mainImageAlt

Tel Aviv

הופעות ואירועים בתל אביב

לעקוב
לא משנה מתי
שימו -💓- נתוני ההופעות המוצגים עודכנו על ידי בינה מלאכותית מאתר המכירה המקורי. טיקצ'אק LIVE לא מוכרת כרטיסים למופע ולא לוקחת אחריות על המידע. יש לבדוק תמיד באתר המכירה בפועל!
image
כל מה שחם בתל אביב!
לחצו "עקוב" כדי לקבל עדכונים ראשונים על השקת מופעים, כרטיסים, שוברי הנחה וחשיפה בלעדית למתרחש בעיר שלכם. הצטרפו לסצנת התרבות בתל אביב ותהיו חלק מהמשפחה!
לעקוב
הכל על תל אביב
תל אביב-יפו (בערבית: تل أَبيب-يافا), המוכרת לרוב כתל אביב, היא עיר במחוז תל אביב בישראל, במישור החוף הדרומי, המרכזית מבין ערי גוש דן והשנייה בגודל אוכלוסייתה בישראל. תל אביב חברה בארגון פורום ה־15. תל אביב-יפו שוכנת לחוף הים התיכון על אדמת כורכר. בשטחה זורמים נחל הירקון ונחל איילון. היא גובלת ממערב בים התיכון; מדרום בערים בת ים וחולון ובבית הספר מקווה ישראל; ממזרח בערים רמת גן, גבעתיים, בני ברק ופתח תקווה; ומצפון בערים רמת השרון והרצליה. ראש עיריית תל אביב-יפו הנוכחי הוא רון חולדאי.
תל אביב היא מטרופולין המהווה את מרכז הכלכלה, התרבות, התקשורת והאמנות של ישראל. שוכנים בה מרכזי המערכת הבנקאית של ישראל, הבורסה לניירות ערך, שגרירויות ונציגויות בינלאומיות, מערכות העיתונים הגדולים בישראל, התיאטרון הלאומי, התזמורת הפילהרמונית, בית העצמאות (בו הוכרז על הקמת המדינה) ומרכזי תרבות ארציים נוספים. "העיר הלבנה" בתל אביב הוכרה בשנת 2003 כאתר מורשת עולמית.
תל אביב-יפו מוגדרת כ"עיר עולם בהתהוות". העיר היא אחת הערים המתוירות בישראל, עם כמיליון וחצי תיירים זרים בשנה.
לתל אביב תפקיד מרכזי בהוויה הישראלית. רבים מהאירועים ההיסטוריים והמחאתיים שעיצבו את זהותה ואופייה של המדינה מראשית דרכה ועד היום התרחשו בה.
בעיר מתגוררים (נכון לשנת 2023) 476,126 תושבים, ומספר התושבים לקמ"ר הוא 9,204 איש. באותה עת התגוררו במחוז תל אביב 1,460,300 איש, ואוכלוסיית המטרופולין מנתה מעל 3,918,800 נפש. בתל אביב פועלים (נכון לשנת 2015) למעלה מ-70 אלף בתי עסק המהווים 13 אחוז מכלל העסקים בישראל. בעיר בולטת תופעת היוממות הגדולה בישראל – כ־64% מהעובדים בתל אביב גרים מחוצה לה.
עיר הנמל העתיקה יפו הייתה ראשיתה של העיר תל אביב-יפו. יפו נחשבת לאחת מערי הנמל העתיקות בעולם; היא נזכרת בתנ"ך (לרבות בסיפור יונה הנביא) ובמקורות קדומים אחרים, ובמשך דורות שימשה שער כניסה ימי לארץ ישראל. לבד מיפו התקיימו לאורך ההיסטוריה מספר ניכר של יישובים בשטחה של תל אביב. בראשית המאה ה־19 גדלה האוכלוסייה היהודית ביפו, וברבע האחרון של המאה ה-19 החלה התיישבות יחידים מחוץ לחומות יפו ולאחריה הקמת שכונות חדשות, כמו שכונות נווה צדק, מחנה יהודה, נווה שלום, יפה נוף וכרם התימנים מצפון ליפו.
תל אביב זכתה לכינוי "העיר העברית הראשונה" מכיוון שהייתה המיזם היהודי הראשון לבניית עיר בארץ ישראל בתקופת שיבת ציון המודרנית. היה זה מיזם חדשני של ציבור מאורגן, שחלקו אנשי היישוב הישן וחלקו אנשי היישוב החדש בשיתוף עם מוסד ציוני בראשית דרכו – קרן קיימת לישראל. המטרה המוצהרת הייתה להקים עיר עברית לצד יפו הערבית, אך בתוך כארבעה עשורים צמחה תל אביב לכרך שהיה גדול פי כמה מיפו. רשויות המנדט הבריטי העניקו לתל אביב מעמד של עיר בינואר 1934.
ב־1949, לאחר הקמת מדינת ישראל, אוחדו מוניציפלית שתי הערים ונוצרה עיריית תל אביב-יפו המנהלת את העיר המאוחדת, אף שבמובנים מסוימים עדיין נהוג להתייחס ליפו ולתל אביב כאל שתי ישויות אורבניות נפרדות. בשנת 2009 חגגה העיר מאה שנים להיווסדה.
צילום: סטודיו ברוך נאה, ויקיפדיה
צילום: סטודיו ברוך נאה, ויקיפדיה
הכתבה משתמשת בתוכן מהערך תל אביב וזמינה ברישיון יחוס-שיתוף זהה
שם העיר
תל אביב נוסדה רשמית בשנת 1909 כשכונת "אחוזת בית", כשם האגודה שייסדה אותה. בימיה הראשונים של האגודה התלבטו ראשיה באיזה שם יקראו לה. נבחרה ועדה שהביאה לפני אספה כללית של תושבי השכונה את הצעותיה לשם העיר. בין השמות שהועלו באספה: יפו החדשה, נווה יפו, אביבה, יפהפייה, עברייה ועוד. אחד השמות שהוצעו היה "הרצליה" על שמו של בנימין זאב הרצל. לבסוף, ב־21 במאי 1910, נבחרה ברוב קולות הצעתו של מנחם שינקין: "תל אביב", כשם התרגום העברי של נחום סוקולוב לספרו של הרצל, "אלטנוילנד", שפורסם שבע שנים לפני כן, ובו תיאר הרצל כיצד תיראה, לדעתו, המדינה היהודית לכשתקום (בשנת 1923 להערכתו). שיינקין נימק את הצעתו בדברים אלו: "בשם זה הביע מנהיגנו הרצל את תקוות עתידנו בארץ ישראל. לשם תל אביב יש צלצול מקומי, ערבי, וכל יושבי הארץ יתרגלו בו קל מהרה". בהצבעה על בחירת השם תמכו 20 אנשים בשם "תל אביב" ו־15 בשם "נווה יפו". האספה לא ידעה באותה עת כי שכונה בשם זהה כבר הוקמה במושבה נס ציונה (שם קיים עד היום רחוב תל אביב, שקדם לאחוזת בית). מילולית, שם ספרו של הרצל הוא "ארץ ישנה חדשה" בלשון הגרמנית. נחום סוקולוב, שתרגם את הספר לעברית, קרא לו בשם הציורי "תל אביב": תל – האוצר הישן, עתיקות העבר, ואביב – המסמל עתיד, פריחה, לבלוב ותקווה. מקור השם בספר יחזקאל, כמקום שבו ישבו הגולים לבבל ליד נהר כבר, ככל הנראה בחבל ניפור: ”וָאָבוֹא אֶל הַגּוֹלָה תֵּל אָבִיב הַיֹּשְׁבִים אֶל נְהַר כְּבָר וָאֵשֵׁב, הֵמָּה יוֹשְׁבִים שָׁם” (יחזקאל ג', טו). מוצא השם התנ"כי מאכדית – תִיל אַבּוּבִּי – תל השיטפון – שנחרב על ידי שיטפון, משמעות הפוכה למשמעות הסמלית שקיבל השם העברי. ב־4 באוקטובר 1949 קיבלה ממשלת ישראל החלטה על איחוד העיר יפו עם תל אביב. בעקבות החלטה זו התכנסה כעבור יומיים מועצת העיר לדון בשם החדש לעיר המאוחדת. ראש העיר ישראל רוקח התנגד לשינוי שם העיר המבטא את הגשמת החזון הציוני ורצה ששם העיר יישאר כפי שהוא ובחלוקתה של העיר המאוחדת לאזורים או רבעים ייקרא אחד מהם "יפו". חברי מועצת העיר היו חלוקים בדעתם באשר לשם. בהשפעת ראש הממשלה דוד בן-גוריון, שרצה מאוד בשם "יפו" כדי לחזק את הקשר של העיר למקורות התנ"כיים, הוחלט בסוף כפשרה לקרוא לעיר המאוחדת "תל אביב-יפו". למעט בפרסומים ומסמכים רשמיים או התבטאויות של פוליטיקאים מקומיים, נשמרו השמות "תל אביב" ו"יפו" מופרדים בשיח העממי והציבורי. שמה של העיר בשפת הסימנים הישראלית הוא סימן איקוני בצורת מסכה. מקור הסימן הוא באירוע העדלאידע של שנת 1936, אשר נחשב אירוע מכונן עבור קהילת החירשים, שכן בו נפגשו חירשים רבים מכל רחבי ישראל, ובזכות היכרות זו החלו לבסס את קהילתם ושפתם.
גאוגרפיה
תל אביב-יפו שוכנת במישור החוף, לצד הים התיכון. הטופוגרפיה שלה שטוחה באופן יחסי אך בכל זאת קיימים בה לא מעט מאפיינים טופוגרפיים שאף השפיעו על עיצובה. לאורך חוף תל אביב נמתחים שני רכסי כורכר מקוטעים מדרום לצפון. הראשון נמצא לאורך החוף ומשתרע ממלון הילטון תל אביב בדרום עד החוף הצפוני ביותר, חוף הצוק. למעשה, משתרע רכס זה לאורך כל חוף השרון עד צפונית לנתניה. מקטעו הדרומי של רכס הכורכר שלאורך החוף משתרע מחוף פארק צ'ארלס קלור בדרום, דרך יפו העתיקה ועד החוף הדרומי ביותר בעיר, חוף גבעת עלייה. משם, ממשיך המצוק עד אזור פלמחים. רכס כורכר מקביל, הרכס השני ברכסי מישור החוף, שוכן בחלקו בתחום העיר, וחלקו בתחומי הערים השכנות. גבעות בולטות ברכס זה, בתחום תל אביב, הן פארק וולפסון (54 מטר) וגבעת אוניברסיטת תל אביב. הפסגה הגבוהה של הרכס (84 מטר) מצויה בתחומי גבעתיים. הנקודה הגבוהה ביותר בעיר מתנשאת לגובה של 62 מעל פני הים, והיא נמצאת בקצה הצפון־מזרחי של שכונת המשתלה, על גבול רמת השרון. גבעה זו שייכת לרכס השלישי של רכסי הכורכר של מישור החוף. במספר נקודות בולטות מבחינה טופוגרפית, נבנו בהיסטוריה המוקדמת של תל אביב ויפו מספר נקודות יישוב: יפו העתיקה הבנויה על גבעה בצמוד לחוף, אשר היוותה בשל כך נקודה אסטרטגית חשובה לכל אורך ההיסטוריה. שכונת כפר שלם הבנויה על חורבות סלמה. הכפר שייח' מוניס שהיה לימים לאוניברסיטת תל אביב. תל כביר. תל קסילה במוזיאון ארץ ישראל. תל נפוליאון סמוך לשפכו של נחל איילון אל הירקון.גבעות נוספות בעיר, שנדמה כאילו נעלמו מתחת לבתיה, נמצאות באזור כיכר המדינה, אזור שדרות בן-גוריון בין גן העיר ובית חנה (והחווה החקלאית שפעלה בעבר באזור). כמו כן נבנה אזור לב העיר לאורך קו פרשת המים המרכזי של העיר שבמרכזו, החל מפינת רחוב אלנבי בערך וצפונה, שדרות רוטשילד ורחוב אחד העם. הנקודה הגבוהה ביותר בלב העיר היא מגדל המים הישן ליד פינת הרחובות אחד העם ומזא"ה. בעיר עוברים נהר ונחל: נהר הירקון הזורם ממזרח למערב וחוצה את כל רכסי הכורכר בדרכו אל הים ונחל איילון הזורם צפונה ונשפך אל הירקון. לשניהם הייתה השפעה רבה על אופן התפתחותה של העיר ובמשך שנים רבות הם שימשו כגבולה של תל אביב. נחל איילון, שמנע את התפשטות העיר מזרחה בשל היעדר אפשרות נוחה לבנות בשטחו, היה עד שנות ה־80 גבול ברור בין מרכז העיר ושכונותיה המזרחיות, וכן בין תל אביב ורמת גן וגבעתיים. משנות ה־70 ועד סוף שנות ה־80, הוסדרה זרימת מי האיילון בתעלת בטון ובכך התאפשרה פתיחת נתיבי איילון המהווים כיום את עורק התנועה החשוב ביותר של גוש דן. גם כיום, כאשר האזור המוארך מתפקד כנתיב תחבורה, ניכרת בו הטופוגרפיה עד מאוד. בעיר שני קווי אפיק נוספים, בהם לא זורמים מים, אך המהווים אגני ניקוז שלהם השפעה נוספת על מבנה העיר. הראשון, הוא קו אפיק החוצה את קו פרשת המים של העיר דרך אוכף, אשר לאורכו הונחה בסוף המאה ה־19 מסילת הרכבת יפו–ירושלים. קו אפיק זה ניכר בעיקר בצדו המזרחי הזורם לנחל איילון ולאורכו סלול כיום רחוב הרכבת. אגן ניקוז שני נמצא באזור שמדרום לרחוב בוגרשוב ומצפון לכיכר ביאליק. אזור זה נודע כאזור שסבל מהצפות רבות, מהן סבלו תושבי שכונת הצריפים נורדיה בשנות ה-20 של המאה ה-20. העובדה כי שטח זה היה קשה ליישוב טרם הסדרת מערכות הניקוז העירוניות, הייתה הסיבה למיקומו של בית הקברות טרומפלדור במקום.
אקלים
האקלים השורר בתל אביב-יפו הוא אקלים ים תיכוני. בחורף חמים עד קריר וגשום, בסתיו ובאביב הטמפרטורה גבוהה יותר ולעיתים יורדים גשמים ובקיץ חם ולח ללא משקעים. בשנה יורדים בממוצע בעיר כ־583 מילימטרים של גשם, ב־56 ימי גשם. עונת הגשם 1992/1991 הייתה העונה הגשומה ביותר שנרשמה בעיר ובמהלכה נמדדו כ־1,064 מ"מ של גשם. מנגד, עונת הגשם 1999/1998 הייתה העונה היבשה ביותר שנרשמה בעיר, במהלכה נמדדו בעיר כ־238 מ"מ גשם בלבד. בחודש ינואר נעה הטמפרטורה בין כ־17.5°C (בממוצע) ביום לבין כ־9.5°C בלילה, כאשר בימים הקרים ביותר של החורף יורדות הטמפרטורות עד ל־13°C ביום ועד לכ־6°C בממוצע בלילה. שלג לא יורד בעיר, אך בהיסטוריה מתועד מקרה בודד ב־6 בפברואר 1950 עת שלג נערם על הקרקע בעיר. בקיץ הטמפרטורות הממוצעות עומדות על כ־30°C בממוצע ביום ועל כ־23°C בלילה, ומזג האוויר מלווה בלחות של 65% ביום ומעל 80% בלילה. הטמפרטורה הגבוהה ביותר שנרשמה מאז קום המדינה בתל אביב הייתה כ־43.5 מעלות, בחודש מאי 1988. האקלים בתל אביב-יפו חם וגשום יחסית לסביבתה, ומאופיין בתופעת אי החום העירוני, הנובעת בעיקר מריבוי כלי הרכב הנוסעים בעיר. כן מאופיינת העיר בתופעות שונות של מיקרו-אקלים, דוגמת הצללה ומנהרות רוח בין גורדי שחקים, משבי רוח בשעות אחר הצהרים, והבדלים של כ־4°C בין שדרות העיר לרחובות המקבילים להן. בשל הלחות הגבוהה, מאופיינת העיר בעומס חום גבוה יחסית בחודשי הקיץ. לאקלים התל אביבי נודעה השפעה מרחיקת לכת על סגנונות הבנייה שהתפתחו בעיר ועל אורח החיים של תושביה.
המתאר העירוני
ראשיתה של תל אביב באוסף שכונות לוויין מצפון ליפו. שכונות אלה הוקמו במתווה אופייני לסוף המאה ה־19 של רחובות צרים, ברוחב של כ־6 מ' בלבד בין חזיתות הבתים, ברשת שתי וערב, שלאורכם מגרשים קטנים ובתים צמודי קרקע. אחוזת בית שהוקמה ב־1909 נבנתה במתווה דומה אולם במרווחים גדולים יותר שאיפשרו בהמשך את התחדשות הרקמה העירונית ובניית בניינים במקומם של הבתים צמודי הקרקע. משהתאחדו כל השכונות ונוצרה העיר תל אביב, מתארה העירוני נעדר שלד עירוני מסודר, שכן כל שכונה התפתחה עד אז כישות עצמאית עם מאפיינים משלה. מארג הרחובות באזור דרום־מרכז העיר של היום משקף היטב מאפיין זה של היעדר יד תכנונית מכוונת. כאשר המשיכה העיר להתפתח צפונה ומזרחה בעזרתן של ידיים מכוונות, תוכננה התפתחות זו כהמשך לגרעין מארג הרחובות הקיים, שעל בסיסו נבנה שלד עירוני מסודר שיוכל לשאת את המשך התפתחות העיר. עם תנופת הצמיחה של העיר בשנות ה־20, הוזמן מתכנן הערים הסקוטי סר פטריק גדס להכין תוכנית מתאר לעיר העתידה לגדול לעיר בת כ־100,000 תושבים. תוכנית המתאר שיצר גדס, הידועה כתוכנית גדס, יצרה בין היתר את המערך הפיזי המשרת את מרכז תל אביב עד היום, והיה בה הבסיס הרעיוני שאיפשר את הרחבת העיר בשנות ה־40 וה־50 של המאה ה־20. ברוח רעיון עיר הגנים תכנן גדס רחובות ושדרות ממערב למזרח שיכניסו בריזה מהים, ורחובות מדרום לצפון שיאפשרו התפתחות מסחר בעיר. בין הרחובות הראשיים תוכננו מבננים של מגורים, כאשר המבנן הטיפוסי כולל בניינים בעלי חזית מסחרית בדפנות המזרחית והמערבית. בתוך המבנן חוצים שלושה–ארבעה רחובות קטנים וצרים יחסית שלרוב אינם המשכיים לרחובות מסוג זה במבנן שכן. כמעט כל הרחובות האלה הם רחובות חד־סטריים כיום. במרכז כל מבנן מתוכנן מבנה ציבור כגון בית ספר, קופת חולים או גינה ציבורית. מבנן טיפוסי זה הכולל עשרות בודדות של בנייני מגורים מתקיים עד היום. תוכנית גדס גם הפכה את תל אביב, שהתפתחה עד אותה עת "עם הגב לים", לעיר ההופכת את חוף ימה למשאב חשוב המשפיע רבות על המתווה העירוני. במקביל לתוכנית גדס, שהרחיבה את העיר צפונה עד נחל הירקון, הוקמו בשנות ה־20 גם שכונות הפועלים נווה שאנן ופלורנטין בעלות מתאר עירוני שונה. נוה שאנן נבנתה בצורת מנורת תשעת קנים סביב רחוב לוינסקי ואילו שכונת פלורנטין נבנתה לפי תוכנית שתי וערב של רחובות בעלי בנייני מגורים טוריים עם חצרות פנימיות. על אף השוני בין תוכניות המתאר של שכונות הפועלים לבין אזור לב תל אביב והצפון הישן, בכל אזור זה נבנו בניינים בגישת הסגנון הבינלאומי (הידוע גם כסגנון הבאוהאוס). מי שהפך את עיר הגנים שתכנן גדס לעיר בעלת צורה פונקציונלית שלימים הוגדרה כ"העיר הלבנה", היה מתכנן הערים ומהנדס העיר, יעקב בן-סירה (שיפמן). משנות ה־50 המשיכה תל אביב להתרחב והוקמו שכונות חדשות רבות. השכונות המזרחיות לרחוב אבן גבירול ולשטח תל אביב של תקופת המנדט, נבנו ברובן ברוח עיר הגנים של גדס במתווה עירוני דומה מאוד. במקביל, נבנו שכונות לוויין גם מצפון לירקון וממזרח לאיילון. שכונות אלה, כגון יד אליהו ורמת אביב הוקמו כשיכוני גנים, אך במנותק מהרקמה העירונית הרחבה של מרכז העיר. אל שכונות אלה הצטרפו עם השנים עוד שכונות רבות שהתאפיינו בשלל גישות של תכנון עירוני, משכונות שיכונים ופרוורים המתאפיינים בבנייה פרטית ועד שכונות כדוגמת שכונת המשתלה המתפקדות כפרוורים צפופים ועצמאיים עם תכנון העומד בפני עצמו. משמוצו כמעט כל עתודות הקרקע של תל אביב, החלה בשנות ה־80 מגמת הבנייה לגובה, שהתעצמה בשנות ה־90 וה־2000. מגמה זו כוללת שני כיוונים עיקריים: בניית מגדלים במקום בתים נמוכים במרכז העיר או על ידי עיבוי עירוני ומיצוי שטחים, בין השאר בעזרת ניוד אחוזי בנייה ובניית מגדלים בשטח הפתוח החשוב ביותר שהפך שימושי מאז סוף שנות ה־80 והוא אזור נתיבי איילון. בניית המגדלים לאורך נתיבי איילון והצירים המקושרים אליו ממזרח למרכז העיר השפיעו רבות על המתאר העירוני הכללי של העיר ואף הסיטו את מרכז העסקים הראשי של העיר מזרחה. נכון לשנת 2010, 20% משטחי העיר היו שטחים ירוקים, שהם 10,414 דונם. נתונים אלו מצביעים על עלייה 35% בגודל השטחים הירוקים בעשור הראשון של המאה ה-21. פארק הירקון הוא השטח הירוק הגדול ביותר בעיר (כ־3,500 דונם) ושני לו פארק מנחם בגין ששטחו כ־1,000 דונם). לצדם מספר גנים ציבוריים ובהם מדרון יפו, פארק וולפסון, גן העצמאות, פארק צ'ארלס קלור וגן מאיר ההיסטורי. במרכז העיר קיימות עשרות גינות עירוניות קטנטנות לצד כ־6 שדרות ירוקות המתפקדות כגינות מוארכות במקביל לרחוב. בנוסף קיימות שתי כיכרות גדולות: כיכר רבין (מלכי ישראל) וכיכר המדינה.
תחבורה
ערך מורחב – תחבורה בתל אביב התחבורה בתל אביב-יפו היא ממערכות התחבורה העמוסות והמסובכות בישראל, עקב אופייה המטרופוליני של העיר. מדי יום נכנסים לעיר מאות אלפי יוממים, והעיר סובלת מעומסי תנועה כבדים וממחסור במקומות חניה. בעיות התחבורה מעצימות את מפגעי הרעש וזיהום האוויר, מכבידות על התושבים ועל בעלי העסקים, ומהוות נושא מרכזי בשיח הציבורי. ציר התנועה העיקרי והחשוב בעיר הוא נתיבי איילון (כביש מספר 20) החוצה את העיר מצפון לדרום לאורך תוואי הזרימה של נחל איילון, ומהווה את הכניסה העיקרית לעיר מצפון ומדרום. נתיבי איילון משמשים ככביש חגורה מהיר לחלקה המרכזי של העיר, ובתחומם תשעה מחלפים לאורך הציר. אף על פי שהציר כולל חמישה נתיבי נסיעה לכל כיוון לאורך חלקו המרכזי, הוא מתקשה לעמוד בעומסי התנועה הכבדים שעמם עליו להתמודד. צירי כניסה נוספים אל העיר הם כביש 2, וכביש 482 מצפון, כביש 481, דרך השלום וכביש 461 ממזרח, כבישים 1 ו-כביש 44 מדרום מזרח, וצומת חולון ושדרות ירושלים מדרום. בעיר פועל מערך קווי אוטובוס עירוניים של חברת "דן", המפעילה את עיקר התחבורה העירונית בעיר מאז 1945. בנוסף לה יש מספר קווים עירוניים של אגד, מטרופולין קווים ואלקטרה-אפיקים. בתל אביב פועלת התחנה המרכזית החדשה (שהיא תחנת האוטובוסים השנייה בגודלה בעולם מבחינת שטחה), מבנה שנוי במחלוקת שנחשב לפיל לבן, ומספר מסופי אוטובוס, שהחשובים שבהם הם מסוף 2000, מסוף כרמלית, מסוף רדינג ומסוף עתידים. בשל מיקומה הגאוגרפי במרכז ישראל ובלב גוש דן ובשל חשיבותה של העיר, יוצאים ממנה קווי אוטובוס לכל חלקי ישראל. בנובמבר 2019 החל לפעול מיזם היסעים ציבורי חינמי נעים בסופ"ש הפועל בסופי שבוע וכולל שבעה קווים. המיזם מופעל על ידי 6 רשויות מקומיות (תל אביב, קריית אונו, גבעתיים, רמת השרון, שוהם ויהוד-מונוסון) ומאפשר נסיעה אל מרכז הערים ובין השכונות השונות תוך התחשבות באזורים שבהם מתגוררים שומרי שבת.בשנת 2009 נרשמו כ־25 מיליון נוסעים ברכבת לעיר או מהעיר אשר מהווים 35% מכלל הנוסעים ברכבת ישראל. קו רכבת חוצה את העיר מצפון לדרום ולאורכו 4 תחנות של רכבת ישראל: תחנת הרכבת תל אביב – אוניברסיטה, תחנת הרכבת תל אביב – סבידור מרכז, תחנת הרכבת תל אביב – השלום ותחנת הרכבת תל אביב – ההגנה. רכבת ישראל מפעילה שירותים פרווריים בין תל אביב לערים הסמוכות לה (בין בנימינה בצפון ואשקלון בדרום), וקווים בינעירוניים ליעדים רחוקים יותר (באר שבע, ירושלים, חיפה ונהריה). מוניות שירות נוסעות לאורך מספר קווי אוטובוס בתוך העיר, כשחשובים שבהם הם קו 4 לאורך רחוב בן-יהודה ורחוב אלנבי וקו 5 לאורך רחוב דיזנגוף ושדרות רוטשילד. מספר קווי שירות מקשרים בין תל אביב לערים הסמוכות. בנוסף פועלות בעיר אלפי מוניות רגילות ("ספיישל"). בתל אביב 251,980 כלי רכב רשומים (כ־14% מכלי הרכב הרשומים בישראל), ברשות 49.9% ממשקי הבית (נתוני 2009), כ־75% מהם הם כלי רכב פרטיים. בסך הכול קיימים בעיר כ־278,000 מקומות חניה. לנוכח עומס התנועה וכמות כלי הרכב, קיימות בעיות חנייה ברוב אזורי העיר, בעקבותיהן נשקלים מגוון פתרונות נקודתיים לצד תוכניות מקיפות. בעשור השני של המאה ה־21 הלכה וגברה המגמה של שימוש באופניים, אופניים חשמליים וקורקינטים ממונעים בתוך העיר. אמצעי תחבורה זה אף הזוכה לעידוד העירייה, אשר הקימה מתקנים לחניית אופניים, והיא מרשתת את העיר במאות קילומטרים של שבילי אופניים. בשנת 2010 החל פרויקט "תל-אופן" להשכרת אופניים בתל אביב, בדומה לערים אחרות בעולם. נוסף על נמל התעופה בן-גוריון השוכן בשטח גלילי מצפון לעיר לוד במרחק של כ־18 ק"מ ממרכז תל אביב, היה בצפון תל אביב נמל התעופה שדה דב, שטיפל בתעבורת נוסעים פנים ארצית, בעיקר לאילת. שדה דב שימש גם לפעילות של חיל האוויר, ונסגר ב-1 ביולי 2019.הדנקל (רכבת קלה) היא מערכת תחבורה ציבורית העיקרית ברחבי תל אביב-יפו, פועלת לקישור טוב יותר בין תל אביב-יפו לפרברים. המערכת כוללת שלושה קווים, הקו האדום החל לפעול בשנת 2023 שאחריו יחנכו הקו הירוק והקו הסגול.
כלכלה, תעסוקה ומסחר
תל אביב היא המרכז הכלכלי והפיננסי בישראל. פועלת בה הבורסה לניירות ערך היחידה בישראל, ושוכנים בה משרדי ההנהלה של כל הבנקים העיקריים בישראל. היא מרכז תעסוקה ארצי ומספר המועסקים בתחומה עמד בשנת 2009 על 371,700 איש, שהם כ־13% מכלל המועסקים במדינה. כ־200,000 מאלה הם יוממים המגיעים אל העיר מיישובי גוש דן ואף ממקומות מרוחקים יותר. העיר מרכזת מעל 30% מהתעסוקה במטרופולין, שהם 17% מהתעסוקה הארצית. נכון לסוף שנת 2005, מנה כוח העבודה בקרב תושבי העיר 211,200 איש, מתוכם 11,400 איש (5.4%) היו מובטלים. הכנסת השכירים בעיר נאמדת ב־121.7% יחסית לממוצע הארצי (2006). מכיוון שתל אביב נבנתה על דיונות חול, פיתוח ענף החקלאות בה לא היה רווחי. גם פיתוח מסחר ימי בה לא צלח משום שמוקדי המסחר בענף זה היו מרוכזים כבר בחיפה. מסיבה זו העיר התפתחה כמרכז מדעי וטכנולוגי, כאשר בשנות ה-80 של המאה ה-20 חל תהליך התעצמות בתחום זה, והעיר הפכה למרכז טכנולוגי בין התוססים במזרח התיכון. מטרופולין תל אביב במיוחד ידוע כמרכז היי טק ברמה בינלאומית, וברחבי העולם האזור אף זכה לכינוי "סיליקון ואדי" בעקבות עמק הסיליקון שבארצות הברית. בשנת 2008 דירג האקונומיסט את "סיליקון ואדי" במקום השני לאחר עמק הסיליקון האמריקאי מבחינת חשיבותו בתחום. במהלך השנים בחרו חברות טכנולוגיה בינלאומיות רבות לפעול בעיר ובסביבתה. כיום[דרושה הבהרה] מרכזת תל אביב 58% מהמשרות במטרופולין ו־38% מהתעסוקה הארצית בענפי הפיננסים והעסקים[דרוש מקור]; בשירותי המסחר והפנאי מרכזת העיר 37% מהתעסוקה במטרופולין ו־22% מהתעסוקה הארצית[דרוש מקור]; בענף התעשייה מרכזת תל אביב 24% מהתעסוקה במטרופולין ו־12% מהתעסוקה הארצית[דרוש מקור]. תל אביב מובילה במספר המועסקים בבנקאות, עם 51% מהמשרות, שהם 16,000 איש. בעיר נמצאים משרדיהם של מספר ארגונים כלכליים, ובהם התאחדות התעשיינים בישראל, התאחדות המלאכה והתעשייה בישראל, התאחדות הקבלנים והבונים בישראל, איגוד לשכות המסחר, הרשות לעסקים קטנים ומכון התקנים הישראלי. עוד שוכנים בעיר משרדיהן של אין ספור חברות וגופים מסחריים שונים, ובשל מעמדה השנוי במחלוקת של ירושלים, נמצאות רוב השגרירויות הזרות בישראל, על נספחיהן הכלכליים, בתל אביב, או בערים הסובבות אותה. מרכז העסקים הראשי המסורתי של העיר שכן באזור אחוזת בית ההיסטורי, ברחוב הרצל וברחובות החוצים אותו, בין רחוב אלנבי ממזרח לבתי המשרדים במנשייה ממערב. אזור זה נותר במידה רבה מרכז לפעילות הפיננסית והבנקאית בעיר. עם זאת האזור העסקי בתל אביב התרחב באופן משמעותי לכיוון מזרח וצפון־מזרח ועד מעבר לנתיבי איילון אשר שימשו כזרז לתהליך. כיום עיקר התעסוקה של העיר מתרכזת סביב הרחובות מנחם בגין, קפלן, שאול המלך, המסגר, הרצל ויגאל אלון. במרכז העיר, בנוסף לאזור התעשייה עבר הירקון בצפון מזרח הערי שהתפתח להיות מוקד תעסוקה מרכזי. בתל אביב רחובות רבים שלהם חזית מסחרית. הבולטים שבהם הם רחובות האורך העיקריים: רחוב דיזנגוף, רחוב אלנבי, רחוב אבן גבירול ורחוב המלך ג'ורג'. מלבדם, בכיכר המדינה התפתח אזור מסחרי הכולל חנויות יוקרה, ורחוב שינקין וחנויות ברחבי שכונת פלורנטין זוכים לפופולריות בקרב צעירים. על פי מספר דו"חות בינלאומיים, תל אביב היא אחת מהערים היקרות בעולם. על פי הפרסום של יחידת המחקר של מגזין האקונומיסט מדצמבר 2021, בשלב זה הוערכה תל אביב כעיר היקרה בעולם לשנה זו (לפני פריז וסינגפור שתפסו יחד את המקום השני). על פי מחברי הדירוג הסיבות לעלייתה של תל אביב מהמקום החמישי בשנה הקודמת למקום הראשון בשנת 2021 נובעות מהתייקרות מחירי הצריכה והתחבורה בעיר והתחזקות השקל מול הדולר. דו"ח נוסף הסוקר את יוקר המחיה בתל אביב, הוא הדו"ח הבינלאומי שעורכת חטיבת ניהול העושר של בנק UBS השווייצרי. על פי הדו"ח דורגה תל אביב במקום ה־25 ברשימת הערים הכי יקרות לשנת 2010. דו"ח נוסף של ה־UBS משנת 2019 הגדיר את תל אביב כאחת מקבוצת ערים בעולם השנייה בחומרתה ביחס בין מחירי הנדל"ן בשוק לעומת שוויים הראלי. קבוצת הערים בה נמצאת תל אביב היא זו שמחירי הנדל"ן בה מוגדרים כ"מופרזים". בדו"ח של שנת 2019 תל אביב הייתה העיר בה הזינוק במחירי הנדל"ן היה החד ביותר ב־30 השנים שנמדדו. בשנת 2014 זכתה תל אביב בתואר העיר החכמה בעולם, מתוך 250 ערים מועמדות שהשתתפו בתחרות בברצלונה. זאת הודות לצעדים להפעלת הציבור כמו "שולחנות עגולים", דיונים ותקציב שיתופי, ואימוץ טכנולוגיה מסייעת במיזם ה"דיגיתל" - אשר מאגד בתוכו את האפליקציה הסלולרית, אינטרנט אלחוטי חופשי ברחבי העיר, מערכת מידע גאוגרפי (GIS), תחרות פיתוח אפליקציות על בסיס מאגרי מידע פתוחים, רישוי מקוון ועוד.
תקשורת
תל אביב היא מרכזה של התקשורת בישראל, ובמשך עשרות שנים שכנו בה שלושת היומונים הגדולים. מערכת העיתון "הארץ" נמצאת ברחוב שוקן, הקרוי על שמו של שלמה זלמן שוקן שרכש את העיתון בשנת 1935, בית "ידיעות אחרונות" שכן ברחוב יהודה ונח מוזס, הקרוי על שם שניים מבני משפחת מוזס שעמדו בראש העיתון, והעיתון "מעריב" שכן בבית מעריב ברחוב קרליבך, הקרוי על שם מייסד העיתון עזריאל קרליבך. מערכת מעריב פינתה את בית מעריב בשנת 2013, ואילו בית ידיעות אחרונות נהרס בשנת 2017, כשנה לאחר מעבר המערכת לראשון לציון. עם העיתונים המקומיים היוצאים לאור בעיר נמנים "ידיעות תל אביב" מרשת ידיעות תקשורת, שבועון התרבות והפנאי Time Out תל אביב, ובעבר יצאו לאור גם "העיר" ומהדורת הבילוי שלו "עכבר העיר" מרשת שוקן, ו"זמן תל אביב" מבית מעריב. עם עיתוני העבר החשובים שיצאו לאור בעיר נמנים "הצופה", "דבר" ו"חדשות". שתי הזכייניות שהרכיבו בעבר את ערוץ 2 וכיום משדרות בערוצים 12 ו־13, קשת ו"רשת", שוכנות ברמת החייל, ואולפניה של הטלוויזיה החינוכית הישראלית שכנו ברמת אביב. אולפני תחנת רדיו תל אביב ממוקמים ברמת החייל, וגלי צה"ל משדרים מרחוב יהודה הימית ביפו. לרשות השידור היו אולפנים בתל אביב ברחוב הארבעה, ואילו האולפנים בתל אביב של תאגיד השידור הישראלי ממוקמים ברחוב קרמינצקי ומשם משדרות התחנות כאן תרבות, כאן גימל וכאן 88.
דמוגרפיה וסטטיסטיקה
לפי הערכה, בשנת 2013 התגוררו בעיר כ־420,780 תושבים שהם כ־5.4% מתושבי ישראל ו־12.4% מכלל תושבי מטרופולין גוש דן. תל אביב-יפו היא עיר מעורבת, וכ־92% מתושביה הם יהודים, כ־4.3% הם ערבים והיתר בני קהילות אחרות. למעשה, רק יפו מתאפיינת באוכלוסייה יהודית־ערבית מעורבת והאוכלוסייה בעיר תל אביב עצמה (ללא יפו) היא רובה ככולה יהודית. לפי פסיקת בג"ץ משנת 2000 חויבה העירייה להציב שילוט דו־לשוני בכל חלקי העיר. מנתונים לא רשמיים שמקורם בהערכה, גרים בתל אביב גם כ־50,000 עובדים זרים, שאינם נמנים בנתוני הלמ"ס. בין אזורי העיר קיימת שונות בצפיפות האוכלוסייה. באזור עבר הירקון ובאזור שרונה ומונטיפיורי – צפיפות האוכלוסייה נמוכה יותר (בין 3.4 ל-6.9 נפשות לדונם בשנת 2017) ובאזור מרכז העיר והצפון הישן צפיפות האוכלוסייה גבוהה יותר (13.4 ו-17.8 נפשות לדונם בשנת 2017, בהתאמה).להלן טבלה הממחישה את התפתחות האוכלוסייה בעיר בחתך לאום ובהשוואה להתרחבות שטחה; וכן התפתחות האוכלוסייה בתצוגה גרפית: לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נכון לסוף פברואר 2024 (אומדן), מתגוררים בתל אביב-יפו 479,714 תושבים (מקום 2 בדירוג רשויות מקומיות בישראל). האוכלוסייה גדלה בקצב גידול שנתי של ‎1.0%‏. אחוז הזכאים לתעודת בגרות מבין תלמידי כיתות י"ב בשנת ה'תשפ"א (2020-‏2021) היה 80.4%. השכר החודשי הממוצע של שכיר במשך שנת 2019 היה 11,017 ש"ח (ממוצע ארצי: 9,745 ש"ח). הגיל החציוני של תושבי העיר הוא 34.1 שנים לעומת 28.6 בכלל ישראל. 48.2% מתושבי העיר הם גברים ו־51.8% הן נשים. להלן נתוני התפלגות האוכלוסייה בשנת 2008 לפי גיל ומין: בשנת 2009 היו בעיר 239,194 יחידות דיור. 78.7% מהן, 188,281, שימשו למגורים.
בריאות
המרכז הרפואי תל אביב ע"ש סוראסקי הוא המוסד הרפואי החשוב בתל אביב, ונמנה עם שלושת בתי החולים הגדולים במדינה. המרכז מטפל בכ־438,000 תושבי העיר ומעל למיליון איש הנכנסים אליה מדי יום. המרכז נמצא ברחוב ויצמן בעיר ומשתרע על שטח של 150,000 מ”ר. הוא מאגד בתוכו שלושה בתי חולים: בית החולים הכללי איכילוב ובצמוד לו מרכז השיקום ע"ש אידה סוראסקי, בית החולים ליס לנשים וליולדות ובית החולים דנה לילדים. בנוסף לתפקידו כמתקן רפואי הוא משמש מרכז הוראה ומחקר המסונף לפקולטה לרפואה ובית הספר לסיעוד באוניברסיטת תל אביב. בית החולים הפרטי החשוב בעיר הוא בית חולים אסותא, ופעל בו גם בית ספר לאחיות. הוא הוקם ב־1934 על ידי קבוצת רופאים יוצאי גרמניה, אשר שמו דגש על הקמת מוסד רפואי עצמאי, שאינו מהווה חלק מהמערכות הבריאותיות המרכזיות של ההסתדרות הציונית הדסה וקופת חולים כללית שפעלו אותה עת ביישוב היהודי בארץ ישראל. בית החולים הוקם ברחוב ז'בוטינסקי על שטח של שמונה דונמים שנרכש מהכפר סומייל, והשם "אסותא" נבחר על ידי המשוררים שאול טשרניחובסקי ויעקב כהן. בשנת 2009 עבר בית החולים אסותא לבניין חדיש ומפואר ברחוב הברזל בשכונת רמת החיל. בית החולים אסותא הוא בעליו של ארבעה בתי חולים ושבע מרפאות ברחבי ישראל. מרכז אסותא גדול נוסף נמצא כיום ברחוב יגאל אלון בעיר. מרכז רפואי רעות הנמצא בשכונת יד אליהו הוא בית החולים השיקומי הגדול מסוגו בתל אביב. בעבר פעלו בתחומי תל אביב מספר בתי חולים נוספים. בית החולים הדסה הוקם בשנת 1918 ושכן רוב הזמן בבניין ברחוב בלפור 8 במרכז העיר. בית החולים הדסה שירת את תושבי העיר, יחד עם בית החולים אסותא, משך עשרות שנים, אך החל בשנות ה־80 החל פינויו ההדרגתי ומחלקותיו שולבו במרכז הרפואי תל אביב. ב־1992 נסגרה המחלקה האחרונה והבניין נהרס. כיום עומד במקומו מתחם רובע לב העיר. בית חולים נוסף ששולב במרכז הרפואי ת"א, הוא בית היולדות הקריה ששכן בקריה ונודע בשם "בית חולים הקריה". בית היולדות נוסד בשנת 1951, ושימש עד 1998 כבית היולדות של תל אביב. לאחר מכן נהרס הבניין ותחתיו קם המגדל של משרד הביטחון. ביפו פעל בית חולים ממשלתי. בית החולים פעל משנת 1948 עד לסגירתו בשנת 1980. את מקומו ירש המרכז הרפואי וולפסון בחולון. מוסד רפואי חשוב נוסף שפעל בתל אביב הוא מרפאת זמנהוף ששימשה כמרפאה החשובה ביותר של קופת חולים כללית במרכז ישראל. המבנה ברחוב זמנהוף היה בנוי בסגנון הבינלאומי. המבנה נהרס ובמקומו מוקם מגדל מגורים תוך כדי שימור חלק ממעטפת המבנה המקורי. המרפאות שפעלו בו הועברו למגדל המאה.
אמנות ותרבות
העיר תל אביב מהווה את ליבה התרבותי של מדינת ישראל. בעיר מספר רב של מוסדות תרבות ובידור ובה מתגוררים המספר הרב ביותר של אנשי תרבות ורוח, אנשי תקשורת וכוכבי בידור לעומת ערים אחרות בישראל. במידה רבה, תל אביב היא מרכזה ומקורה של התרבות הישראלית והעברית המודרנית. לעיר דימוי של עיר נהנתנית המרוכזת בעצמה ובהנאות העולם, ולעיתים מתוארים תושביה באופן ביקורתי כמתגוררים בבועה ומנותקים מהנעשה מחוץ לעירם. מרבית התיאטראות צמחו בתל אביב כבר בימיה הראשונים כעיר ובעיקר בתקופת המנדט הבריטי. "הבימה", "האוהל" ו"המטאטא" היו מן התיאטראות העבריים הראשונים וכולם צמחו בעיר בתקופה זו. בשנות ה־40 הוקם התיאטרון הקאמרי, התיאטרון העירוני הרשמי. בתל אביב הקים מרדכי גולינקין ב־1923 את האופרה הארצישראלית, שנסגרה ב־1940. בשנת 1947 הוקמה האופרה הישראלית, וב־1985 האופרה הישראלית החדשה, ששמה הרשמי הוא "האופרה הישראלית תל אביב-יפו". גם התזמורת הפילהרמונית הישראלית, שקונצרט הפתיחה שלה נערך באולם יריד המזרח בתל אביב ב־26 בדצמבר 1936, פועלת מתל אביב. בתל אביב ממוקמים גם האולמות המובילים לאמנות הבמה, ובהם המשכן לאמנויות הבמה, המשמש בית לתיאטרון הקאמרי ולאופרה הישראלית החדשה, ומתחם הבימה הכולל את היכל התרבות, המשמש, מאז היווסדו בשנת 1957, כאולם הבית של התזמורת הפילהרמונית הישראלית. בין השנים 1992–1995 פעלה בעיר התזמורת הסימפונית תל אביב בניצוחו של איתי טלגם ובין השנים 1990–1997 פעלה גם התזמורת הקאמרית תל אביב-יפו בניצוחו של ארנסט לב. אמנים נוספים וכן חלוצי הספרות השירה העברית המודרנית פעלו ברובם בתל אביב: משוררים כגון חיים נחמן ביאליק, אברהם שלונסקי, אלכסנדר פן ונתן אלתרמן, אמנים כדוגמת נחום גוטמן, יצחק פרנקל וראובן רובין ואנשי רוח נוספים היו לא רק אישים בעלי חשיבות לאומית אלא גם דמויות מקומיות חשובות והיו מעורבים בפעילות הציבורית של העיר תל אביב. בתחום האמנות הפלסטית בולטת תל אביב-יפו בריכוז הגדול של גלריות ומוזיאונים לאמנות. בית ספר לאמנות של ההסתדרות מיוסדו של הצייר יצחק פרנקל פעל בת"א מ-1926 עד 1929, שם למדו ציירים בולטים כגון ג'ניה ברגר, שמשון הולצמן, מרדכי לבנון ועוד. בשנת 1932 נפתח בתל אביב מוזיאון תל אביב לאמנות, ששכן אז ב"בית דיזנגוף". בשנת 1934 נפתחה הגלריה הראשונה בעיר – גלריה לאמנות כ"ץ. בתחילת שנות ה־40 של המאה ה־20 בלטו תערוכות כלליות שהוצגו בבית "הבימה" והיוו במה להצגת מיטב האמנות של אותה תקופה. בשנת 1952 נחנך "ביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בת זמננו", שנבנה כתוספת למוזיאון תל אביב לאמנות. בשנת 1971 נחנך המבנה הנוכחי של מוזיאון תל אביב לאמנות. לאחר קום המדינה התפתח במרכז העיר, ברחובות שסביב רחוב גורדון, מרכז של גלריות לאמנות. בין הגלריות בלטו "גלריה גורדון", "גלריה גבעון" ו"גלריית הקיבוץ", "גלריה ג'ולי מ." ועוד. בשנות ה-90 של המאה ה-20 החלו להיפתח גלריות במקומות נוספים בעיר, בעיקר בחלקה הדרומי. בעשור הראשון של המאה ה-21 החלו להיערך גם ירידי אמנות גדולים כגון פסטיבל "אמנות הארץ", שנערך בשטח תחנת הכוח רדינג (2000–2006), "ArTlv" (בשנת 2008) ו"צבע טרי" (2008–2011). תל אביב אירחה את תחרות אירוויזיון 2019, שנערכה באקספו תל אביב. עם מוסדות האמנות והתרבות המרכזיים בעיר נמנים:
חינוך
בסך הכל, פועלים בתל אביב-יפו למעלה מ־150 מוסדות חינוך. ידועה במיוחד היא הגימנסיה העברית "הרצליה" שהוקמה ביפו בשנת 1905 והייתה בית הספר התיכון העברי הראשון בעולם. עם ייסודה של אחוזת בית בשנת 1909, הועברה הגימנסיה לרחוב הרצל ונקראה על שמו של חוזה המדינה. הבניין הישן של בית הספר היה בנוי בסגנון אקלקטי והוא הוקם בקצה רחוב הרצל באופן שהציב אותו ואת החינוך בתודעת תושבי תל אביב כמוסד בעל חשיבות עליונה. ב־1962 הועבר בית הספר למבנה חדש ברחוב ז'בוטינסקי, והמבנה הישן נהרס בצעד שנוי במחלוקת ופינה את מקומו למגדל שלום מאיר. המוסד החינוכי החשוב בעיר כיום הוא אוניברסיטת תל אביב. המוסד הוא אוניברסיטת המחקר הגדולה בישראל והמוסד היהודי להשכלה גבוהה הגדול בעולם. על־פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשנת הלימודים תשס"ו למדו בה כ־28,000 סטודנטים. ההכרזה על הקמת אוניברסיטת תל אביב התקיימה ב־6 ביוני 1956, אך למעשה הקמתה נעשתה בשלבים ונמשכה כעשר שנים, אגב איחוד מוסדות שונים. גרעין האוניברסיטה הוקם ב־1 בדצמבר 1953 באבו כביר סמוך ליפו, עם פתיחת "המכון האוניברסיטאי למדעי הטבע". בשנת 1960 זכתה האוניברסיטה להכרה ראשונה מטעם המועצה להשכלה גבוהה ובהדרגה הוכרו חוגים נוספים שלה מבחינה אקדמית. ב־4 בנובמבר 1964 נחנך הקמפוס הקבוע של האוניברסיטה ברמת אביב, וב־1969 זכתה אוניברסיטת תל אביב להכרה מלאה של המועצה להשכלה גבוהה והוכרה כתאגיד לפי החוק להשכלה גבוהה. מוסדות אקדמיים אחרים הם המכללה האקדמית תל אביב יפו ואפקה - המכללה האקדמית להנדסה בתל אביב, ועם המוסדות להכשרת מורים נמנים מכללת לוינסקי לחינוך שנוסדה בשנת 1912 וסמינר הקיבוצים. עם בתי הספר התיכוניים הבולטים נמנים גמנסיה הרצליה, שבח מופת, עירוני א', עירוני ד', עירוני ה, אליאנס (עירוני י') ותיכון חדש. בתל אביב פועלות מספר ישיבות, ועמן נמנות הישיבה לאמנויות ולמדעים בר-אילן, ישיבת היישוב החדש, ישיבת אורות אביב, ישיבת חידושי הרי"ם, ישיבת מעלה אליהו, ישיבת שירת משה, ישיבת "עטרת נחמיה" בשכונת נחלת יצחק, ישיבת "נתיבות יצחק" בשכונת יד אליהו וישיבת אורות שאול בשכונת שפירא. בתי ספר בעיר המתמקדים בנושאים ייחודיים הם בית הספר לטבע, בית הספר לאמנויות תל אביב ובית החינוך ע"ש א"ד גורדון.
ספורט
בעיר תל אביב-יפו פועלים שני מועדוני הספורט הגדולים והמעוטרים בישראל – מכבי תל אביב והפועל תל אביב, אשר החלו לפעול בענפי ספורט רבים עוד בטרם הוקמה המדינה, ומלבדן פועלות בעיר עוד עשרות קבוצות בענפים שונים.
תיירות
תל אביב היא העיר השנייה הכי מתוירת בישראל אחרי ירושלים וביקרו בה בעשור השני של המאה ה-21 כ-2 מיליון תיירים בשנה. בשנת 2019 היו בה 8,800 חדרי מלון בהם היו כ-3 מיליון לינות של תיירים. ועוד מספר זהה של דירות airbnb שהושכרו לתיירים. ההיסטוריה של התיירות בעיר מתחילה במבני חאן ואכסניות ביפו, שאירחו בעיקר את באי נמל יפו עוד במאה ה-19. כמה מן האכסניות והמלונות הוקמו ביפו על ידי נוצרים צליינים כגון המושבה האמריקאית-גרמנית. עם צמיחתה של תל אביב בשנות ה-20 הוקמו בעיר מספר בתי מלון שנועדו לארח בעיקר בריטים שהגיעו לארץ ישראל לפעילויות שונות כחלק מענייני המנדט הבריטי. הידוע שבהם הוא מלון פלטין, שהיה המלון המרכזי בעיר בתקופה זו. במהלך שנות ה-30 הוקמו עוד מספר בתי מלון באזור לב העיר. יריד המזרח שפעל בתקופה זו, ובעיקר היריד של 1934, תרם רבות לצמיחת התיירות בעיר והיה יעד אליו הגיעו בתקופה של מספר שבועות כ-600,000 מבקרים - יותר ממספר התושבים היהודים בכל ארץ ישראל בתקופה זו. בשנות ה-60 ו-ה70 של המאה ה-20 החלה מגמה של בניית בתי המלון לאורך החוף והפיכתו של חוף הים למוקד תיירות חשוב. מלון דן תל אביב שנפתח ב-1953 ונבנה מחדש במתכונתו הנוכחית ב-1964 היה המלון הראשון על קו החוף, והגדיר מחדש את תפישתה התיירותית של רצועת החוף. אחריו נבנו עוד מספר רב של בתי מלון רבי קומות הפונים אל הים בהם גם מלון הילטון שנבנה ב-1965 במרכז גן העצמאות ובצמוד לחוף. בשנות ה-70 נבנו עוד מספר בתי מלון בולטים בחוף הים בין רחוב גורדון לרחוב ארלוזורוב, כמו שרתון תל אביב ומלון הרודס. בשנת 2021 מוקמה תל אביב על ידי המגזין טיים אאוט כעיר השמינית הטובה בעולם, "העיר הכיפית ביותר בעולם", והעיר השנייה בעולם בתחום הקולינרי.
הקהילה הגאה בתל אביב
בתל אביב קהילת להט"ב דינמית ומשפיעה, בעלת ייצוג בולט בחיים התרבותיים, בחיי הלילה, ובזירה הפוליטית העירונית. היווצרותה של קהילה זו בתל אביב התאפשרה בזכות אופייה הסובלני והפתוח של תל אביב, המכבד זוגיות חד-מינית. העיר מושכת אליה אלפי הומואים ולסביות צעירים, המוצאים בה "עיר מקלט". בתל אביב פועל מתנ"ס לקהילה בגן מאיר ומדי שנה מתקיים בעיר מצעד גאווה עירוני. בשנת 2009 התקיימו אירועי הגאווה העירוניים במתכונת מורחבת, כחלק מחגיגות ה-100 לעיר. בשנת 2016 השתתפו במצעד הגאווה בתל אביב למעלה מעל 200,000 צועדים, ובשנת 2018 השתתפו כבר כרבע מיליון. המצעד, שכולל הפנינג ומסיבת חוף בתחילתו ובסופו נושא אופי דמוי קרנבלי ומושך אליו עשרות אלפי תיירים מהעולם. בשנת 2016, על פי דיווחי עיתונות שונים - הגיעו למצעד בתל אביב מעל 30,000 תיירים. בשנת 2023 מצעד הגאווה בעיר תוכנן במתכונת מיוחדת לציון 25 שנים למצעד הגאווה בעיר.במועצת עיריית תל אביב-יפו שני נציגים הומוסקסואלים המייצגים קהלים רחבים בעיר[דרושה הבהרה].
דרי רחוב
בתל אביב ישנו ריכוז דרי הרחוב הגדול ביותר בישראל - כ-650 איש על-פי הערכות, כשליש מכלל דרי הרחוב בישראל.בשנת 2014 קבעה העירייה נוהל העוסק באכיפה של מטרדים הנגרמים מציוד של דרי רחוב, ולפיו לפקח אסור לפנות ציוד שאינו פוגע ביכולת השימוש הסביר של הציבור הרחב במרחב הציבורי. עוד קובע הנוהל כי "בכל מקרה לא יעשה פקח שימוש בכוח כלפי חסר בית".
עיריית תל אביב-יפו
ערך מורחב – עיריית תל אביב-יפועיריית תל אביב-יפו היא גוף השלטון המקומי, במעמד של עירייה, האחראי לניהול השוטף של תל אביב-יפו, ובה מכהנים 31 חברי מועצה. ככל רשות מקומית, עוסקת העירייה בעניינים מוניציפליים מסוג הסדרת שרותי חינוך, תרבות, רווחה, תשתיות, ניקיון ותברואה וכדומה. שטח העיר מחולק לתשעה רבעים מנהליים. אלה הם ראשי העירייה שכיהנו בתל אביב: העירייה שוכנת בבית עיריית תל אביב-יפו שבכיכר רבין מ-1965 אז עברה אליו ממשכנה הקודם בכיכר ביאליק. ראש העירייה הנוכחי הוא רון חולדאי. עד 1921 ניהלו את ענייני תל אביב והשכונות היהודיות ביפו ועדים שנבחרו באסיפות כלליות של התושבים. בשנה זו חתם הנציב העליון הרברט סמואל על "פקודת מועצת עיריית תל אביב" שהקנתה לעיר העברית מעמד מוניציפלי עצמאי ובלתי תלוי בעיריית יפו הערבית. ראש העיר הראשון היה מאיר דיזנגוף וב-24 בינואר 1924 נערכו הבחירות הראשונות למועצת העיר. ב-1950, לאחר מלחמת העצמאות, אוחדה יפו אל תוך עיריית תל אביב ושמה שונה ל"עיריית תל אביב-יפו".
ערים תאומות
לתל אביב 11 ערים תאומות, והן: צרפת טולוז, צרפת (מ־1962) ארצות הברית פילדלפיה, פנסילבניה, ארצות הברית (מ־1967) ארגנטינה בואנוס איירס, ארגנטינה (מ־1988) בולגריה סופיה, בולגריה (מ־1992) איטליה מילאנו, איטליה (מ־1994) יוון סלוניקי, יוון (מ־1994) טורקיה איזמיר, טורקיה (מ־1998) קזחסטן אלמטי, קזחסטן (מ־1999) קוריאה הדרומית אינצ'ון, קוריאה הדרומית (מ־2000) מולדובה קישינב, מולדובה (מ־2000) הרפובליקה העממית של סין בייג'ינג, הרפובליקה העממית של סין (מ־2006)בנוסף לתל אביב הסכמי שיתוף פעולה עם ערים נוספות ברחבי העולם, וכן מספר מחוזות, ואלו כוללים בין היתר את: בשנת 1998 נחתם בברצלונה הסכם ידידות ושיתוף פעולה משולש בין ברצלונה, תל-אביב-יפו ועזה, אך הסכם זה לא מומש מעולם, למעט מספר מפגשים דו-צדדיים טכניים בין נציגי ברצלונה ותל-אביב.
ראו גם
שירי תל אביב-יפו קטגוריה:תל אביב-יפו: שכונות
לקריאה נוספת
ארכיון תל אביב, תיק סמל העיר, ב' 1199 1/6/2/1, 876, 01.1951-03.1958 ארכיון תל אביב, תיק סמל העיר, ג' 1199 1/6/2/1, 876, 04.1958-08.196 ארכיון תל אביב, תיק סמל העיר א' 1199 א' 1/6/2/1 12.1933-12.1950 מרדכי אלקיים, יפו-נוה צדק, ראשיתה של תל אביב. הוצאת משרד הביטחון, 1990. (הספר בקטלוג ULI) גילה אוריאל, ימים של זהב, תל אביב יפו, ה'תרס"ט - ה'תשנ"ט, הוצאת ירון גולן, תל אביב 1999 (הספר בקטלוג ULI) מאיר כהן ומרגלית מעוז, העיר תל אביב ומאיר דיזנגוף (1936-1861) - יחידת לימוד בהוראת ישראל לחטיבות ביניים ולבתי ספר על יסודיים, משרד החינוך, ירושלים אורי דביר, נקודת חן - תל אביב יפו, הוצאת מודן אילן שחורי, חלום שהפך לכרך - תולדותיה של ת"א, הוצאת ת"א שלי, גרסה מעודכנת 2009 (הספר בקטלוג ULI) יעקב שביט וגדעון ביגר, ההיסטוריה של תל אביב משכונות לעיר (1936-1909), הוצאת רמות אוניברסיטת תל אביב, 2001 (הספר בקטלוג ULI) יעקב שביט, גדעון ביגר וחיים פיירברג (מחבר ראשי), מעיר מדינה לעיר במדינה (1936–1952), רמות - אוניברסיטת תל אביב, 2007 יעקב שביט וגדעון ביגר, עיר מטרופולין (1974-1993) [תל אביב]: רמות - אוניברסיטת תל אביב, תשס"ג 2002. בתיה כרמיאל, אריחים מעוטרים, מוזיאון א"י תל אביב, המוזיאון לתולדות תל אביב יפו בצלאל של שץ 1906 - 1929, הוצאת מוזיאון ישראל, ירושלים, קטלוג מס' 232, תשמ"ג (הספר בקטלוג ULI) רון ברטוש, גלריה לאמנות כ"ץ: סיפורה של הגלריה הראשונה בתל אביב, המחלקה לאמנויות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר שבע; ברוש, תל אביב, 2015. (הספר בקטלוג ULI) מעוז עזריהו, תל אביב העיר האמיתית - מיתוגרפיה היסטורית, אוניברסיטת בן-גוריון, עמ' 29–33, 338 (הספר בקטלוג ULI) נחום גוטמן, עיר קטנה ואנשים בה מעט - סיפורים על ראשיתה של אחוזת בית היא תל אביב. הוצאת עם עובד ודביר, תל אביב 1959 (הספר בקטלוג ULI) נתן דונביץ', תל אביב: חולות שהיו לכרך. הוצאת שוקן, תל אביב 1959 (הספר בקטלוג ULI) מנחם תלמי, אפרים תלמי,"כל הארץ-לכסיקון גאוגרפי של ישראל", הוצאת "עמיחי" בע"מ, ספטמבר 1966, ערך: תל אביב יפו, עמוד 613–623. שלמה שבא, הו עיר הו אם, הוצאת זמורה ביתן מודן, 1977, והוצאת החברה האמריקאית-ישראלית למו"לות בע"מ וקרן תל אביב לספרות ולאמנות, 1979 יחיעם פדן, תל אביב - מדריך הרחובות, הוצאת עיריית תל אביב-יפו, 2005 (הספר בקטלוג ULI) עופר רגב, טיול קטן בעיר גדולה - לטייל בתל אביב-יפו, הוצאת משרד הביטחון, 1999 (הספר בקטלוג ULI) ענת הלמן, אור וים הקיפוה: תרבות תל אביבית בתקופת המנדט, הוצאת אוניברסיטת חיפה, תשס"ח 2007 (הספר בקטלוג ULI) ניר מן, שׂרונה בשנות המאבק 1939–1948, ירושלים: יד יצחק בן-צבי והעמותה לחקר כוח המגן על-שם ישראל גלילי, 2009 (הספר בקטלוג ULI) ניר מן, הקריה בשנות כּינוּנה 1948–1955, ירושלים: כרמל והמרכז לחקר כוח המגן מייסודו של ישראל גלילי, 2012 (הספר בקטלוג ULI) תמי רזי, ילדי ההפקר: החצר האחורית של תל אביב המנדטורית, ספריית ספיר, הוצאת עם עובד, תל אביב 2009 (הספר בקטלוג ULI) אלי שילר וגבריאל ברקאי (עורכים), 101 שנים לתל אביב, אריאל, תשע"ב (הספר בקטלוג ULI) ערן אלדר, בכוחותיה העצמיים - ההתפתחות האורבנית של תל אביב בשלהי תקופת המנדט ובעשורי המדינה הראשונים, הוצאת רסלינג, 2013 (הספר בקטלוג ULI) מעוז עזריהו, שבויה בדימויה: קיצור תולדותיה וקווים לדמותה של מדינת תל אביב, סדרת "ישראלים", למדא עיון ומכון בן־גוריון לחקר ישראל והציונות, 2021.
לצפייה בויקיפדיה
תל אביב במספרים
406
אירועים בתל אביב
784
אמנים שהופיעו בתל אביב
39
אולמות בתל אביב
הצטרפו לטיקצ'אק ברשתות החברתיות.
אינסטגרם
פייסבוק
מופעל ע"י טיקצ'אק 2024
כל הזכויות שמורות לטיקצ'אק ©
השימוש באתר מהווה הסכמה למדיניות הפרטיות טיקצ'אק LIVE הינו מיזם להנגשת התרבות בישראל לקהל הרחב. באתר מוצגים הופעות ואירועים הנאגרים באופן אוטמטי ללא בדיקה ומועברים לאתר המכירה המקורי. נתוני ההופעות אינם באחריות טיקצ'אק