ואז התחלתי לדבר – דורון נשר

נשר נולד וגדל ברעננה. אביו, מקסי נשר, עבד כנהג אגד והשתתף במספר סרטים: "בלוז לחופש הגדול" ו"הקיץ של אביה". את שירותו בצה"ל עשה נשר בחיל השריון ולאחר שירות של שנה, עבר לפקד על להקת גייסות השריון. הוא בעל תואר ראשון בפילוסופיה מאוניברסיטת תל אביב. נשר החל את דרכו כשחקן בשנת 1976, במחזה המבוסס על היצירה מסעות בנימין השלישי בתיאטרון בימות ושיחק בסרטים הקצרים "מקום בטוח" (1977) בבימוי עמוס גוטמן, ו"הקרב על מבצר ויליאמס" (1981) בבימוי רנן שור. בהמשך שיחק בדרמת הטלוויזיה "אינדיאני בשמש" (1981), ובתפקיד המרכזי בסרט העלילתי באורך המלא "צלילה חוזרת" (1982). בשנת 1979 החל לעבוד על תסריט לסרט עם רנן שור, שנקרא תחילה "באוגוסט 1970". נשר ושור כתבו בין השנים 1978–1985 שש גרסאות לתסריט, עד שהוא אושר אושר לבסוף להפקה על ידי קרן הקולנוע הישראלי ב-1985. הסרט, "בלוז לחופש הגדול", בבימויו של רנן שור, יצא לאקרנים ביוני 1987. הוא היה הסרט הישראלי הראשון שנבחר לפתוח את פסטיבל הקולנוע ירושלים, ביולי 1987, וזכה לאהבת הקהל ולביקורת אוהדות. בשנת 1983 שיחק בסרט קצר, שביים מודי קלינבורט, ששודר בטלוויזיה בשם "בריחה ראשונה". בשנת 1984 שיחק בשני פרקים בסדרת קומדיית המצבים "קרובים קרובים", כדייר משנה בדירתה של חנה מרון. באותה שנה השתתף גם בסרט ההוליוודי "המתופפת הקטנה". בשנת 1990 העלה את תוכנית הבידור "הצעות לסדר", שזכתה לביקורת אוהדות והוצגה במשך כשנתיים. בין השנים 1984–1987 כתב והנחה את תוכנית הטלוויזיה לילדים ולנוער "שיישאר בינינו" בערוץ הראשון. בתחילת שנות ה-90 הגיש פינה קומית קבועה בתוכנית ערב יום שישי של הטלוויזיה "סופשבוע", שזכתה לפופולריות בימי מלחמת המפרץ. בעקבות הצלחת הפינה קיבל עליו להנחות שנתיים אחר כך את תוכנית יום השישי כולה, בהפקת חיים מלובן. התוכנית, "שולחן ארוך עם דורון נשר", שודרה לסירוגין בימי שישי בערוץ הראשון עד סוף 1992. לאחר שספגה ביקורות נוקבות הוא הוחלף בידי דודו טופז כמנחה "סופשבוע". בשנת 1992 פרסם שני ספרי ילדים, "סיפור מביצה" (בספריית הפועלים) ו"מתן צ'יק צ'ק" (בהוצאת כנרת), וכן ספר שירה בשם "גלידה בטעם מוות" (בספריית הפועלים). החל מספטמבר 1993, הגיש אחת לשבוע במשך למעלה מחמש שנים את תוכנית הרדיו "ציפורי לילה" בגלי צה"ל, אשר כללה השמעת קטעי מוזיקה מסגנונות שונים ושיחות עם טכנאי הקול באולפן. כמו כן, הגיש בימי ראשון תוכנית בוקר הומוריסטית שבה השמיע את דעותיו על הידיעות שהתפרסמו בעיתוני היום. ב-1997 הגיש בערוץ 8 את תוכנית האירוח "פונדק הרוחות", בעריכה משותפת עם ירון בלוך. כבמאי קולנוע ביים פרסומות רבות, כתבות טלוויזיה, סרט דוקומנטרי באורך מלא על המוזיקאי שלמה גרוניך "האיש שבא לכמה תווים" ואת הסרט העלילתי "אגדת האיש ששתק" (1998). בשנים 2000–2006 שימש כשליח הקרן הקיימת לישראל באזור צפון קליפורניה בארצות הברית. ב-2006, בתום תקופת השליחות, הקים בארצות הברית חברה בשם "TimelessCities" שמטרתה הקמה באינטרנט של מודלים בגרפיקת תלת-ממד של ערים היסטוריות. החברה הקימה מודל של ירושלים בימי בית שני וכן מודל של קרקוב. בשנת 2001 יצא לאור רומן פרי עטו, "אחד מרעננה" במסגרת הוצאת "הספריה החדשה" של הוצאת הקיבוץ המאוחד. בשנת 2010 חזר דורון נשר עם משפחתו לישראל. על תהליך השיבה לישראל, יצר סרט בשם "כל עוד בלבב". בשנת 2011, החל להגיש את התוכנית "תושב חוזר" בימי שבת בגלי צה"ל, והחל לכתוב רומן בשם "האדמה זוכרת". ב-2012 העלה נשר מופע יחיד "זה לא פשוט", בו הוא מספר על אביו מילדותו בברלין, דרך השירות בצבא הבריטי ועד לעבודתו כנהג אגד. המופע הוא שילוב של סיפורים מצחיקים ומרגשים על אביו שהלך לעולמו. בשנת 2013, החל שידורה של סדרת הקומדיה "בלתי הפיך" בערוץ 2, בה גילם נשר את יוסי, אביו של אודי (שמגלם מולי שולמן). באוגוסט 2012 לקה נשר באירוע מוחי ואושפז במצב קשה. צוות מגן דוד אדום שהוזעק לביתו, מצא אותו עם סימנים לאירוע מוחי. הצוות ביקש לפנותו, אך הוא התנגד לכך בתוקף ולא הסכים להתפנות. הצוות המשיך בטיפול בבית המשפחה ובמשך כשעתיים, אך הוא המשיך להתנגד בתוקף. הצוות עזב, מאחר שעל פי החוק חל איסור על צוותי מגן דוד אדום לפנות חולה לבית חולים כאשר הוא מתנגד לכך בתוקף, ואשתו פינתה אותו לבית החולים. בעקבות האירוע הקים משרד הבריאות ועדת בדיקה. הוועדה קבעה כי הצוות נהג כהלכה, ולא היה בסמכותו לכפות את פינויו של נשר לבית החולים. אך הוחלט לגבש נהלים ברורים למקרים מסוג זה בעתיד. בשנת 2021 פרסם את ספרו האוטוביוגרפי "המוח שלי ואני", בו הוא מתאר את תהליך השיקום שלו בעקבות האירוע המוחי.

נשר זכה בפרס "מנורת הכסף" ב-1988 (המקביל לפרס אופיר של אותם ימים), על התסריט לסרט "בלוז לחופש הגדול".

נשר היה נשוי לזהר, בתו של הרמטכ"ל חיים בר-לב, ונולד להם בן. מנישואים שניים, לנילי, הוא אב לשתי בנות. מתגורר ברמת השרון.

גלידה בטעם מוות, שירים, 1991 סיפור מביצה, ספרית פועלים, 1991. מתן צ'יק צ'ק, הוצאת כנרת, 1991. אחד מרעננה, הספרייה החדשה, 2001. המוח שלי ואני, אחוזת בית, 2021.