיץ 2005 חבר ארצי לסיבוב הופעות מצליח עם שלום חנוך בשם "התחברות", שתועד על גבי אלבום כפול ו־DVD. לכבוד המופע כתבו השניים במשותף שיר חדש בשם "אני רואה אותך".

בשנת 2007 הוציא ארצי את האלבום "שפויים", שמתוכו התפרסמו השירים "האמיתי", "איסלנד", "נצמדנו", הדואט "החיים" עם מוקי ו"תתארו לכם". את שירי האלבום עיבדו בן ארצי, אבי סינגולדה, דניאל סלומון ואודי שמחון. האלבום מכר למעלה מ־60,000 עותקים בשלושה ימים בלבד, הישג יוצא דופן.
במאי 2008, במסגרת חגיגות השישים למדינת ישראל, נבחר ארצי כ"זמר השישים" בהצבעות נפרדות שערכו זכיינית ערוץ 2 "קשת" וערוץ 10.
במרץ 2009 זכה ארצי בפרס מפעל חיים מטעם אקו"ם. זכייתו בפרס על שם נעמי שמר נומקה על ידי חבר השופטים: "תרומתו של ארצי למוזיקה ולמוזיקה הישראלית היא ייחודית, עצומה וארוכת טווח. אהבת הקהל אליו אינה משקרת. שיריו מוכרים בכל בית בישראל והם חוצי גילים וזמן".
נוסף לפעילותו המוזיקלית, שידר ארצי את תוכניתו "עוד לא שבת" בתחנת גלי צה"ל משנת 1980 ועד שנת 2012.

שנות ה-90 והעשור הראשון של המאה ה-21: שיא ההצלחה

ביוני 2010 יצא אלבום ההופעה של ארצי "עונת ההופעות", שהורכב משלושה תקליטורים שתיעדו את הופעותיו של ארצי בתיאטרון קיסריה ובמועדון הזאפה. האלבום הגיע למעמד אלבום פלטינה כפולה.החל משנת 2011 כותב ארצי טור במוסף "שבעה ימים" של "ידיעות אחרונות".

ב־19 במרץ 2012 יצא אלבומו של ארצי "אושר אקספרס" בהפקתו המוזיקלית של פטריק סבג. בפברואר 2012 יצא הסינגל הראשון מהאלבום, "חוזרים הביתה", שאותו שר בדואט עם אריק איינשטיין. הוצאת הסינגל עוררה סיקור תקשורתי נרחב, בעקבות שיתוף הפעולה הראשון בין שני הזמרים. הוא זכה להצלחה מרובה בהשמעות ברדיו, והגיע לראש מצעדי הפזמונים השונים. זמן קצר לפני יציאת האלבום יצא סינגל נוסף, "כל יום", שזכה גם הוא להצלחה. הסינגל השלישי שיצא מהאלבום היה הדואט של ארצי עם אברהם טל "אלוהיי", שהצליח אף יותר מהסינגלים הקודמים והוביל את מצעדי הפזמונים השבועיים במשך מספר שבועות. ביולי 2012 יצא הסינגל הרביעי מהאלבום, "לתת ולקחת", ששר ארצי בדואט עם דודו טסה שגם זכה להצלחה רבה. שני סינגלים נוספים שיצאו מהאלבום הם "שלא ייעלמו הדברים היפים" ו"נדבר מהלב". האלבום נמכר בלמעלה מ־100,000 עותקים.במרץ 2013 הוציא ארצי אלבום אוסף בן שלושה תקליטורים בשם "תתארו לכם".
ב־1 ביוני 2013 הופיע שלמה ארצי, בפעם השנייה (לאחר 20 שנה שלא הופיע בה) בתולדות הקריירה, למרגלות המצדה במופע "אושר אקספרס", בו אירח את דודו טסה, אברהם טל ואסתר רדא.ב־26 בנובמבר 2013 הוציא אלבום אוסף משולש ובו מאוחדים ביחד האלבומים "גבר הולך לאיבוד", "דרכים", ו"חצות". לאלה צורף אלבום בונוס מיוחד: אלבום ההופעה הגנוז משנת 1982 שלא ראה אור מעולם.
ב־2015 ארצי דיבב את דמות הטייס בגרסה הקולנועית של "הנסיך הקטן".
במרץ 2016 יצא אלבומו של ארצי "קצפת", שגם בו שיתף פעולה עם המפיקים בן ארצי ופטריק סבג. שני הסינגלים שקדמו לאלבום הם הדואט של ארצי ודיקלה "מחמל נפשי" והשיר "ואולי". בסמוך ליציאת האלבום יצא גם הסינגל "לנצח יחד", ששר ארצי בדואט עם יובל בנאי. אורחים נוספים באלבום הם ישי ריבו, להקת הגבעטרון ואמיר דדון. האלבום הגיע למעמד אלבום פלטינה מחומשת, על מכירת 170 אלף עותקים בתוך חודש מצאת האלבום.ב־2016 הופיע בפרק השני של סדרת הטלוויזיה "צומת מילר", כשהוא משחק את עצמו.
בספטמבר 2016 הוציא ארצי את "אוסף השירים שהסתתרו", הכולל שני דיסקים בהם שירים שלא ראו אור מעולם.
ב־2018 הקליט שני סינגלים, "קיץ עשה לי טוב" עם המפיק המוזיקלי ג'ורדי, ו"חוף עזוב מאהבות" בהפקת אייל מזיג.
שני סינגלים אלו מצטרפים לדואט "לא הפסקתי לחפש אותך" שביצע עם הזמר עומר אדם, שאותו כתב והלחין ארצי ועיבד יעקב למאי כחלק מאלבומו הבא. עוד באותה השנה הוא נבחר להדליק משואה בטקס המשואות שבהר הרצל.

העשור השני של המאה ה-21

בינואר 2021, במהלך מגפת הקורונה, הוציא את הסינגל "דבק" העוסק בהשפעות המגפה על התרבות, החברה והפרט. בקיץ באותה שנה יצא סרט האנימציה "תתארו לכם" סביב ילדותו של ארצי.ב־2 בספטמבר 2021 הוציא את אלבום ההופעה "50 שנה בלייב", לציון חמישה עשורים של פעילות. במופע, אשר נערך בלייב פארק ראשון לציון בשנת 2019, התארחו בין השאר מוש בן ארי, נתן גושן, אמיר דדון, ישי ריבו ונורית גלרון.
בשנת 2022 יצאה בערוץ 8 הסדרה הדוקומנטרית "וזכרוני הראשון: שלמה ארצי". העוקבת אחר הביוגרפיה של ארצי בהשתתפות ארצי עצמו. באותה השנה, הוציא את הסינגל "לא אבודים" בשיתוף פעולה ראשון עם הזמרת קרן פלס.
ב-1 במרץ 2023, הוציא את השיר "אחים" שהוקלט יחד עם הזמר עידן עמדי. באוקטובר באותה השנה הקליט מחדש את "יותר מזה אנחנו לא צריכים" עם משתתפי "ארץ נהדרת" (עלמה זק, שני כהן, גיה באר גורביץ', ליאת הר לב, יובל סמו, מריאנו אידלמן, אלי פיניש, יניב ביטון, רועי בר-נתן ואמיר שורוש) לזכר הנרצחים ולמען החטופים והנעדרים במלחמת חרבות ברזל.

שנות העשרים של המאה ה-21

ארצי היה נשוי למִילכה ולהם שלושה ילדים: התסריטאית, מבקרת הספרות והסופרת שירי ארצי, הזמר והמלחין בן ארצי ויונתן. ארצי חי עם בת זוגו מיכל חלד, עימה הקים את עמותת "צימאון", הפועלת לצמצום פערים בחברה הישראלית ולתמיכה בדור הצעיר.
במשך שנים רבות התגורר עם משפחתו בשכונת צהלה שבצפון תל אביב. החל מראשית המאה ה-21, הוא מחלק את חייו בין עין הוד ורמת גן.

משפחתו

ביוגרפיה

ארצי נחשב לאחד הזמרים המשפיעים והמצליחים ביותר בתולדות המוזיקה הישראלית. שיריו, כמו הופעותיו, זוכים לפופולריות לאורך שנים רבות.
במהלך השנים יצר ארצי שיתופי פעולה מוזיקליים רבים עם מיטב אמני ישראל, ביניהם שלום חנוך, אריק איינשטיין, ריטה, אברהם טל ועוד. בנוסף, ארצי נוהג לעבוד עם מעבדים ומפיקים מוזיקליים שונים כמעט בכל אלבום, ביניהם ניתן למנות את יעקב למאי, משה לוי, פטריק סבג, לואי להב ועוד. אמנים רבים בישראל העידו שארצי היה חלק מהשפעתם המוזיקלית. כמה מזמרי הליווי והנגנים שליוו את ארצי במהלך השנים פצחו בקריירות עצמאיות והפכו לזמרים בזכות עצמם, למשל דני רובס, אתי אנקרי, רונית שחר, יעל דקלבאום וצילי ינקו.
התיאטרון הקאמרי הפיק ב־2010 מחזמר המבוסס על שיריו של ארצי בשם "לילה לא שקט" ובשיתוף פעולה עימו. המחזמר, שעלה על הבימה ביוני 2010, היווה הפקת ענק בקנה מידה מקומי, וצוות המחזמר כולל שמות ידועים כמו מיי פיינגולד, אקי אבני, אבי גרייניק, יעל בר זוהר, אפרת גוש, עידו מוסרי ועוד. יעל רונן ביימה את המחזמר. המחזמר, שהוגדר פרויקט הדגל של הקאמרי באותה עונה, קיבל ביקורות לא מחמיאות במיוחד.ארצי הוא זוכה פרס אקו"ם על מפעל חיים לשנת 2009. ב־2012 העניקה לו אוניברסיטת חיפה תואר דוקטור לפילוסופיה לשם כבוד. ב־2018, כחלק מחגיגות שנת ה־70 למדינת ישראל, נבחר ארצי להדליק משואה בטקס הדלקת המשואות בהר הרצל. ב-2021, זכה בפרס מפעל חיים של אמ"י לשנת ה'תשפ"ב. ב-2023 בחרה בו ועדת פרס ישראל כחתן פרס ישראל לזמר עברי, אך ארצי סירב לקבלו על רקע המחלוקת בעניין הרפורמה המשפטית בישראל ונימק: "בעיתוי הנוכחי, כשהמדינה שלנו פצועה ושסועה, אני מרגיש שקשה לי לקבל את הפרס ולכן אני נאלץ בצער לוותר על הכבוד הגדול הזה".

1970 – זכייה בפסטיבל הזמר והפזמון
1970 – זמר השנה של "קול ישראל"
1970 – פרס כינור דוד
1972 – זמר השנה של "קול ישראל"
1972 – זמר השנה של "גלי צה"ל"
1973 – זמר השנה של "גלי צה"ל"
1973 – זמר השנה של "קול ישראל"
1974 – זכייה בפסטיבל הזמר והפזמון
1975 – זמר השנה של "קול ישראל"
1976 – זמר השנה של "גלי צה"ל"
1981 – זמר השנה של "קול ישראל"
1984 – זמר השנה של "קול ישראל"
1986 – זמר השנה של "גלי צה"ל"
1986 – זמר השנה של "קול ישראל"
1996 – זמר השנה של "קול ישראל"
2000 – זמר השנה של "קול ישראל"
2002 – זמר השנה של "קול ישראל"
2004 – פרס שבוע הזמר העברי
2009 – פרס אקו"ם על מפעל חיים
2012 – דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת חיפה
2018 – הדלקת המשואה
2021 – פרס אמ"י על מפעל חיים לשנת תשפ"ב

פרסים והוקרה

השפעה, מורשת והוקרה

ערך מורחב – דיסקוגרפיה של שלמה ארצי

דיסקוגרפיה

בשנת 1976 כיכב ארצי במופע "יוסף וכתונת הפסים", בתפקיד יוסף.

הצגה

"מילים מתחברות לאיש" – 1980
"שירים" – 1984
"לילה לא שקט" – 1987
"שלמה ארצי" – 1991
"122 שירים מתוך תקליטים" – 1996
"שירים +" (כולל "תווים +") – 2005
"עוד לא שבת – ספר רדיו", גלי צה"ל – 2009

ספרים

"חסמבה ונערי ההפקר" (1971) – בתפקיד ירון זהבי
פסקול הסרט "מלכת הכביש" (1971)
פסקול הסרט "Leather Jackets"‏ (1992)
"שניים" (1996)
"שישה" – ה־DVD‏ (1998)
"שלמה ארצי" – ה־DVD‏ (2004)
"התחברות" (שלמה ארצי ושלום חנוך בקיסריה) – ה־DVD‏ (2006)
"עננים על הדרך" – סרט דוקומנטרי על מסע ההופעות של ארצי בארצות הברית (2010)

סרטים

הפקות נוספות

אתר האינטרנט הרשמי של שלמה ארצי שלמה ארצי, ברשת החברתית פייסבוק
 שלמה ארצי, ברשת החברתית אינסטגרם
 שלמה ארצי, סרטונים בערוץ היוטיוב
שלמה ארצי, במיזם "אישים" לתיעוד היצירה הישראלית
 שלמה ארצי, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
שלמה ארצי, באתר שירונט
 שלמה ארצי, באתר ספוטיפיי
 שלמה ארצי, באתר AllMusic (באנגלית)
 שלמה ארצי, באתר MusicBrainz (באנגלית)
 שלמה ארצי, באתר דיזר
 שלמה ארצי, באתר Discogs (באנגלית)
 שלמה ארצי, באתר Songkick (באנגלית)
שלמה ארצי, באתר Tab4u
שלמה ארצי, באתר Genius
שלמה ארצי, באתר סטריאו ומונו
שלמה ארצי, דף שער בספרייה הלאומית
שלמה ארצי, באתר MOOMA (בארכיון האינטרנט)
ציטוטים מתוכנית הרדיו של ארצי: עוד לא שבת
שלמה ארצי באתר Belllino
  רז שכניק, הרדיו החדש, באתר "ידיעות אחרונות", 31 ביולי 2019
 ד"ר דן ערב, ד"ר דוד גורביץ' ויונתן גת, גיבור תרבות: פודקאסט להאזנה המוקדש כולו לשלמה ארצי וליצירתו מאתר תאגיד השידור הישראלי
שלמה ארצי באסופת מלחיני משוררים ישראלים, בעריכת דודו אלהרר, האתר של נילי דגן
 כאן סקרנים | למה קשה לנו להבין את השירים של שלמה ארצי?, סרטון  באתר יוטיוב (אורך: 3:48)
 שלמה ארצי בשיחה עם נתנאל סמריק, בערוץ גל"ץ, ספטמבר 2022

שלמה חיים ארצי (נולד ב־26 בנובמבר 1949) הוא זמר־יוצר, מוזיקאי, מלחין, פזמונאי, מפיק מוזיקלי, שדרן רדיו, ובעל טור ישראלי. נמנה עם הזמרים המצליחים בישראל ובזמר העברי.
דרכו המוזיקלית החלה בלהקה שהקים כנער בתנועת הצופים והייתה מופיעה בערבי שישי. ארצי התפרסם לראשונה כסולן בלהקת חיל הים והפך לכוכב עם זכייתו בפסטיבל הזמר והפזמון 1970. מאז ראתה הקריירה המוזיקלית שלו עליות ומורדות. בשנים 1970–1976 הוציא כמה אלבומים, חלקם עם להקת גברת תפוח. בשנים אלו זכה עשר פעמים בתואר זמר השנה בקול ישראל וזכה בפרס כינור דוד, זכה פעם נוספת בפסטיבל הזמר 1974 ונבחר כנציג ישראל באירוויזיון 1975. עם זאת שני אלבומיו הבאים נכשלו מבחינה מסחרית. בשנת 1977, כאשר כמעט היה מוכן לוותר על קריירה מוזיקלית, ביקש להוציא אלבום אחד אחרון, "גבר הולך לאיבוד", ולהפיק אותו בעצמו לפי ראות עיניו וללא התערבות חברת התקליטים. בעקבות הצלחתו של אלבום זה זכה ארצי בהכרה ובפופולריות מחודשת, שהגיעה לשיאה החל משנות השמונים, ועד לעשור השלישי של המאה ה־21.
ארצי נבחר להיות חתן פרס ישראל לזמר עברי בשנת 2023, אך סירב לקבלו על רקע המחלוקת בעניין הרפורמה המשפטית בישראל.

לירן דנינו

Liran Danino

עדן בן זקן

Eden Ben Zaken

עמית סגל

Amit Segal

יובל המבולבל

Yuval Hamevulbal

אורי חזקיה

Ori Hizkiah

אבי נוסבאום

Avi Nussbaum

טבריה

Tiberias

סינמטק טבריה

יוסף בן מתתיהו, ומקורות חז"ל מציינים שטבריה נקראה, על ידי מייסדה הורדוס אנטיפס, על שם הקיסר טיבריוס. מטבעות עתיקים שנמצאו במקום מתקופת שלטונו של הקיסר קלאודיוס, משנת 54 לספירה, מראים כי בתקופה זו נקראה "קלאודיופוליס" (עירו של קלאודיוס), ויש הסבורים כי קיבלה מעמד של "פוליס", עיר-מדינה, רק בתקופה זו.
מוסיף יוסף בן מתתיהו ומוסר כי הורדוס אנטיפס נתקל בקשיים ביישובו את העיר ביהודים, משום שנבנתה על גבי בית קברות ולכן נחשבה כמקום טמא. לאחר מרד בר כוכבא טיהר רבי שמעון בר יוחאי את העיר מטומאת המתים, והעיר הוכשרה למגורי יהודים. טיהור העיר מטומאת המת איפשר מגורי כהנים בעיר, ומשפחת כהנים למשמרת מעזיהו עברה לגור בעיר. במקורות יהודים מתקופה זו ועד לתקופת הגאונים מכונה טבריה גם "מדינת מעזיה".
ביוונית עתיקה נקראה טבריה "טיבריאס" (Τιβεριάς) ובארמית "טבריא". מדרש שמה של טבריה מופיע בתלמוד בבלי (מגילה ו, א): "רבי ירמיה אמר: רקת שמה ולמה נקרא שמה טבריא?שיושבת בטבורה של ארץ ישראל". מקור שמה של טבריה הוא, כאמור, על שם הקיסר הרומאי טבריוס, וחז"ל כנראה חיפשו משמעות אחרת, שלא תהיה תלויה במקור שמה הלא יהודי של העיר. כך מופיע גם ברש"י: "כמו שהטבור באדם הוא מיצוע הגוף כן יקרא מיצוע הארץ והמקום הגבוה שבה טבור" ראו גם שופטים ט' לז' - "הִנֵּה-עָם יוֹרְדִים מֵעִם טַבּוּר הָאָרֶץ". הערה: נוסח זה מופיע בפירוש רש"י במהדורות גדולות מודפסות, אך לא במהדורת הכתר (ר'אשתורי הפרחי בספרו 'כפתור ופרח' מתאר מתוך ידיעותיו והיכרותו הגאוגרפית מקרוב, מדוע אכן טבריה נמצאת במרכז ארץ ישראל (כפתור ופרח, ב, ירושלים תשנ"ז-תשנ"ח, פרק יא, עמ' 39).
חכמים וידענים חיפשו מדרשי שם המסביר את שמה של טבריה בדרכים אחרות. על פי התלמוד הבבלי היה במקום יישוב קדום בשם "רַקַּת", וכך דרשו חכמים את שמה של טבריה:

טבריה מכונה "טבור הארץ", ובשם זה נקרא חיבור של רבה של טבריה, משה קליערס, העוסק בתולדות העיר ובקדושתה. על הזיקה בין שם העיר לטבור, נכתב כי כמו הטבור בגוף האדם, מחלקת טבריה את גבולות ארץ ישראל המיושבת באותה פרופורציה שבה מחלק ה'טבור' את גוף האדם.

אטימולוגיה

טבריה ממוקמת בצפון בקעת הירדן, על חופה המערבי של הכנרת. שטח השיפוט העירוני של טבריה הוא 10,846 דונם, ובתחום שיפוטה רצועת חוף שאורכה 7.7 קילומטרים. טבריה שוכנת על ציר מעבר חשוב, על דרך האורך העוברת לאורך החוף המערבי של הכנרת. העיר מצויה בחבל הארץ המכונה "ארץ כינרות", מצפון לבקעת כינרות, הנמצאת דרומית לכנרת.
טבריה היא העיר הנמוכה בישראל. העיר בנויה משלושה מפלסי גובה, על מדרון הר העולה מערבה מאגם הכנרת.

המפלס הסמוך לאגם נמצא בין פני הכנרת (כ-210 מטרים מתחת פני הים) עד מאה מטרים מתחת לפני הים. במפלס זה נבנו העיר העתיקה והחומות, והוא משמש כיום כאזור התיירות והמסחר בעיר.
המפלס השני כולל את שכונותיה הוותיקות של טבריה, והוא נמצא בין מאה מטרים מתחת לפני הים עד מאה מטרים מעל פני הים.
המפלס השלישי כולל את שכונותיה של טבריה שהוקמו לאחר קום מדינת ישראל והשכונות המכונות "טבריה עילית", וגובהו עד 240 מטר מעל פני הים.

גאוגרפיה

גאולוגיה

בטבריה שורר האקלים הים תיכוני האופייני לבקעות. כמות המשקעים הממוצעת בטבריה היא 450 מ"מ, וקיימת בה תופעה של גשמים פתאומיים ועזים הגורמים לשיטפונות. עם זאת, בימי הקיץ מביאה התאדות המים מהכנרת ללחות גבוהה ולעומס חום. למרות מיקומה הנמוך, ירד שלג בטבריה בשנת 1933[דרוש מקור], בשנת 1950, שבה נערם השלג עד לגובה של 6 - 10 סנטימטר ובשנת 1992 בטבריה עילית. אירוע יוצא דופן היה שבר ענן במאי 1934 שהביא לשיטפון ולהצפה, שהחריבו עשרות בתים והרגו עשרות אנשים.

אקלים

גאוגרפיה, גאולוגיה ואקלים

טבריה נוסדה בסביבות שנת 20 לספירה בידי הורדוס אנטיפס, ונקראה על שם הקיסר הרומי טיבריוס. יש הסבורים כי העיר נוסדה במקום בו עמדה בימי המקרא עיר בשם "רַקַּת" המוזכרת בספר יהושע, פרק י"ט, פסוק ל"ה בין "ערי מבצר הצדים" המצויות בנחלת שבט נפתלי. בעניין זה התקיים ויכוח בין חכמי התלמוד, מהסיבה שרקת הייתה "עיר מוקפת חומה מימות יהושע בן נון", ולפיכך חלות עליה הלכות מיוחדות, למשל בדיני קריאת מגילה בפורים. חפירות ארכאולוגיות שנערכו במהלך המאה ה-20 על ידי הארכאולוגים ויליאם פוקסוול אולברייט ויוחנן אהרוני זיהו את תל רקת מספר מאות מטרים צפונית לגבולה העירוני של טבריה כיום.
ייתכן שאנטיפס הקים את טבריה על שפת הכנרת, במטרה ליצור מרכז חדש עבורו כטטרארך הגליל ועבר הירדן, שיהיה סמוך גם למחוז שלטונו השני, הפראיה, שכן ציפורי, בירת הגליל, הייתה מרוחקת יותר מעבר הירדן.
על פי יוסף בן מתתיהו נתקל אנטיפס בקשיים ביישוב העיר, משום שהיא נבנתה על גבי בית קברות ולכן נחשבה כמקום טמא. אנטיפס יישב את העיר בנוכרים, עניים, עבדים משוחררים ואף הכריח יהודים להגר אליה. לאחר הדחתו של אנטיפס בשנת 39, סופחה העיר יחד עם שאר ממלכתו לממלכת אחיינו אגריפס הראשון, ולאחר מותו של אגריפס בשנת 44 עברה העיר לשלטון רומאי ישיר עם סיפוח ממלכת יהודה לאימפריה הרומית.
סמוך לייסוד העיר פעלו בסביבתה ישו והשליחים. רבים מהנסים המיוחסים לישו, כגון נס הלחם והדגים, ההליכה על המים, שיכוך הסערה על מי הכנרת, והתגלותו של ישו בגליל לאחר מותו, אירעו בסביבת הכנרת. טבריה מוזכרת בברית החדשה רק שלוש פעמים, בספר הבשורה על-פי יוחנן. פעמיים נקראת הכנרת "ים טבריה" ובספר הבשורה על-פי יוחנן פרק ו' פסוק 23 מוזכר כי "אניות הגיעו מטבריה" לאחר נס הלחם והדגים. נראה כי ישו נמנע מלפעול בעיר עצמה, אך מקומה המרכזי של העיר על שפת הכנרת, והאזכורים הרבים של מעשי הנס על הכנרת, הקנו לטבריה קדושה גם אצל הנוצרים, היוו בסיס להקמת כנסיות בעיר, והפכו אותה לתחנה חשובה במסלולי התיירות הצליינית לארץ ישראל.
יוסף בן מתתיהו, כששימש כמפקד הגליל בזמן המרד הגדול ביצר את העיר, אך כאשר הגיע אספסיאנוס אל העיר, בשנת 67, נכנעה העיר ללא קרב.
על מטבעות העיר שנטבעו בתקופת הקיסר אדריאנוס, מופיעה דמותו של זאוס בתוך מקדש. מאחר שמטבעות כאלו לא היו נטבעים בתקופה שהנהגת העיר הייתה בידי יהודים, ניתן להניח כי בתקופה זו נושלה ההנהגה היהודית, והוחלפה, לפחות זמנית, בהנהגה עירונית פגנית.
לאחר מרד בר כוכבא טיהר רבי שמעון בר יוחאי את העיר מטומאת המתים, והעיר הוכשרה למגורי יהודים. טיהור העיר מטומאת המת איפשר מגורי כהנים בעיר, ומשפחת כהנים בשם "מעזיה" עברה לגור בעיר. במקורות יהודים מתקופה זו ועד לתקופת הגאונים מכונה טבריה גם "מדינת מעזיה".
במהלך המאה השלישית עברה לטבריה הסנהדרין בהנהגת רבי יהודה נשיאה, וזאת בהשראת רבי יוחנן, גדול אמוראי התקופה, שקבע בה את מושבו. בתלמוד הבבלי העיר נזכרת כתחנתה האחרונה של הסנהדרין:

”אמר ר' יוחנן: עשר מסעות נסעה שכינה... וכנגדן גלתה סנהדרין... מירושלים ליבנה... ומציפורי לטבריא. וטבריא עמוקה מכולן... ומשם עתידין ליגאל”.בשנים אלו, מהמאה השלישית ועד כיבוש הארץ על ידי הפרסים בשנת 614, הייתה טבריה מרכז היישוב היהודי בארץ ישראל. בטבריה נחתם התלמוד הירושלמי במהלך המאה הרביעית לספירה, ובה פעלו גדולי האמוראים בתקופה זו - ר' יוחנן, ריש לקיש, רבי אמי ורבי אסי. בעיר פעלו בתי מדרש ובתי כנסת, והתקיים בה רוב יהודי. במקביל התגוררה בעיר גם קהילה נוצרית, שבן בניה היה יוסף הקומס שהקיסר קונסטנטינוס העניק לו את התואר "קומס". בעיר נבנו מספר כנסיות באותה תקופה. בשנת 425 נפטר בעיר רבן גמליאל השישי. הקיסר תאודוסיוס השני מנע מינוי של יורש, ויהודי הארץ אכן לא מינו נשיא חדש תחת רבן גמליאל. כתוצאה מכך התבטל התפקיד ותמה תקופת הנשיאות. בשנת 520 התיישב בטבריה מר זוטרא בר מר זוטרא, מראשוני הסבוראים, והוא וצאצאיו אחריו לימדו בה תורה במשך שבעה דורות.
בשנת 527 ביצר הקיסר יוסטיניאנוס הראשון את העיר. הוא בנה חומה שהחזיקה מעמד עד תקופת הצלבנים, הקיפה את העיר טבריה והגיעה עד להר ברניקי, שנמצא מחוץ לתחומי העיר ובו פעלה כנסייה גדולה המכונה "כנסיית העוגן".
בשלהי השלטון הביזנטי ניסה יהודי בשם בנימין מטבריה לחבור אל האימפריה הסאסאנית ולהקים אוטונומיה יהודית בארץ ישראל. באירוע הקרוי "מרד הרקליוס", שאירע בין השנים 613–617, מרדו יהודי ארץ ישראל בקיסר הרקליוס. על אף שהמרד הצליח, שבו היהודים וחברו להרקליוס, ובשנת 625 כבשו הביזנטים את הארץ מחדש. בשנת 628 הגיע הרקליוס לארץ ישראל, ביקר בטבריה, ושם חזר על הבטחתו לחוס על היהודים. אך משהגיע לירושלים, הפר את הבטחתו בלחץ גורמים נוצריים, וטבח ביהודים, עד כדי כך שמכל יהודי טבריה נותר אך בנימין, שקנה את חייו בכך שהתנצר.

בתקופות הרומית והביזנטית

עם הכיבוש הערבי של ארץ ישראל נכבשה טבריה על ידי הערבים, בשנת 635. הערבים הפכו את טבריה לבירת "נפת הירדן" (חג'ז אל אורדון או ג'ונד אל אורדון), יחידה מנהלית הדומה ליחידה המנהלית "פלשתינה סקונדה" מימי הרומים והביזנטים, שבירתה הייתה בית שאן.
במהלך המאה השמינית החריב את העיר רעש אדמה גדול המכונה רעש שביעית. תיארוכו של הרעש נע בין שנת 745 לשנת 749. היסטוריון בן הזמן בשם "מיכאל הסורי" מספר כי ברעש חרבו שלושים בתי כנסת בטבריה, מה שמראה על חוזקו ושגשוגו של היישוב היהודי בעיר בתקופה זו.
בתקופה זו הייתה העיר עיר מעורבת, ובה אוכלוסייה מוסלמית, שהקימה מסגדים, אך גם אוכלוסייה יהודית חזקה וקהילה משגשגת. כפי הנראה היו בטבריה שתי קהילות יהודיות, "ירושלמים" ו"בבלים". מסמכים שנמצאו בגניזה הקהירית מראים על קיומן של קהילות חזקות ועשירות שקיימו קשרים תרבותיים עם קהילות אחרות בעולם.
בעיר קמו פייטנים, שהמשיכו את דרכו של אלעזר הקליר, שכנראה חי בעיר במהלך המאה ה-7 מעט לפני הכיבוש הערבי. כן פעלו בעיר מדקדקים ונקדנים, בעלי מסורה כאהרן בן אשר ומשה בן נפתלי שפיתחו בעיר את הניקוד הטברני, שנחשב לשיטת הניקוד התקנית בשפה העברית למן המאה ה-10 ואילך. בסמוך לשנת 920 נכתב בעיר כתר ארם צובא, כתב היד החשוב המהווה את הנוסח הנחשב למדויק ביותר של התנ"ך.

בתקופה הערבית הקדומה

בשנת 1099 נכבשה טבריה על ידי הנסיך הצלבני טנקרד במסגרת מסע הצלב הראשון, והייתה לבירת נסיכות הגליל שהיוותה חלק מממלכת ירושלים.
טנקרד מינה לעיר שליט בשם הוגו מסנט אומר וזה בנה בעיר ביצורים ומצודה. ביצורי הצלבנים הוקמו צפונית למתווה העיר בתקופה הערבית, על שטח קטן בהרבה, במקום בו נמצאת כיום העיר העתיקה. החומות הוקמו לפני מותו של הוגו, בשנת 1106.
הנסיכים הצלבנים המשיכו לשכון בטבריה וזו זכתה לפריחה מסוימת בימיהם. העיר הייתה למרכז לצליינות, וכן לתיירות למעיינות החמים של העיר. בתקופה זו נבנתה כנסיית פטרוס הקדוש הקיימת באותו אתר גם כיום. בעיר שלטו נסיכי הגליל הצלבנים, והאחרון שבהם, רמון השלישי מטריפולי, הביא לפריחה בעיר, והיווה חלק מסיעת צלבנים מתונים, שניסו לבסס את השלטון הצלבני על הסכמים עם הערבים.
בשנת 1171 ביקר בעיר הנוסע בנימין מטודלה, ובשנת 1180 ביקר הנוסע פתחיה מרגנסבורג. אלה דיווחו על יישוב יהודי קטן (על פי בנימין מטודלה גרו בעיר 50 משפחות יהודיות).
בשנת 1187 התחולל בסמוך לטבריה קרב קרני חיטין שהביא לקץ נסיכות הגליל, ולחורבן טבריה הצלבנית.
במהלך התקופה הממלוכית עמדה טבריה בשיממונה. במהלך המאה ה-13 עדיין גרו בה יהודים, ובשנת 1205 הובא בה הרמב"ם לקבורה ממצרים, על פי בקשתו. בתקופה זו אף הגיעה עלייה של יהודים לארץ מצרפת, מגרמניה ומספרד, וחלקם התיישבו בטבריה. אך במהלך הזמן ועקב האירועים, חרבה גם קהילה זו.
בשנת 1217, במהלך מסע הצלב החמישי, נהרסו שרידי העיר על ידי צלבנים הונגרים אשר לא הצליחו להחזיק בה. בשנת 1240 מסר שליט דמשק האיובי, א-סלאח איסמעיל, את טבריה לשליט הצלבני תיבו משמפן, מנהיג "מסע הצלב של הברונים", במסגרת ברית שנועדה לחזק את שלטונו של איסמעיל כנגד מתחריו האיובים. תיבו מסר את טבריה לנסיך בשם אודו ממונבליאר, שהחל לבצר את העיר. בשנת 1244 עברו בארץ שכירי חרב איראנים המכונים חוואריזמים, במסע של הרג וביזה. אלו כבשו את טבריה והרסו אותה. מאז עמדה העיר חרבה, עד המאה ה-16. הנוסע היהודי משה באסולה שביקר בעיר בשנת 1522 כתב: "טבריה הייתה עיר גדולה... ועתה היא חרבה ושוממה...גלי אבנים שחורים, כאלו היו לשרפת אש...ואין אדם יכול ללכת שם מסכנת הערביים אלא בזמן השיירה".
באסולה מצא את טבריה כ"כפר שם דרים עשרה או שנים-עשר בתי-ישמעאלים".

בתקופה הצלבנית והממלוכית

בתקופה העות'מאנית

כיבוש טבריה ב-25 בספטמבר 1918 בוצע, בתנועת מלקחיים, על ידי 2 אסקדרוני פ.ק.א. (פרשים קלים אוסטרלים) מהדיוויזיה האוסטרלית הרכובה בפיקודו של מייג'ור גנרל ה.ו. הודג'סון:

אסקדרון מהבריגדה ה-4, בפיקודו של בריגדיר גנרל ו. גרנט, שהגיעה מכוון סמח' מייד לאחר סיום קרב סמח'.
אסקדרון מהבריגדה ה-3 שנע ממערב, לאחר סיום כיבושה של נצרת, ותוגבר ברכבים משוריינים.רוב הכוח הטורקי כבר נסוג מהעיר וחיל המצב שנשאר במקום נכנע במהרה.

כיבוש טבריה על ידי הבריטים

לאחר כיבוש טבריה שרר בה משטר צבאי בריטי, שנמשך כשנתיים, והיה בה כוח משטרה יהודי, בפיקודו של בכור-שלום שטרית.
במהלך תקופת המנדט הייתה העיר בירתה של נפת טבריה (באנגלית: Sub-district of Tiberias), נפה במחוז הגליל המנדטורי.
במפקד 1922 נרשמו 4,724 תושבים יהודים בעיר.  באותו מפקד נמנו 2523 ערבים שהיוו יותר משליש מתושבי העיר. החוקר מוסטפא עבאסי מציין כי הגידול במספר הערבים בתקופת המנדט נבע גם מגידול דמוגרפי וגם מהגירה מצומצמת מכפרי הסביבה. הוא אינו מזכיר הגירה דרמטית מכפרים רחוקים, כפי שאירע בחיפה או באזור לוד.  בשנת 1925 הקימו יהודי העיר את שכונת "קריית שמואל", אותה קראו על שם הנציב העליון הרברט סמואל. בשכונה, נחנך בשנת 1921 בית החולים על שם שוויצר, בזכות תרומתו של הנדבן היהודי פטר שוויצר. בניגוד לשכונת "אחווה", שנמצאה מדרום לעיר העתיקה ולא התפתחה, התפתחה שכונת קריית שמואל לכיוון צפון מערב מן העיר, על תוואי הכביש המגיע לנצרת, ובתוך מספר שנים גרו בה רוב תושבי העיר.
בשנת 1924 החל לכהן זאכי אלחדיף כראש עיריית טבריה, ראש העיר היהודי הראשון בארץ ישראל ובטבריה עצמה. אלחדיף פעל לפיתוח העיר - נסללו כבישים רבים, העיר חוברה לרשת החשמל ושופרה רשת הביוב. כמו כן מסר את הזיכיון להפעלת חמי טבריה לחברה יהודית ויזם הקמת בתי מלון וכן את הקמת שכונת "קריית שמואל". עקב פעילותו הציבורית לפיתוח טבריה היה מקובל על יהודים וערבים כאחד. במאורעות תרפ"ט חתם על הסכם רגיעה עם מנהיגם של ערביי טבריה והסביבה, סעיד א-שיח'.
בשנת 1929 הקים שלמה פיינגולד בעיר מלון מפואר ששימש גם כבית קולנוע, בשם "מלון אליזבת". בעת הקמתו היה המלון בין המפוארים בארץ, ובטקס ההקמה נכח הנציב העליון. בשנת 1930 הוקם בעיר בית החולים שוייצר, ששימש את תושבי העיר והאזור עד להקמת בית החולים פוריה. בית החולים הסקוטי שהקים דייוויד ואט טוראנס בסוף המאה ה-19 פעל במקביל כמחלקת היולדות של בית החולים שווייצר.
הניסיונות לקדם את פיתוח העיר ולהפכה מרכז לתיירות מרפא, נתקלו לעיתים בקשיים. כתב שביקר באתר חמי טבריה מציין כי הספסלים רקובים, אין פרוזדורים מתוקנים והחולה שסובל ממחלה אחת, יסבול בצאתו גם ממחלות אחרות כתוצאה מהתנאים.  פעולותיו של ראש העיר זאכי אלחדיף, לא הביאו את התוצאות המקוות. 
בימים 11 במאי עד 16 במאי 1934 התחוללו סופות גשמים, בעיקר באזור הפנימי של הארץ. ביום הגשום ביותר, 14 במאי התרחש השיטפון בטבריה. בגלל תשתית לקויה והיעדר תעלות ניקוז הוצפה העיר התחתית ורחובותיה, ונגרם לה נזק כבד. השיטפון הפתאומי גבה את חייהם של 35 תושבים, גרם לפציעתם של מאה אחרים. בנוסף נותרו מאות ללא קורת גג לאחר שכ-100 בניינים נהרסו. לאחר השיטפון פונו הריסותיהם של הבתים על קו החוף, ונבנתה במקום טיילת, שבנוסף לייעודה התיירותי נועדה למנוע את הישנות האסון בכך שתאפשר זרימה חופשית של מים ממדרון ההר אל הכנרת.
השטפון הגדול גרם גם לשינויים מבניים וטופוגרפיים בעיר. טבריה חיזקה את הטיפוס במעלה ההר וזנחה את העיר העתיקה. כאן הועדפה הבניה המודרנית והמכנית על פני בניה וורנקולרית שאפיינה חלקים גדולים בעיר העתיקה. 
ב-2 באוקטובר 1938, בתקופת המרד הערבי הגדול, נערך טבח בטבריה על ידי ערבים תושבי הכפרים הסמוכים. הפורעים חדרו לשכונת קריית שמואל בקצה העיר הרסו ושרפו בנייני ציבור, ובהם בית כנסת, ורצחו 19 יהודים, בהם 11 ילדים ושלוש נשים. האירוע ידוע כליל הדמים בטבריה.
מספר שבועות לאחר הטבח נורה ראש העיר אלחדיף לאור היום, על ידי בנו של בעל מסעדה ערבי טברייני, שארב לו וירה בו מטווח קצר, בסמוך למסגד א-זידאני בעיר. כעבור יומיים מת אלחדיף מפצעיו.
לפי סקר הכפרים שערכו רשויות המנדט בשנת 1945, נאמדה בטבריה בשנה זו אוכלוסייה בת 11,300 תושבים, מתוכם 6,000 יהודים.

בתקופת המנדט

ערך מורחב – הקרב על טבריהערב מלחמת העצמאות הייתה טבריה עיר מעורבת, ובה אוכלוסייה יהודית ואוכלוסייה ערבית שגודל כל אחת מהן 6,000 איש. באזור שבו שכנה טבריה לא היה רוב ערבי, ובתוכנית החלוקה נכללה טבריה בתחומי המדינה היהודית.
בראשית פברואר 1948 החלו אירועי צליפות בין הערבים והיהודים בעיר, לאחר תקופה שבה נרשמו יחסים תקינים בדרך כלל בין שתי הקהילות. בעקבות אירועים אלה החלו הערבים והיהודים להתקבץ באזורים בהם היה להם רוב. היהודים בשכונות "קריית שמואל" "אחווה" ו"מיימוניה" שמחוץ לחומות, וברובע היהודי הפנימי שבעיר העתיקה, שהיה מובלעת בתוך השטח הערבי, והערבים בעיר העתיקה, בשכונת ההר הערבית ושכונת ג'יב אל באן שמצפון לעיר העתיקה. בחודש מרץ הגיעו ההנהגות המקומיות להסכם שהפסיק את הצליפות, וישראל גלילי בירך על ההסכם, אך ככל שהתקרב מועד סיום המנדט היה ברור כי בעיר יתחולל קרב בין היהודים והערבים הגרים בה. הקרב על טבריה החל ב-8 באפריל 1948 והסתיים ב-18 באפריל.
ב-8 באפריל התחדשו היריות, 5 יהודים נהרגו ו-12 נפצעו. למחרת ניסו הערבים לפרוץ אל הרובע היהודי בעיר העתיקה, אך נכשלו. לוחמי "ההגנה" עמדו בעמדות מאולתרות בתוך העיר העתיקה תחת אש רצופה. בכל אלו צפו הבריטים שדרשו את פינוי לוחמי "ההגנה" מהעיר העתיקה. מפקדי "ההגנה" החליטו לכבוש את הכפרים הערבים שממערב לעיר.
ב-12 באפריל נכבשו על ידי "ההגנה" שני כפרים סמוכים (חירבת נאצר אל-דין וגבעת שיח' קדומי), כיבוש שניתק את האוכלוסייה הערבית בטבריה מהכפר הגדול לוביה. בנוסף הגיעו לעיר פליטים שהורידו את המורל בקרב הערבים. ב-13 באפריל הונחתו מן הכנרת אנשי "ההגנה" שהגיעו מעין גב. בשלב זה החלו נשים וילדים מקרב האוכלוסייה הערבית להימלט מהעיר, בחסות הבריטים.
בין 16 ל-17 באפריל תקפו כוחות של חטיבת גולני ושל הגדוד השלישי של הפלמ"ח את העיר העתיקה באמצעות מרגמות, פוצצו בדינמיט שמונה בתים והטילו מצור על העיר. לאחר מתקפה זו השתררה בהלה בקרב תושבי העיר הערבים, ומנהיגי הקהילה נפגשו עם המושל הבריטי של טבריה בבקשה להגנה. משהתברר להם שהכוחות הבריטים עומדים לעזוב את העיר ואינם יכולים לערוב לביטחונם, הוסכם על פינוי מאורגן בחסות בריטית. הפינוי נערך באמצעות משאיות ואוטובוסים של הבריטים והתושבים הועברו לנצרת ולצמח. ב-19 באפריל הושלם כיבוש העיר על ידי "ההגנה". ב-28 באפריל התקיים טקס בחצר תחנת המשטרה הבריטית, בו הונף דגל ישראל, והורד הדגל הבריטי, והוכרז כי טבריה היא תחת שלטון עברי. טבריה הייתה העיר המעורבת הראשונה במלחמת העצמאות שהתבסס בה שלטון עברי.

מלחמת העצמאות

במהלך החודשים שלאחר כיבוש העיר נהרס חלק גדול מבנייני העיר העתיקה בטבריה, וזאת מסיבות שונות - בעיות של היגיינה, בנייה רעועה, והחשש שהערבים ישובו אל העיר, כאשר נודע כי זו דרישה של ממלכת ירדן במסגרת המשא ומתן שנוהל ברודוס. לבסוף נעתרו הרשויות ליזמתו של איש הקרן הקיימת לישראל יוסף נחמני, שטען כי יש להרוס את בתי העיר העתיקה, על אף התנגדות ראש העיר שמעון דהאן.
ההרס החל בקיץ 1948 ונמשך עד החודשים הראשונים של 1949. ביקור של דוד בן-גוריון בטבריה הביא להפסקת ההרס, לאחר ש-477 מתוך 696 בתים נהרסו על פי הערכות רשמיות. בכור-שלום שטרית העריך כי נהרסו 624 מתוך 699 בתים. לאחר ההרס נותרו שרידי החומה והמצודה, מספר בתים בשולי העיר, וכן שני המסגדים שפעלו בעיר. הבעלות על השטח עברה אל האפוטרופוס לנכסי נפקדים, והשטח עמד עזוב במשך עשרות שנים, עד שהחלו פעולות לשיקומו בשנות ה-70.

הרס העיר העתיקה בטבריה

לאחר עזיבת תושבי העיר הערבים והרס העיר העתיקה, נותרו בעיר טבריה כ-5,500 איש.
ב-18 באפריל 1949 חגגה טבריה את יום-השנה לשחרורה, ודוד בן-גוריון רשם ביומנו את ברכתו : "לפני הצהריים מסדר צבאי למלאות שנה לשחרור טבריה. ציינתי שטבריה קפצה בראש והכריזה על עצמאותה כארבעה שבועות לפני המדינה - כאשר עשתה זאת גם לפני הרצל על ידי דון יוסף נשיא והרב חיים ניסים אבולעפיה. זה מוכיח שהעצמאות לא באה בפקודה מגבוה אלא זינקה ממעמקי רצון העם, ואיחלתי לטבריה להיות הראשונה גם לפיתוח ואכלוס - כי הטבע חנן אותה בכל - ים, הרים, אדמה פורייה, מקורות מרפא ויופי".
גל העלייה ההמוני בשנות ה-50 של המאה ה-20 הביא לגידול מהיר באוכלוסייתה, ובשנת 1950[דרושה הבהרה] כבר מנתה האוכלוסייה 12,000 איש, כאשר בשנת 1966 מנתה האוכלוסייה כ-23,300 איש. גידול נוסף באוכלוסיית העיר היה עם העלייה מחבר המדינות בשנות ה-90, ובין 1983 ל-1995 גדלה אוכלוסיית העיר מ-28,200 נפש ל-35,700 נפש.
קליטת העלייה הגדולה בשנות ה-50, שהביאה אל העיר עולים רבים במיוחד מעיראק, ממרוקו ומרומניה, הביאה להקמת מעברה בטבריה. זו חוסלה כאשר אל השכונות הוותיקות שנבנו בעיר בתקופת המנדט נוספו שכונות רבות נוספות, במעלה ההר - שכונות רמת כנרת, שיכון עובדים, רבי עקיבא וקרית משה ובאזור טבריה עילית, במפלס העליון של העיר, נוספו שכונות רמת אגוז, שיכון ג', פלוס מאתיים, רמת טבריה, מורדות טבריה ונוף כינרות.
בעיר התפתחו מקורות תעסוקה בתעשייה ותיירות. אל אזור התעשייה הוותיק של טבריה שנמצא בעיר התחתית נוסף אזור תעשייה בטבריה עילית וכן "פארק התעשייה קדמת גליל" בו שותפה עיריית טבריה עם רשויות נוספות באזור הנמצא בין פוריה למחלף גולני. בשנת 1988 הוקמה החברה הכלכלית לפיתוח טבריה, המבצעת פרויקטים ייחודיים בעיר. ענף התיירות הוא בין הענפים הפורחים בטבריה, וטבריה היא בין הערים המובילות בארץ בתיירות פנים, הנשענת על תשתית של בתי מלון חדישים ומפוארים שהוקמו על שפת הכנרת.
ב-5 ביוני 1970, במהלך מלחמת ההתשה, הופגזה טבריה מכיוון ירדן. בהתקפה נהרגו שניים מתושבי העיר.
בשנות ה-80 של המאה העשרים פרצו הפגנות ומחאות בריכוזים חרדיים בישראל, בעקבות בניית אגף חדש לבית המלון "גני חמת" בעיר. בחפירות שנערכו לצורך יציקת היסודות נתגלו עצמות וקברים רבים, עקב העובדה שמיקומו של בית המלון נשק לבית העלמין העתיק של טבריה. לבסוף הוצעו להנהלת המלון פתרונות הלכתיים-טכניים לפיהם יישארו הקברים במקומם, ובניית האגף התבצע על הגבהה מיוחדת. עם זאת בעדה החרדית החליטו להטיל חרם על בנק לאומי שהחזיק במניות אפריקה ישראל. בשנת 2004 פרץ סכסוך דומה עקב בניית מלון חדש על ידי אוהד ודורי עובד, בניו של ראש העירייה, ובאותו שנה נסלל רחוב יוחנן בן זכאי בעיר מחדש, בטכניקה שתאפשר מבחינה הלכתית נסיעת כוהנים עליו שוב עקב החשש להימצאות קברים מתחתיו.
ב-5 בספטמבר 1999 ערך החמאס ניסיון פיגוע באמצעות מכונית תופת בטבריה, תוך שהוא נעזר בערבים ישראלים, אירוע שהסתיים במותם של שני המפגעים, אך ללא קורבנות נוספים בנפש.

טבריה לאחר קום המדינה

בשנת 2001 אישרה הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה תוכנית פיתוח שיזם מינהל מקרקעי ישראל, לבניית שכונת מגורים ובה כ-1,000 יחידות דיור בוואדי רקת. התוכנית הרחיבה את השטח הבנוי של העיר צפונה ומערבה, אל שטחים חקלאיים שהפשרו לבנייה בעקבות אישור של הוועדה לשמירה על קרקע חקלאית ושטחים פתוחים. עם זאת שנה אחר כך צומצם היקף התוכנית. ב-2003 אושרה הגדלת שטח השיפוט של טבריה ב-5,510 דונם בכיוון דרום מערב.
במהלך מלחמת לבנון השנייה נפלו עשרות רקטות בעיר ובסביבתה והביאו לפגיעות ברכוש ולפצועים, אך לא גרמו לאבדות בנפש.
בשנת 2009 אושרה תוכנית מתאר חדשה לטבריה עד שנת 2025. על פי התוכנית תהפוך טבריה לעיר נפה בת 60 אלף תושבים עם תוספת של 8,000 חדרי מלון, תוספת של 11 אלף יחידות דיור ותוספת של 320 דונם למוסדות ציבור. במסגרת התוכנית תכננו בשכונות העיליות של טבריה הקמת 3,650 יחידות דיור. בשנת 2010 החל משרד השיכון בשיווק קרקעות לבניית 2,000 יחידות דיור בעיר.
בעשור השני של המאה ה-21 החל בטבריה תהליך של התחרדות. כאשר לעיר עברו באופן מאורגן קהילות של חסידות קרלין וחסידות צאנז. הדבר הוביל למתח עם התושבים החילוניים בעיר, בנוגע לנושאים דוגמת שמירת השבת ופתיחת הבריכה העירונית. בבחירות לרשויות המקומיות בישראל ב-2018 התמודד וניצח רון קובי לראשות העירייה, לאחר שהציג קו אנטי-חרדי מוצהר. קובי פעל למען פתיחת עסקים ומקומות בילוי בשבת, בפרט בטיילת. כמו כן, ניסה קובי לקדם תחבורה ציבורית בשבת מטעם עמותת "נוע תנוע", בשיתוף עם העירייה, משכונות העיר למרכזה, פעילות שנפסקה כעבור שבת אחת.
בינואר 2020, החליט השר אלקין להדיח את קובי מראשות העירייה ולפזר את מועצת העירייה לאחר שלא הצליח להעביר תקציב במשך תקופת כהונתו. במקומה מונתה ועדה קרואה בראשות שמעון מעתוק. בהמשך הועבר מעתוק מתפקידו ובמקומו מונה בועז יוסף, מנהל מחוז צפון במשרד הפנים, לתפקיד יו"ר הוועדה הקרואה.

במאה ה-21

היסטוריה

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נכון לסוף נובמבר 2023 (אומדן), מתגוררים בטבריה 50,144 תושבים (מקום 43 בדירוג רשויות מקומיות בישראל). האוכלוסייה גדלה בקצב גידול שנתי של ‎3.8%‏.   אחוז הזכאים לתעודת בגרות מבין תלמידי כיתות י"ב בשנת ה'תשפ"א (2020-‏2021) היה 75.0%. השכר החודשי הממוצע של שכיר במשך שנת 2019 היה 6,197 ש"ח (ממוצע ארצי: 9,745 ש"ח).
להלן גרף התפתחות האוכלוסייה ביישוב:

אוכלוסייה

בסוף 2009 נחנך פאוור סנטר של חברת ביג מרכזי קניות בצומת פוריה שבכניסה המערבית לעיר.
ב-25 ביולי 2013 נפתח בעיר התחתית קניון בשם "BIG Fashion Danilof", אף הוא בבעלות רשת ביג. הקניון, הראשון בעיר, מאכלס רשתות ישראליות ובינלאומיות.
ביולי 2017 אושרה תוכנית להקמת אזור תעסוקה חדש, בסמוך לצומת פוריה בכניסה המערבית לעיר ובסמוך לכביש 77. ליד המתחם מתוכנן להיבנות מרכז תחבורתי, שיכלול תחנת רכבת.

טבריה היא בין ערי התיירות המובילות בישראל. בשנת 2011 היו בטבריה 32 מלונות, מהם שמונה ברמה הגבוהה ביותר, ובהם 4,145 חדרים. אחוז התפוסה במלונות טבריה נמוך יחסית לערי תיירות אחרות בישראל: אחוז התפוסה השנתי במלונות טבריה ב-2010 היה 62.2% זאת בהשוואה ל-69.7% באילת ו-65.5% בירושלים. במלונות טבריה נרשמו בשנת 2010 1,728,500 לינות, מתוכן 771,700 היו של תיירים מחוץ לארץ, ו-956,800 של ישראלים.
בשנת 2010 הייתה טבריה היעד הרביעי במספר הלינות של ישראלים במסגרת תיירות פנים, וזאת לאחר אילת, ים המלח והגליל, כאשר 9% מהנופשים ייעדו את טבריה כמקום לחופשתם.
בעיר פועלת משנת 1993 מכללת "רימונים" (לשעבר - "מכללת הולידיי אין") למלונאות, הנחשבת לאחד המוסדות החשובים בהכשרה למלונאות במדינת ישראל.

תיירות

טבריה הייתה בעבר צומת תעבורתי חשוב, ומיקומה על שפת הכנרת הקנה לה חשיבות אזורית. גם כיום משמשת טבריה כמרכז אזורי ותיירותי. הפרשי המפלסים השונים, בין אזור טבריה עילית על רכס ההר, ובין שפת הכנרת, הפכו את שאלת התעבורה לבעיה הדורשת פתרון. כביש 77 היוצא מרמת ישי, עובר למעשה בתוך מספר רחובות בטבריה: מנחם בגין, שמעון דהאן, נייברג, אוהל יעקב ולבסוף ברחובה הראשי של טבריה, רח' אלחדיף. הציר משמש לתנועה מאזור רמת ישי ובתוך טבריה הוא מוביל מהשכונות העיליות, דרך מפלסי הביניים, אל שפת הכנרת. בצומת בנק לאומי בטבריה נפגש הכביש עם כביש 90, אחד מכבישי האורך המרכזיים בישראל, המוביל מאילת למטולה, ועובר בתוך טבריה על שפת הכנרת. באוגוסט 2006, אישרה המועצה הארצית לתכנון ובנייה תוואי חדש לכביש 90, כך שיעקוף את טבריה יאפשר לאזור מערב הכנרת לתפקד כמוקד תיירות ראשי, ויוציא את התנועה הארצית מתחומי העיר. התוואי יכלול מנהרה מתחת לארבל.
הפרשי הגבהים והצפיפות העירונית בטבריה הפכו את התנועה בצירים המרכזיים העוברים דרכה לבעייתית. "כביש עוקף טבריה" הוא כביש 768 הנסלל ממערב לטבריה ומוביל מצומת אלומות הנמצאת בדרום הכנרת, לצומת פוריה הנמצאת ממערב לטבריה. אך זהו פתרון חלקי בלבד. בשנת 2004 נפתח לתנועה כביש 348 ("דרך אריאל שרון"), ככביש גישה נוסף בצפון העיר, במקביל לכביש 60. בשנת 2006 הכריז ראש הממשלה אהוד אולמרט על פרויקט המכונה תת"ל 30, בו תשודרג מערכת הכבישים המובילה בין צפון מזרח המדינה ובין המרכז ואזור חיפה, תוך יצירת מחלף חדש באזור קדרים בין כביש 65, וכביש 85, ציר הרוחב המכונה "כביש עכו צפת". גם פרויקט זה כונה "כביש עוקף טבריה".
בטבריה תחנת אוטובוס מרכזית בבעלות חברת נצב"א לנסיעות בינעירוניות, המצויה במקום מרכזי בדרום העיר התחתית.
מפנים התחנה המרכזית יוצאים אוטובוסים לנסיעות בין עירוניות למגוון יעדים, ביניהם: עפולה, בית שאן, צפת, רמת הגולן, חיפה, ירושלים, תל אביב ועוד. החברות הפועלות בתחנה הם אגד, רמה תחבורה ציבורית גולן וחברת סופרבוס המפעילה בעיקר קווים עירוניים שתחנותיהם ממוקמות מחוץ לתחנה המרכזית ומעט קווים ליישובי האזור.
בתחנה קיימים שירותים ציבוריים ומספר מועט של חנויות, מראה התחנת מוזנח מעט. בחלק המזרחי של התחנה קיימת תחנת מוניות ומוניות שירות, המעבר בין שני חלקי התחנה הוא דרך מדרגות שעוברות במעין מנהרה. בשנת 1999 יזמה חברת נצב"א תוכנית להריסת התחנה ובנייה מחדש שלה, כולל קניון ומלון. התוכנית אושרה ב-2004,, אך לא בוצעה. ב-2018 החלה העירייה בתכנון מרכז תחבורתי חדש שימוקם בטבריה עילית, ליד שכונת טבריה המושבה ובסמוך לציר כביש 768 ותחנת הרכבת העתידית.
בדצמבר 2019 אישרה הוועדה המחוזית לבנייה את התוכנית להקמת מסילת עפולה–טבריה ותחנת הרכבת טבריה, בסמוך לאצטדיון העירוני.

תחבורה

כלכלה

בעיר פועלים 19 בתי ספר יסודיים, 4 חטיבות ביניים, ו-17 בתי ספר תיכוניים, מהם 6 ישיבות תיכוניות, 2 בתי ספר מקצועיים (עמל ומפתן) וכן בית הספר "ברנקו וייס" המתמחה בקליטת תלמידים שנשרו ממערכת החינוך. כן פועלות בעיר ישיבות רבות, בנוסף לישיבות התיכוניות, בהן ישיבת אור תורה הוותיקה, הפועלת באתר קבר רבי מאיר בעל הנס, גרעין ישיבת תומכי תמימים הפועל תחת בית חב"ד המקומי. כן פועלות בעיר מספר מכללות, ובהן "מכללת עתיד", "המכללה המשותפת" ו"מכללת רימונים" המכשירה עובדים בענף המלונאות והתיירות. האוניברסיטה הפתוחה מפעילה בטבריה מרכז אקדמי.

בטבריה פועל בית משפט השלום, המצוי בתחנת המשטרה בכניסה לעיר. במסגרת בית המשפט, השייך למחוז הצפון, פועל גם בית משפט לענייני משפחה.
המרכז הרפואי צפון פועל בסמוך לשכונת טבריה עילית, ומפעיל מרכז בקרת אשפוז בעיר עצמה.
שני בתי עלמין משרתים את תושבי העיר: בית הקברות העתיק, הנמצא בסמוך לשכונת אחווה, ובית הקברות החדש המצוי בסמוך למושב הזורעים.

מוסדות ושירותים אחרים

חינוך

שכונות העיר

הפארק הארכאולוגי בטבריה (ע"ש עוז ברקוביץ') - בפארק, הממוקם בכניסה הדרומית לעיר ומשתרע על שטח של כ-120 דונם, נמצאים שרידיה העתיקים של העיר טבריה, החל מהיווסדה על ידי הורדוס אנטיפס במאה ה-1 ועד למאה ה-11, ימי שלטונם של המוסלמים הפאטימים. בפארק מרחב ירוק הכולל מערכת שבילים, גנים וממצאים ארכאולוגיים, כגון: שער רומי עתיק ומערכת ניקוז מהמאה ה-10. כמו כן, משמש המקום לאירועים המוניים, מופעי מוזיקה ותיאטרון. הרשויות פועלות לטפח את התיאטרון הרומי העתיק שמנה כ-6,000-5,000 מקומות ישיבה על צלע הר ברניקי, מיקום החולש על כל מתחם העיר הרומית-יהודית וצופה אל הכנרת והחרמון. ואת מבנה מושב הסנהדרין, בית המרחץ ובית המדרש.
הגן הארכאולוגי בטבריה - הגן השוכן במרכז העיר ליד אזור המלונות, התגלה בעת חפירת יסודות למלון. באתר נמצאים שרידי מבנה גדול וכן שרידי בית כנסת מהמאה ה-8 הכולל רצפות פסיפס. באתר נמצאו גם שרידי רובע מגורים יהודי. אל הגן הובאו ממצאים שונים ביניהם סרקופגים, כותרות עמודים וכלי אבן ובזלת.
מדיד מפלס הכנרת - בקטע הדרומי של טיילת "יגאל אלון" מוצב פסל סביבתי המתנשא לגובה של 5 מטרים ורוחב של כ־3.5 מטרים ומעניק ביטוי צורני-תלת־ממדי למפלס הכנרת וכן משמש כמזרקת מים. המיצג מהווה תחליף עדכני למדידת המפלס שעד להקמתו נעשתה באופן ידני. מטרתו העיקרית היא מדידת מפלס הכנרת באמצעות מערכת דיגיטלית מתקדמת, לצד העלאת המודעות למצבו של המפלס. מדיד "המפלס של המדינה" הוא פרויקט המשותף לעיריית טבריה, החברה הממשלתית לתיירות, רשות המים ומקורות.
טיילת יגאל אלון - הטיילת, המהווה ציר תיירותי מרכזי, ממוקמת לאורך חוף הכנרת ונבנתה על ידי השלטון הבריטי. כיום, מהווה הטיילת מתחם שוקק חיים הכולל עשרות מסעדות, בתי קפה, מקומות בילוי, חנויות ודוכני ממכר שונים, אטרקציות ימיות ועוד. באחרונה ביצעה עיריית טבריה באמצעות החברה הכלכלית וחמ"ת עבודות נרחבות לשדרוג הטיילת. בסמוך לטיילת גן פסלים פתוח, וכן נקודת ייצוג לאומני הצפון.
בליל ה-15 במאי 2022 נהרסו חלקים מהטיילת בעקבות סופה שהתחוללה באזור.
בספטמבר 2010 הוחל בהפעלת "הטיבריום", מופעי מים אור קוליים, בליווי מזרקות מים המשלבות אש, לייזר ומתקנים מתנפחים. בהם תוכן חינוכי על טבריה, הכנרת וסביבתה. ב-2013 קרס חלקו הגדול של המתקן וטבע במימי הכנרת עקב עליית מפלס המים, וב-2022 אושרה תוכנית להפעלתו מחדש אך נכון לספטמבר 2023 שרידי המתקן עדיין עומדים בשיממונם.
חצר היהודים - מתחם הממוקם בלב המדרחוב (בסמיכת ל"גן הבנים") ובו נמצאים בתי כנסת, חלקם פעילים, כמו בית הכנסת העתיק (תקצ"ז-1836) המשמש כיום גם כבית חב"ד לתיירים, בית הכנסת עץ החיים, בית הכנסת של חסידי קרלין ובית הכנסת "הסניור". כן מצויה במקום אנדרטה לזכר בני טבריה שנפלו במערכות ישראל.
מתחם דונה גרציה - המתחם, המצוי בצפון מערב העיר העתיקה של טבריה, כולל מספר אתרים היסטוריים. "הבית של דונה גרציה" המצוי במתחם, הוא מוזיאון ייחודי לתולדות העיר טבריה ולסיפורה של דונה גרציה. כן כולל המתחם את "בית האחיות" שהיה הבית הראשון שנבנה מחוץ לחומות, את המצודה מימי דאהר אל-עומר, את בית הסראייה, ואת "מלון טבריה" ההיסטורי, שהוקם בשנת 1896 על ידי ריכרד גרוסמן.
גן לאומי חמת טבריה - ביציאה הדרומית של העיר טבריה נמצא גן לאומי "חמת טבריה". באתר נמצאו שרידיה של העיר העתיקה חמת, עיר שהייתה מיושבת בתקופת הכנענים והונחלה לשבט נפתלי לאחר כיבוש הארץ על ידי יהושע בן נון, והמשיכה לשרוד בתקופות הרומית, הביזנטית והאומיית. באתר נחשפו חורבות של בתי כנסת יהודיים, שחלקם שוחזר. בין שרידי בית הכנסת, מהמאה ה-4, מצויה רצפת פסיפס של גלגל המזלות. שילוב זה של מוטיבים חילוניים פופולריים במבנה דתי-יהודי משקף את הסובלנות של הרבנים באותה תקופה, כאשר היהדות שגשגה בגליל לצד הנצרות הצעירה ועבודת האלילים הרומיים. במקום נובעים 17 מעיינות חמים, מעיינות מרפא וחמאם.

אתרים בעלי חשיבות דתית

אתרים בעיר

בעיר פעלה קבוצת כדורגל בשם הפועל טבריה. הקבוצה שיחקה בליגת העל בכדורגל חמש עונות, כשמתוכן ארבע עונות בשנות ה-60 ועונה אחת בשנת 1989. בשנת 1993 פורקה הקבוצה בשל מצבה הכלכלי. בשנת 2007 הוקמה הקבוצה מחדש בשם עירוני טבריה. שנה לאחר ההקמה מחדש, העפילה הקבוצה לליגה א'. ב-2014 העפילה לליגה הלאומית לאחר שהתגברה במסגרת משחקי מבחן על הפועל קטמון ירושלים מהליגה הלאומית שסיימה בעונה הקודמת במקום 14, בתוצאה כללית 1–5 בשני משחקים בבית ובחוץ והעפילה במקומה. בתחילת 2015 החלו עבודות הקמת אצטדיון עירוני טבריה בסמוך לצומת פוריה. בסיום עונת 2014/2015 שבה לליגה א', לאחר שסיימה במקום הלפני אחרון. במרץ 2022 העפילה הקבוצה לליגה הלאומית.
בעיר פועלת קבוצת כדורסל בשם הפועל טבריה, המשחקת בליגה א'. הקבוצה מפעילה בית ספר לכדורסל הפועל בחסות קבוצת מכבי תל אביב.
בעיר פועל מועדון שיט, שנוסד ב-1950 ומהווה את אחד המרכזים המובילים בתחום השיט בישראל. המועדון מקיים פעילות לגברים ונשים בחתירה ספורטיבית, וכן פועלת במסגרתו קבוצת חתירה של נכים.
אירוע הספורט הבולט בעיר הוא מרתון הכנרת המכונה גם "מרתון טבריה הבינלאומי", המתקיים מדי שנה, בראשית חודש ינואר, משנת 1977. מסלול הריצה, באורך 42,195 מטרים, מתחיל בטבריה, יורד דרומה לצמח, מקיף באופן חלקי את הכנרת, עולה צפונה עד עין גב, וחוזר, בכיוון ההפוך, באותה דרך עד לטבריה. מרתון טבריה הבינלאומי נחשב לאחד הוותיקים בעולם ומוכר על ידי aims, ארגון מרתונים בינלאומי. מכיוון שהמרתון נערך על שפת הכנרת בגובה כ-200 מ' מתחת פני הים זהו המרתון השני הנמוך בעולם לאחר מרתון ים המלח.
כמו כן טבריה מארחת את תחרות ה"איירון מן" (איש הברזל) החל מ-2021.

ספורט

בטבריה פועלים מספר מוסדות תרבות. אולם המופעים הגדול בטבריה הוא היכל התרבות "יד שטרית" ובו כ-750 מקומות. האולם משמש במה לקונצרטים, מופעי מחול והצגות של תיאטרונים ותזמורות מרחבי הארץ, וכן פועלות במסגרתו חבורות זמר. בכנסייה הסקוטית בטבריה מתקיים קונצרט של מוזיקה קלאסית מדי יום שישי.
בטבריה פועל קונסרבטוריון עירוני למוזיקה, שהוקם בשנת 1983 המכשיר את ילדי טבריה לנגינה במגוון של כלים. כן פועל בטבריה תיאטרון עירוני בשם "תיאטרון המשולש" שהוקם בשנת 1992 על ידי אמנים עולים[דרוש מקור].
כן פועלים בטבריה ארבעה מתנ"סים - "אשכול פיס", "מרכז קהילתי אופק", "בית גינסבורג" ו"מתנ"ס פירסט".
כמו כן, בעיר פועלות גם להקות המחול הייצוגיות "סינופסיס", משכנן הוא בימת העיר - מרכז מצוינות לאמנויות הבמה בתחומי המחול והתיאטרון המופעל על ידי רשת המתנ"סים העירונית.
בסינופסיס שמונה להקות מחול ושתי קבוצות ברייקדאנס. הלהקות השונות מחולקות על פי שכבות גיל.
הלהקות מייצגות את העיר ולוקחות חלק באירועים רבים במרחב העירוני, הלאומי והבין-לאומי בפסטיבלים, תחרויות ומופעים שונים.
סוגי המחול העיקריים המשמשים את הלהקות הם: פולקלור ישראלי, בלט קלאסי, מחול מודרני, קומפוזיציה, אימפרוביזציה, ברייקדאנס ומחול ישראלי עכשיוי.

תרבות

מעמדה המרכזי של טבריה, כאחת מארבע ערי הקודש, הביא במהלך הדורות ליחס מיוחד שניתן לה במסורת ישראל, בתרבות ובאמנות. מיקומה של טבריה על חוף הכנרת ובסמוך לחמי טבריה, הביא לדיונים הלכתיים המיוחדים לטבריה. כך למשל, בנושא חישוב זמני כניסת השבת ויציאתה, נאמר בתלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קי"ח, עמוד ב': "אמר רבי יוסי, יהא חלקי ממכניסי שבת בטבריא וממוציאי שבת בציפורי". כוונתו הייתה שראוי לנהוג כמנהגם של אנשי טבריה, המצויים בבקעה, ומטבע הדברים נראית להם שקיעת החמה (ועמה כניסת השבת) מוקדם, והיפוכו באנשי ציפורי, הנמצאים במקום גבוה. בדומה לכך חל דין מיוחד בטבריה המתיר שאיבת מים בשבת משפת הכנרת, ונאמר בתלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף פ"ז, עמוד א': "לא התיר רבי חנניא בן עקביא אלא בימה של טבריה, הואיל ויש לה אוגנים, ועיירות וקרקיפות מקיפים אותה." כן ידוע הדיון ההלכתי בשאלת תאריך חג הפורים בטבריה התלוי האם הכנרת נחשבת לחומתה כשלמעשה מחמירים וחוגגים בעיר יומיים, וכן בשאלות רבות הנוגעות לביצוע מלאכות כבישול והגעלת כלים ממי חמי טבריה.
במהלך השנים אוזכרה טבריה בספרות הנוסעים, כאשתורי הפרחי, משה באסולה ורבים אחרים, והיא מתוארת כעיר מוקפת חומה במפות עתיקות של ארץ ישראל, כגון איוריו ומפותיו של ברנהרד פון בריידנבאך מסוף המאה ה-15. העיר מוצגת בציורים הקלאסיים של ציירי ארץ ישראל מהמאה ה-19 כדייוויד רוברטס וויליאם הנרי ברטלט.
במהלך השנים נכתבו יצירות רבות, דתיות וחילוניות, העוסקות בטבריה. רובן נכתבו בגעגועים לעיר, לאתרים היהודיים ולקברי הצדיקים שבה, ומתוך תקווה לגאולה, מהם הפיוט "אוחיל יום יום" מאת רבי דוד חסין מן המאה ה-18. יצירה חילונית ברוח דומה, המתארת את הציפייה לגאולה שתתחיל בטבריה, מצויה בשיר "אגדה" (על שפת ים כנרת) למילותיו של יעקב פיכמן ולחנו של חנינא קרצ'בסקי.
לאחר קום מדינת ישראל נתקבע לטבריה ולתושביה דימוי "עממי", לא מעט בזכות המערכונים "הקפיטריה בטבריה" ו"טבריה תחתית" שכתב נסים אלוני ובביצוע "הגשש החיוור" וכן בזכות סרטי אבא גנוב.
בשנות האלפיים, היוצר שמי זרחין, יליד טבריה, מתאר את העיר בסרטי הקולנוע שהוא יוצר, דוגמת "אביבה אהובתי" (2006) ו"העולם מצחיק" (2012), וכן בספרו "עד שיום אחד", אשר יצא לאור ב-2011.
בקיץ 2023, על רקע תיקון מספר 53 לחוק הרשויות המקומיות (בחירות), שזכה לכינוי "חוק טבריה" והעתירות לבג"ץ נגד החוק, שודרה בכאן 11 הסדרה בת חמשת הפרקים "טבריה – מתחת לקו האדום", המסקרת את העיר, בדגש על הפוליטיקה העירונית.

טבריה במסורת ישראל, בתרבות ובאמנות

זאכי אלחדיף (1928–1938)
שמעון דהאן (1938–1950)
משה צחר (1950–1965)
מאיר אדרעי (1965–1969)
משה צחר (1969–1978)
יגאל ביבי (1978–1988)
יוסי פרץ (1988–1998)
בני קריתי (1998–2003)
זוהר עובד (2003–2013)
יוסף בן-דוד (2013–2018)
רון קובי (2018–2020)
שמעון מעתוק, יושב ראש הוועדה הקרואה (2020)
בועז יוסף, יושב ראש הוועדה הקרואה (2020 ואילך)

ראשי העיר

הערים התאומות של טבריה הן:

ארצות הברית אלנטאון, פנסילבניה, ארצות הברית
איטליה מונטקטיני טרמה, איטליה (מ־1979)
צרפת מונפלייה, צרפת (מ־1983)
גרמניה וורמס, ריינלנד-פפאלץ, גרמניה (מ־1986)
ארצות הברית סיינט פול, מינסוטה, ארצות הברית (מ־1996)
ארצות הברית מילווקי, ויסקונסין, ארצות הברית (מ־2000)
ארצות הברית גרייט נק, ניו יורק, ארצות הברית (מ־2002)
צרפת סנט רפאל, צרפת (מ־2007)
הרפובליקה העממית של סין וושי, הרפובליקה העממית של סין (מ־2008)
ארצות הברית טולסה, אוקלהומה, ארצות הברית (מ־2008)
ארצות הברית מירטל ביץ', קרוליינה הדרומית, ארצות הברית

ערים תאומות

יזהר הירשפלד (עורך),  טבריה - מייסודה עד הכיבוש המוסלמי : מקורות, סיכומים פרשיות נבחרות וחומר עזר, ירושלים : יד יצחק בן-צבי-המחלקה לחינוך והדרכה, תשמ"ח 1988.(הספר בקטלוג ULI)
עודד אבישר, ספר טבריה - עיר כינורות וישובה בראי הדורות, ירושלים : כתר הוצאה לאור, תשל"ג-1973
מטוב טבריה (דפים לחקר טבריה), הוצאת אריאל.(הספר בקטלוג ULI)
מוסטפא עבאסי,  טבריה ותושביה הערבים בימי השלטון הבריטי : 1918-1948, יד יצחק בן-צבי, ירושלים 2021.
בנימין פנטליאט, הקהילה האשכנזית בטבריה, על פי פנקסי החברא קדישא ומפקדי אוכלוסין, תשע"ה 2015.
וליד אטרש, "התיאטרון הרומי בטבריה", קדמוניות, 144, 2012, עמ' 79–88
פילדמרשל ארצ'יבלד פרסיוול ויוול, מסעי המלחמה בארץ ישראל, הוצאת אריאל, 2007. עמודים 195–196
עדו ישראלי, טבריה כמקרה בוחן למערכות יחסים בין נושאי משרת חכם באשי באימפריה העות'מאנית, אורשת כרך ט', הוצאת מכללת אורות ישראל, אלקנה 2020, עמ' 85–106.
עדו ישראלי, טבריה עיר מקלט, סגולה - מגזין ישראלי להיסטוריה, תשרי תשפ"ד, עמ' 28–37.

לקריאה נוספת

אתר האינטרנט הרשמי של טבריה
 פרופיל טבריה נכון לשנת 2020 באתר הלמ"סמידע על אתר טבריה, בארכיון המנדטורי באתר רשות העתיקות
חוברת הדרכה בהוצאת מערכות
יעקב הרוזן, ‏דון יוסף נשיא בונה טבריה, באתר "דעת"
טבריה הקדומה - דלת אל העבר, באתר "אורט"
אברהם ישראל רוזניס, מסעות החכם האבי"ר לארץ הקדושה - ביקור בטבריה חלק א', המגיד, 10 באוקטובר 1867, חלק ב', המגיד, 23 באוקטובר 1867, חלק ג', המגיד, 6 בנובמבר 1867, חלק ד', המגיד, 13 בנובמבר 1867, חלק ה', המגיד, 27 בנובמבר 1867
ירון בר-אל וניסים לוי, ‏ראשיתה של הרפואה המודרנית בערי הגליל (1900-1860), קתדרה 54, דצמבר 1989, עמ' 106-102
זאב וייס, ‏טבריה וציפורי במאה הראשונה לסה"נ: טופוגרפיה עירונית ומפעלי הבנייה של הורדוס אנטיפס בגליל, קתדרה 120, יוני 2006, עמ' 11–18, 32-30
דן בר-אל וזלמן גרינברג, ‏חולי וכולרה בטבריה במלחמת העולם הראשונה, קתדרה 120, יוני 2006, עמ' 182-161
רבקה שפק ליסק, טבריה הייתה עיר יהודית רוב הזמן לאורך ההיסטוריה שלה, 5 בדצמבר 2009
יוסף סטפנסקי, "דברי השירה לטבריה המעטירה", עת־מול 213, אוקטובר 2010
טבריה - טבור הארץ, סימפוזיון מקוון ביד יצחק בן צבי, ינואר 2021.
מפות עתיקות ומראות טבריה (1493 עד 1963) מאוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית
 חיי היומיום בעיר טבריה בזמן התקופה העותמאנית, 1920, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
 יום השנה לשחרור טבריה, אפריל 1949, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
 טבריה, העיר המודרנית, מינהל ההסברה, 1959 (התחלה 7:58)
 פתיחת עונת התיירות בטבריה, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים, 1963
אליהו הכהן, מלכוּת הפרעושים: בית המלון היהודי הראשון בטבריה, בבלוג "עונג שבת", 12 בנובמבר 2021
 משה גלעד, כך הצלחנו להחריב את טבריה במו ידינו, באתר הארץ, 3 במאי 2022
 טלי חרותי-סובר, "בשום מקום בעולם לא היו מצליחים לבזבז נוף כזה": טבריה מחפשת מנהיג שיציל אותה, באתר TheMarker‏, 28 באפריל 2023
טבריה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
 טבריה (ישראל), דף שער בספרייה הלאומית
ארכיון אסף תעודות מטבריה, בספרייה הלאומית

טְבֶרְיָה (בערבית: طبريا, תעתיק: טַבָּרִיַא; ביוונית עתיקה: Τιβεριάς, תעתיק: טיבריאס, במלרע; בלשון התלמוד הבבלי: טִבַרְיַא) היא עיר במחוז הצפון בישראל, בגליל התחתון ובבקעת כינרות. טבריה שוכנת לחופה המערבי של הכנרת והיא העיר היחידה הממוקמת לחופי ימה זו. מספר תושביה מוערך ב-2022 ב-48,395. שטח השיפוט שלה הוא כיום 16,280 דונם.
העיר נוסדה בשנת 20 לספירה על ידי הורדוס אנטיפס ונקראה על שמו של הקיסר הרומי טיבריוס. על פי הברית החדשה, לאחר הקמת העיר פעל ישו באזור צפון הכנרת, ועל כן בנצרות נחשב האזור לקדוש. בטבריה ובסביבותיה קמו כנסיות רבות, והעיר הפכה למרכז לצליינות. בהיסטוריה היהודית, טבריה נחשבת לאחת         מארבע ערי הקודש, ביחד עם ירושלים, חברון וצפת, שבהן התרכזה מרבית האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל מסוף ימי הביניים ועד המאה ה-19.
בין המאה ה-2 למאה ה-10 הייתה בטבריה אוכלוסייה יהודית גדולה ומפותחת, מרכז לכל יהודי ארץ ישראל. גדולי ישראל פעלו בעיר ונקברו בתחומיה, ובהם רבן יוחנן בן זכאי, רבי עקיבא והשל"ה הקדוש, וכמו כן הועלו לטבריה עצמותיו של הרמב"ם, שנפטר במצרים, ונקבר בטבריה לפי צוואתו. קברים אלו מהווים היום מוקדי עלייה לרגל. בתקופת מסעות הצלב שימשה טבריה בירת נסיכות הגליל הצלבנית. לאחר קרב קרני חיטין בשנת 1187 חרבה העיר, ובתקופה הממלוכית ובתחילת התקופה העות'מאנית הייתה אך כפר קטן. במהלך המאה ה-18 ביצר שליט הגליל, דאהר אל-עומר, את חומות טבריה, ובשנת 1740 הזמין את הרב חיים אבולעפיה לגור בעיר, ולשקם את חיי היהודים בה (ראו: חצר היהודים בטבריה). בשנים שלאחר מכן הפכה לעיר בעלת רוב יהודי, ומרכז חשוב ליישוב היהודי. במלחמת העצמאות נכבשה טבריה על ידי כוחות "ההגנה", והאוכלוסייה הערבית פונתה על ידי הבריטים.
כיום נחשבת טבריה למרכז תיירות חשוב, המתבסס הן על קרבתה לכנרת, והן על קדושתה הדתית ליהדות ולנצרות. העיר משמשת גם מרכז תעשייתי ומסחרי אזורי.

האירוע חלף

רשף לוי

אירועים נוספים של רשף לוי

אירועים נוספים בבית התותחן - זכרון יעקב