אירועים לנשים

הצגות ילדים

הופעות חיות

סטנדאפ

גלאטיקט

הצגות

הרצאות

יהודה ושומרון

Judea and Samaria

היכל התרבות אורנית

המושג "יהודה ושומרון" מקורו בשמות חבלי הארץ הגאוגרפיים־היסטוריים יהודה והשומרון, אף שאיננו חופף להם אלא בקווים כלליים במיוחד – בחבל הארץ ההיסטורי יהודה נכללים גם חבל לכיש וחבל יתיר, בחבל הארץ השומרון נכללים גם הגלבוע והכרמל, ומערב בקעת הירדן נכללת ב"יהודה ושומרון" אף שהיא חבל ארץ נפרד מיהודה ומשומרון. ההתייחסות לשטח כאל יחידה אחת אינה נובעת מסיבות גאוגרפיות אלא רק ממעמדו המדיני. תוכנית החלוקה של האו"ם משנת 1947 כללה את "ארץ הגבעות של שומרון ויהודה" בשטח המדינה הערבית, אך התוותה גבולות שונים מגבולות השטח כיום.
המונח "הגדה המערבית" מתייחס לגדה המערבית של הירדן, בהנגדה לשטחי ממלכת ירדן (לשעבר "ממלכת עבר הירדן") שממזרח לנהר.

אטימולוגיה וטרמינולוגיה

השמות "יהודה" ו"שומרון" מקורם, כל אחד בנפרד, בתקופת המקרא, אולם עד אמצע מאה העשרים מעולם לא הייתה יחידה גאוגרפית או פוליטית שנקראה באופן כולל בשם "יהודה ושומרון". על פי המתואר בתנ"ך בספרי שמואל, מלכים ודברי הימים, בימי ממלכת ישראל המאוחדת היה השטח כולו תחת שלטון המלכים שאול, דוד ושלמה, וברוב תקופת הבית הראשון היו אלה שתי ממלכות נפרדות: הממלכה הצפונית היא ממלכת ישראל, שבירתה הייתה העיר שומרון, והממלכה הדרומית היא ממלכת יהודה שבירתה ירושלים. בתקופת הבית השני שררו יחסי עוינות בין היהודים תושבי יהודה והשומרונים (תושבי השומרון שהובאו על ידי סנחריב לאחר הגליית עשרת השבטים) בעקבות ניסיונם של האחרונים לחבל בבניית בית המקדש ולהרוס אותו. השם יהודה השתמר בשם הפרובינקיה "יודיאה", אך שם הפרובינקיה הוחלף ב"פלשתינה" בעקבות מרד בן כוסבא כדי לטשטש את הקשר בין היהודים לארצם ולבטל את זכותם על מולדתם. השימוש בשם "פלשתינה" המשיך בתקופה הביזנטית; ובמקורות התקופה היהודיים נפוץ הביטוי "ארץ ישראל". בתקופה המוסלמית המוקדמת בארץ ישראל נכלל דרום יהודה ושומרון בג'ונד פלסטין וצפונם בג'ונד אל־אורדון. בתקופה העותמאנית נכלל צפון יהודה ושומרון לאיילט צידון והדרום לאיילט דמשק; תחת הארגון מחדש שהוביל "השער העליון" – השלטון המרכזי באימפריה העות'מאנית ב־1864 נחלקו שטחי יהודה ושומרון בהתאמה תחת מתצרפליק (בירת מחוז קטן) ירושלים (חיבור של סנג'ק עזה וירושלים), שהוכפף ישירות לשלטון המרכזי בקושטא ותחת סנג'ק שכם שהוכפף לווילאייט ביירות.
ממועד תחילת פעולתו של השלטון הצבאי – מנהלת שטחי האויב הכבושים בשטחים שכבש חיל המשלוח המצרי (1916) בארץ ישראל בסוף 1917 עד החלטת ועידת סן רמו באפריל 1920 על מסירת משטר המנדטים על שטחי האימפריה העות'מאנית לשעבר לידי המעצמות האירופיות המנצחות, בריטניה וצרפת, היו שטחי יהודה ושומרון כפופים למנהלת שטחי האויב הכבושים – דרום. מיולי 1920 המועד בו נכנס הממשל האזרחי הבריטי בנעליו של השלטון הצבאי בשטחי המנדט הבריטי היו יהודה ושומרון חלק מארץ ישראל המנדטורית, שכללה את עבר הירדן המזרחי וארץ ישראל המערבית ויועדו להקמת הבית הלאומי היהודי. בעקבות הספר הלבן הראשון שפורסם ביוני 1922 הופרד עבר הירדן המזרחי מנהלתית מארץ ישראל המערבית ומאוחר יותר היה לאוטונומיה – אמירות עבר הירדן וממלכת ירדן. עד 1948 נכללו יהודה ושומרון בתחומה של הישות המנדטורית פלשתינה־א"י, שגבולותיה נמתחו ממערב לנהר הירדן ועד חוף הים התיכון, ואף היא יועדה לבית הלאומי היהודי.
בתיאור גבולות המדינה הערבית המתוכננת לפי תוכנית החלוקה של האו"ם (נובמבר 1947) מכונה שדרת ההר שבמרכז הארץ "חבל הארץ ההררי של שומרון ויהודה". התוכנית מגדירה לאזור גבולות רחבי־היקף יותר מאלה של אזור "יהודה ושומרון" כיום, והיא מייעדת אותו לחלקה המרכזי של המדינה הערבית.
שטחי יהודה ושומרון, יחד עם מזרח ירושלים, נכבשו על ידי ממלכת ירדן במלחמת העצמאות. השם המנהלי "הגדה המערבית" (בערבית: الضّفّة الغربيّة) הוטבע על ידי ממלכת ירדן, לאחר חתימת הסכם שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות עם ישראל וסיפוח השטח לממלכה ב־1949 (עד 1967). הוא מתייחס לגדה המערבית של נהר הירדן, כאשר שאר שטח ממלכת ירדן (ששמה עד אז היה "הממלכה ההאשמית של עבר הירדן", והיא ניצלה את הסיפוח כדי לשנות שמה) הוא ממזרח לנהר.
הכינוי העברי "יהודה ושומרון" נקבע ב־22 ביולי 1968 לאחר מלחמת ששת הימים ושחרור השטחים מהשלטון הירדני, לאחר שנדחה השם "יהודה ואפרים", על ידי ועדת השמות הממשלתית בזיקה למקום, שהוא ערש ההיסטוריה והתרבות היהודית. באופן רשמי השתמשו ממשלות ישראל חליפות בביטויים "יהודה ושומרון" ו"הגדה המערבית" עד להחלטה של ממשלת בגין הראשונה על שימוש בכינוי הראשון בלבד. "הגדה המערבית" או בקיצור "הגדה" ממשיך לשמש בתקשורת ובשיח הציבורי בישראל, בפרט בפי דוברים מהשמאל, וכן בתקשורת ובדיפלומטיה הבינלאומית.
במהלך המשא ומתן לשלום בין ישראל למצרים הוחלפו מכתבים בין ראש ממשלת ישראל מנחם בגין, נשיא מצרים אנואר סאדאת, והמתווך, נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר. באחד מחילופי המכתבים, בחודש ספטמבר 1978, כתב קרטר לבגין:[דרושה הבהרה]

השם "הגדה המערבית" הפך לשם הרווח בשפות זרות. כיום זהו עדיין השם הרווח בהתייחס ליחידה הגאו־פוליטית (להבדיל מהשמות הגאוגרפיים, הדתיים וההיסטוריים של האזור בשפות השונות). תרגום השם לאנגלית הוא "The West Bank" (ולצרפתית: Cisjordanie – מילולית: "צד זה של הירדן", להבדיל מ־Transjordanie – "עבר הירדן"). בעקבות הסכמי אוסלו והקמת הרשות הפלסטינית החל שימוש בביטוי "השטחים הפלסטיניים" (באנגלית: The Palestinian Territories) בהתייחס לכלל שטח האזור ולרצועת עזה. הרשות הפלסטינית עצמה ניסתה סמוך להקמתה לבטל את השם "הגדה המערבית" ולהנהיג במקומו את השם "המחוזות הפלסטיניים הצפוניים" (المحافظات الفلسطينية الشمالية, להבדיל מרצועת עזה שנמצאת מדרום), אולם כיום השימוש במונח הזה נדיר ומוגבל רק למסמכים רשמיים של הרשות.
הכינוי "מחוז יהודה ושומרון" משמש במסמכים רשמיים של מדינת ישראל בהתייחס ליישובים הישראלים באזור, להיערכות צה"ל בו, לסטטיסטיקה בנוגע לאוכלוסייתו, לרישום תקציבים המופנים אליו וכיוצא באלה. על אף הכינוי "מחוז", הוא אינו מחוז במובן הרגיל של המילה, שכן החוק השורר בו שונה מהחוק השורר בישראל גופא. היחידה במשטרת ישראל שאחראית ליישובים הישראלים באזור מכונה "מחוז ש"י" (ש"י – שומרון ויהודה). בצה"ל נקרא האזור "איו"ש", ראשי תיבות של "אזור יהודה והשומרון".
בשיח הישראלי רווח הכינוי "יהודה ושומרון" בחוגי הימין. לעומת זאת, בקרב חוגי שמאל המתנגדים לשליטה הישראלית בחבלי ארץ אלה, יש הרואים במונח זה כלי בהשתלטות הישראלית עליהם ומעדיפים עלכן את המונח "הגדה המערבית" או "השטחים הכבושים" (מונח רחב יותר, הכולל גם את רצועת עזה ורמת הגולן ובעבר כלל גם את סיני). כך, למשל, כאשר ראש הממשלה בנימין נתניהו השתמש בביטוי "הגדה המערבית" (באנגלית) בנאום היו שראו בזה סטייה מעמדותיו. המתנגדים לביטוי "השטחים הכבושים", רואים בשימוש במונח זה, ניסיון לטשטש את זהותו וזיקתו של האזור לעם ישראל. לעיתים, נעשה שימוש בביטוי המקוצר "השטחים". באחדים מחוקי מדינת ישראל משמש המושג "אזור" להתייחסות ליהודה והשומרון וחבל עזה.

עם פרוץ מלחמת העצמאות, ממלכת עבר הירדן פלשה מערבה לנהר הירדן והגיעה עד ירושלים, לרבות כיבוש העיר העתיקה. עיראק פלשה אף היא מעבר לנהר הירדן וכבשה את כל אזור הרי השומרון עד מבואות עמק יזרעאל והשרון, לרבות אזור ואדי עארה. מצרים, אשר פלשה מדרום, כבשה את הרי חברון ויהודה והגיעה לירושלים מדרום. היישובים היהודיים באזור (נווה יעקב, עטרות ובית הערבה) פונו מתושביהם בעקבות התקפות של מיליציות מקומיות בסיוע צבא מצרים וירדן, וכן בעקבות כיבוש גוש עציון טבח מגיני כפר עציון ונפילת הלוחמים בשבי. רוב התושבים היהודים מהיישוב הישן עזב מכבר את בתיהם בחברון, בעיר העתיקה (חצר גליציה וכדומה) ובכפרים שבהם היה רוב ערבי, כמו עזה, יפו, מי נפתוח (ליפתא) שכם, שפרעם וכפר זיתים. כמו כן תושבי הרובע היהודי בעיר העתיקה פונו או נפלו בשבי הלגיון הירדני. במהלך המלחמה הגיעו לאזור פליטים פלסטינים רבים מיישובים שנכבשו על ידי המחתרות העבריות וצה"ל. הפליטים הגיעו מיישובים באזור מישור החוף, שפלת החוף, הרי ירושלים ("פרוזדור ירושלים"), השכונות של ירושלים המערבית שנשארו בשליטת ישראל ואזורים אחרים, והם יושבו על ידי הירדנים במחנות פליטים סמוך לערים הגדולות – שכם, חברון, ירושלים ועוד.
בסוף המלחמה, הסכם שביתת הנשק בין ישראל וירדן יצר שטח חדש ממערב לנהר הירדן, אשר נקרא בפי רוב העולם הגדה המערבית (אף על פי שמונח זה שימש לתאר את כל ארץ ישראל ממערב לירדן טרם המלחמה[דרוש מקור]). השטח נשלט על ידי ירדן אשר סיפחה אותו אליה באפריל 1950, ונחשב על ידי הממלכה כחלק אינטגרלי ממנה. הסיפוח זכה להכרה רשמית של בריטניה אך לא הוכר רשמית על ידי מדינות אחרות. חלק ממדינות הליגה הערבית התנגדו לסיפוח, ראו בו פגיעה ברעיון "אחדות פלשתינה הערבית", ואף איימו לגרש את ירדן מהארגון, אך כעבור זמן קצר החליטה הליגה כי השטחים יישארו בידי ירדן כ"שטח נאמנות" עד שיימצא פתרון קבע.
קו הגבול בין ישראל לירדן היה חלק מקו הגבול המכונה "הקו הירוק".

מלחמת העצמאות

במלחמת ששת הימים נכבש השטח בידי כוחות צה"ל מידי הירדנים, לאחר שאלה הצטרפו ללחימה כנגד ישראל. לאחר המלחמה היה ויכוח ער, בו חלק משרי הממשלה צידדו בהחזרת האזורים שנכבשו[דרוש מקור], וחלקם האחר צידדו להחזיק בהם כפיקדון עד שייחתם הסכם שלום. על מזרח ירושלים החליטה הממשלה בשנת 1967 להחיל בצו את "המשפט, השיפוט והמינהל הישראליים" – בפועל, לספחה לישראל ולתת לתושביה תושבות קבע בישראל. בהמשך ניתנה להם הזכות להיעשות אזרחי המדינה. בספטמבר אותה השנה נערך ביהודה ושומרון (להוציא מזרח ירושלים) מפקד אוכלוסין, בו נמנו 595,900 נפש. כבר בשנים הראשונות לשלטון הישראלי, 1967–1969, נערכו בערי הגדה פעולות חבלה וניסיונות למרי אזרחי, שכללו שביתות, הפגנות והתפרעויות.
תחת הממשל הצבאי הישראלי, חולקו יהודה ושומרון לשבע נפות: ג'נין, טולכרם, שכם, רמאללה, ירדן (רצועה ממזרח לגב ההר לאורך בקעת הירדן), בית לחם וחברון.
בעקבות המהפך בשנת 1977 החלה ממשלת מנחם בגין להאיץ את הקמת ההתנחלויות בשטחי יהודה ושומרון וחבל עזה, וכן לחזק את הקשר של מזרח ירושלים לישראל. משרדי ממשלה והמטה הארצי של המשטרה נבנו בכוונה תחילה במזרח ירושלים. המונח "השטחים המוחזקים" הוחלף ברדיו בשנות ה־80 ל"יהודה ושומרון", והוחל שידור מזג האוויר באזור. בשנת 1980 נחקק חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל המדגיש ש"ירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל". יתר שטחי יהודה ושומרון מוחזקים עד היום בתפיסה לוחמתית, חלים עליהם ממשל צבאי וחקיקה צבאית ומעמדם הסופי לא הוכרע.

מלחמת ששת הימים

ערכים מורחבים – יהודה ושומרון ומזרח ירושלים תחת שלטון ירדן, תוכנית הפדרציה, תוכנית הקונפדרציה, ניתוק הזיקהמאז אובדן השטח ב־1967 ועד ל"ניתוק הזיקה" ב־1988, שאפה ממלכת ירדן להחזיר לעצמה את השליטה בגדה המערבית.
ב־1972, פרסם המלך את תוכנית הפדרציה לפיה תוקם פדרציה בשם "ממלכה ערבית מאוחדת" שבה יהיו שני מחוזות אוטונומיים: עבר־הירדן ובירתה עמאן; ופלסטין שבירתה ירושלים. עמאן תשמש גם בתור הבירה של הממלכה כולה, שבראשה יעמוד המלך שיהיה אחראי על כל נושאי החוץ והביטחון, כמו גם על נושא המיסים של הפדרציה כולה. ישראל הגיבה בשלילה ודחתה את התוכנית וכך עשה גם הארגון לשחרור פלסטין.
תוכנית רייגן מ־1982 דיברה על אוטונומיה פלסטינית מוגבלת בגדה המערבית תחת שלטון המלך הירדני, אולם בגין שלל את התוכנית ולכן לא קודמה.
ב־1983 הגו המלך חוסיין ויאסר ערפאת את תוכנית הקונפדרציה, לפיה ישראל תיסוג לקווי הפסקת האש משנת 1948 ותקום קונפדרציה ערבית שבה תהיינה חברות ירדן בגדה המזרחית ופלסטין בגדה המערבית. אולם ערפאת לא חתם על המסמך.
גורמים בישראל בחנו אפשרות להחזיר חלקים מהשטח לשלטון ירדני במסגרת מה שכונה "האופציה הירדנית". ב־1987 אף נחתם הסכם סודי בעניין זה – הסכם לונדון – בין שמעון פרס, שהיה אז שר החוץ, לבין המלך חוסיין, אולם ההסכם לא יצא לפועל עקב התנגדות ראש הממשלה באותה עת, יצחק שמיר.
ערפאת לא היה מוכן לקבל את החלטה 242 שהייתה בסיס לכל ההסדרים שהוצעו על ידי המלך, ולא היה מוכן לחתום על הסכמים שנוסחו לפי סיכומים בעל פה אתו, ולכן המלך הודיע ב־1986 על הפסקת התיאום הפוליטי עם אש"ף ובמקביל הצר את צעדי אש"ף בירדן. האינתיפאדה הראשונה גרמה למלך להבין שהפלסטינים לא מעוניינים בחסות הממלכה הירדנית ולכן, כמו גם מתוך חשש שהאינתיפאדה תפרוץ גם בירדן, הודיע המלך ב־1988 על ניתוק הזיקה בין ירדן לגדה המערבית, כך שמאז אין עוד תביעה ירדנית על השטח.

הקשר עם ממלכת ירדן

תולדות המושגים והשיוך הגאופוליטי

מיד לאחר מלחמת ששת הימים החילה ישראל את ריבונותה על מזרח ירושלים, ולפי זה שטחם של יהודה ושומרון עומד על 5,790 קמ"ר. לפי ההגדרה של מרבית הקהילה הבינלאומית, שאינה מכירה בריבונות הישראלית על מזרח ירושלים, עומד השטח על 5,860 קמ"ר. שטח זה מכסה כ־57% מהשטח שיועד למדינה ערבית בתוכנית החלוקה שאושרה באו"ם בכ"ט בנובמבר 1947.

השטח כיום

ערכים מורחבים – השלטון הישראלי ביהודה ושומרון, מעמדם המשפטי של יהודה ושומרוןמאז מלחמת ששת הימים נמצאים יהודה ושומרון תחת שליטה ישראלית, אך פרט למזרח ירושלים עליה החילה מדינת ישראל את ריבונותה (צעד שרוב מדינות העולם אינן מכירות בו), ישראל לא הגדירה את מעמדם של יהודה ושומרון, והנהיגה בהם ממשל צבאי, כשרוב מדינות העולם רואות באזור שטח כבוש או שטח שנוי במחלוקת, הנתון ב"תפיסה לוחמתית" על־פי אמנת ז'נבה הרביעית.
מדינת ישראל עצמה, שאינה רואה בשטח כשטח שמחויב לאמנת ז'נבה, מחילה את אמנת ז'נבה הרביעית ביהודה ושומרון באופן וולנטרי.
מאז ניתוק הזיקה ב־1988, ובעקבות הסכם אוסלו, נוקטים ארגון האו"ם והרוב המוחלט של מדינות העולם עמדה שעל־פיה אזור יהודה ושומרון מיועד להיות חלק אינטגרלי ממדינה פלסטינית עתידית. בעיני רוב מדינות העולם, ובעיני הרשות הפלסטינית, "הגדה המערבית" (יהודה ושומרון) נחשבת כשטח הכבוש בידי ישראל, ובכללה מזרח ירושלים.
במסגרת הסכמי אוסלו, שנחתמו בין ישראל לארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) בין 1993–1995, והסכמי ההמשך שלו, הוקמה הרשות הפלסטינית, שקיבלה את סמכויות ניהול החיים האזרחיים של התושבים הפלסטיניים מידי הממשל הצבאי הישראלי. "אזור יהודה ושומרון" חולק לשלוש קטגוריות:

שטח A – שליטה מלאה (ביטחונית ואזרחית) של הרשות הפלסטינית: בעיקר בתחומי הערים הגדולות (מלבד חברון החלוקה ל־H1 ו־H2). מהווה 20% מהאזור.
שטח B – שליטה אזרחית פלסטינית ושליטה ביטחונית ישראלית: רוב הכפרים הפלסטיניים.
שטח C – שליטה ישראלית מלאה: רוב שטח האזור. בשטח זה כל ההתנחלויות, הכבישים המובילים אליהן, מקומות קדושים כמו קבר יוסף, אזורים בלתי מיושבים, שטחי אש, כמעט כל בקעת הירדן ומדבר יהודה. מהווה כ־60% מהאזור. הערכות שונות, בין 50,000–150,000, ניתנו לגבי מספר הפלסטינים המתגוררים בשטח C.שטחי A ו־B מורכבים מ־220 מובלעות המוקפות שטח C. השטח של 190 מתוך מובלעות אלה, קטן מ־2 קמ"ר.
בשטח C חל החוק הישראלי רק על ההתנחלויות, ולא על הטריטוריה המקיפה אותם. ההתנחלות היא בבחינת "מובלעת", אשר אינה כפופה בפועל למשפט החל באותה טריטוריה. לדוגמה, בתאונת דרכים שהתרחשה מחוץ לגבולות הקו הירוק נקבע בבית משפט מחוזי כי יש להחיל את החוק הפלסטיני גם בשטח C, ובית המשפט העליון אישר פסיקה זאת.
בעקבות פרוץ האינתיפאדה השנייה בשנת 2000, ובייחוד במבצע חומת מגן בשנת 2002 נכנסו כוחות צה"ל כמעט לכל הערים הפלסטיניות (מלבד אל העיר יריחו) ולכפרים רבים, והשליטה הפלסטינית בהם הוגבלה מאוד, עד שצה"ל נסוג מחלק מהם בהדרגה בשנים הבאות.
בשנת 2003 החלה ישראל בהקמת גדר הפרדה – מערכת של גדרות וחומות בטון העוברת לאורך הקו הירוק, שבחלקה בתוך שטחי יהודה ושומרון.
רוב מדינות העולם מתנגדות לבנייה ישראלית באזור. מאז תחילת המשא ומתן המדיני בין ישראל לפלסטינים, ישראל נמנעת מהקמת התנחלויות חדשות ונוהגת ריסון באישורי בנייה. בשנת 2005 אף פינתה מספר התנחלויות בצפון השומרון במסגרת תוכנית ההתנתקות, ובשנת 2009 הטילה איסור גורף על התחלות בנייה חדשות ביהודה ושומרון למשך עשרה חודשים.
מספר גופים פוליטיים בישראל ומחוצה לה קוראים לחרם על ההתנחלויות, פעולת מחאה נגד מדיניות ההתנחלות של ישראל מעבר לקו הירוק, בדרך של החרמת תוצרת ההתנחלויות, סירוב להופיע בהן, סירוב לשתף פעולה עם מוסדות הנמצאים בהן והחרמת חברות המספקות שירותים להתנחלויות.

בשטחי יהודה ושומרון חל הדין הירדני, ובשטחי הרשות הפלסטינית חלה חקיקה פלסטינית. חוקי מדינת ישראל אינם חלים על שטחי יהודה ושומרון, למעט חוקים המוחלים באופן מפורש על האזור (למשל סעיף 3א לפקודת מס הכנסה וסעיף 378 לחוק הביטוח הלאומי וחוקים ייעודיים ליהודה ושומרון כגון תקנות שעת חירום (יהודה והשומרון – שיפוט בעבירות ועזרה משפטית), תשכ"ז-1967), או פקודות של מפקד פיקוד המרכז המחילות נורמות מן המשפט הישראלי. ריבוי המקורות המשפטיים החלים באזור יוצר מורכבות משפטית. גם משטרת ישראל נוכחת בשטחים אלה דרך מחוז ש"י (שנוסד ב־1994), ומחזיקה בגזרתן מספר תחנות משטרה. הצבא והמשטרה מחזיקים במנגנון תיאום ביטחוני באזור זה עם המשטרה הפלסטינית.
ביהודה ושומרון פועלים בתי משפט צבאיים, שמטרתם לאכוף חוק וסדר, על ידי שיפוט נאשמים בביצוע עבירות ביטחוניות או עבירות פליליות אחרות שנעברו באזור או היו מכוונות לפגוע בו, וכן דיון בעררים על החלטות מנהליות של רשויות ישראליות באזור. על פי סעיף 10 לצו בדבר הוראות ביטחון (יהודה והשומרון), בית המשפט הצבאי מוסמך לשפוט גם מי שאינו תושב האזור, כלומר גם ישראלים ונתינים זרים. עם זאת, הנחיות פרקליטות המדינה מורות לגבי אזרחים ישראלים – אלה שגרים בתחומי ישראל או בהתנחלויות – ולגבי תושבי מדינת ישראל, שבמקרים שניתן להעמיד נאשם לדין גם בבית משפט צבאי וגם בבית משפט אזרחי בישראל, ברירת המחדל תהיה להעמידו לדין בישראל. עם זאת, כאשר "מירב הזיקות" של הנאשם ושל העבירה הן לאזור, ובפרט כאשר מדובר בעבירה ביטחונית שבוצעה באזור, יש להעמיד את הנאשם לדין בבית משפט צבאי. בבחינת "מירב הזיקות" יינתן משקל למידת הזיקה לישראל, מקום מושבו של הנאשם ומרכז חייו בפועל, טיב העבירה וחומרתה, מקום מושבם ומקום העמדתם לדין של שותפיו לביצוע העבירה, אם ישנם כאלה, וקיום עונש מאסר על תנאי שניתן באזור.
אם כן, ביהודה ושומרון פועלות שלוש מערכות של בתי משפט:

מערכת בתי המשפט הצבאיים, המוסמכת על פי החוק הבינלאומי לדון בכל עבירה שנעברה בתחומי יהודה ושומרון, ודנה בעיקר בעבירות ביטחוניות ובגנבת כלי רכב.
מערכת המשפט של הרשות הפלסטינית, המוסמכת על פי הסכמי אוסלו לדון בעבירות של פלסטינים בשטחי A ו־B שאינן עבירות ביטחוניות. מערכת זאת מתבססת על החקיקה ברשות הפלסטינית, המבוססת על הדין הירדני.
מערכת המשפט המנהלי הישראלי, המוסמכת לדון בעבירות על חוקי מדינת ישראל שהוחלו על ידי מפקד צבאי על אזרחי ישראל המתגוררים ביהודה ושומרון.בדצמבר 2022, לאחר הבחירות לכנסת העשרים וחמש, הודיע חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ' כי בכוונתו לקדם את רפורמת "אזרחות שווה" שבמסגרתה יבוטל הממשל הצבאי על אזרחי ישראל ביהודה ושומרון.

חוק ושיפוט

המעמד הנוכחי

על פי נתוני מועצת יש"ע, בסוף שנת 2021 היו ביהודה ושומרון (בשטח C, לא כולל מזרח ירושלים) 491,923 תושבים ישראלים ב-150 יישובים, גידול של כ־3.3%. נכון לינואר 2023, לדברי מועצת יש"ע, מספרם עלה ל־502,678. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מדצמבר 2019, היו ביהודה ושומרון כ־441,600 תושבים ישראלים ב־127 יישובים. כ־60 אלף יהודים נוספים לומדים במוסדות חינוך ביהודה ושומרון, בהם ישיבות, אולפנות, מכינות קדם צבאיות, אוניברסיטה ומכללות.
נכון ל-2020 האוכלוסייה במחוז זה היא הצעירה שבמחוזות ישראל. כ־58% מתוכה הם ילדים וצעירים (257,800 במספר).

האוכלוסייה היהודית־ישראלית

מקורות שונים מציגים מספרים מנוגדים לגודל האוכלוסייה הערבית־פלסטינית, שכן מאז 1967 לא בוצע מפקד אוכלוסין הנחשב אמין. על פי הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה מנתה אוכלוסיית יהודה ושומרון ומזרח ירושלים ביולי 2022 כ־3,190,000 תושבים, הכוללים כ־375,000 תושבים במזרח ירושלים, כלומר אוכלוסיית יהודה ושומרון ללא תושבים הנמנים על ידי ישראל במזרח ירושלים עומד על כ־2,815,000. בשנים קודמות, גופים אחרים נתנו הערכות נמוכות יותר מאלה של הלשכה הפלסטינית וייתכן שתיקונים דומים נדרשים לשיטתם גם בהתייחס לנתונים העדכניים. כך, ה־CIA נקב בשנת 2021 במספר קטן ב־5% מזה שניתן על ידי הלשכה הפלסטינית ואנשי המנהל האזרחי נקבו ביוני 2016 במספר של כ־2.93 מיליון פלסטינים על פי הנתונים הפלסטיניים, אך במרץ 2018 העריכו שבפועל מתגוררים באזור בין 2.5 ל־2.7 מיליון פלסטינים. יורם אטינגר העריך שבסוף 2015 עמד מספר התושבים הפלסטינים ביהודה ושומרון על 1.75 מיליון בלבד.

האוכלוסייה הערבית־פלסטינית

אוכלוסייה

אורך אזור יהודה ושומרון הוא כ־125 ק"מ, ורוחבו בין 25 ל־50 ק"מ. גבולותיו, שאינם תחום גאוגרפי טבעי, הם בצפון רכס הר הגלבוע והרי אום אל־פחם, בדרום גבעות יתיר והר עמשא, במזרח הירדן. אדמיניסטרטיבית, כולל האזור 11 מתוך 16 נפות הרשות הפלסטינית (5 נפות נוספות נכללות בשטח רצועת עזה). בשל תנאי השטח ההרריים והגאולוגיה של האזור, רק כ־1,800 קמ"ר (כ־32%) מתוך כל השטח ראויים לחקלאות.
האזור המאוכלס ביותר ביו"ש הוא אזור ההר שמשתרע מצפון השומרון ועד דרום יהודה, שם ממוקמות הערים (מצפון לדרום) שכם, רמאללה, ירושלים המזרחית (שבשונה מיתר השטח, סופחה לישראל), בית לחם וחברון. ג'נין ממוקמת בצפון־מערב השומרון באזור עמק יזרעאל, וקלקיליה וטולכרם נמצאות מדרום לה באזור מישור החוף. עיר מרכזית נוספת באזור היא יריחו, הנמצאת בבקעת הירדן ממזרח לירושלים.
ההתנחלויות הגדולות ביהודה ושומרון, מסודרות לפי גודל, הן הערים מודיעין עילית מערבית לרמאללה, ביתר עילית שמדרום לירושלים, מעלה אדומים שממזרח לירושלים, ואריאל שמדרום לשכם. בנוסף לערים, ישנן 6 מועצות אזוריות: שומרון, בנימין, מגילות־ים המלח, גוש עציון, בקעת הירדן והר חברון, 13 מועצות מקומיות ומנהלת היישוב היהודי בחברון.
כלל הרשויות המקומיות ביהודה ושומרון מאוגדות תחת מועצת יש"ע, אשר מתפקדת כארגון הגג של הרשויות בנושאים רחבים הקשורים לכלל הרשויות ובמאבקים אידאולוגיים למען תנועת ההתנחלות ביהודה ושומרון. ראשי הרשויות ביהודה ושומרון מרכיבים את הנהלת מועצת יש"ע והעומד בראשה הוא ראש רשות מכהן בלבד.

שטח וערים מרכזיות באזור

ביהודה ובשומרון נמצאו מרכזי הכובד של ממלכת יהודה וממלכת ישראל בתקופת בית ראשון ושל ממלכת החשמונאים בתקופת בית שני. לכן, מטבע הדברים, הם עשירים במספר רב של אתרי־עתיקות, בהם המיוחסים לקברי אבות האומה המקראיים כמו מערת המכפלה, קבר רחל וקבר יוסף, דרך אתרים מתקופת בית ראשון כמו עיר דוד, הר הבית, בית אל המקראית והעיר שומרון ושילה המקראית (שבה מוקם המשכן) ועד לאתרים מתקופת בית שני כמו ארמונות החשמונאים ביריחו, ביתר, הרודיון, סרטבה ומצדה.

במערת המכפלה שבחברון קבורים על פי המסורת אברהם ושרה, יצחק ורבקה ויעקב ולאה. כמו כן, על פי המסורת היהודית אף אדם וחוה. למקום מאפיינים רוחניים נוספים על היותו אזור קבורה. המערה מהווה מקום קדוש גם למוסלמים ויש בצמוד אליה גם מסגד.
ישנם מספר קברים המיוחסים על פי המסורת לאישים תנ"כיים:

קברים

ביהודה ושומרון נמצאים עשרות רבות אתרים ארכאולוגיים רבי חשיבות. בהם ניתן למנות את:

אתרים ארכאולוגיים

אתרים ארכאולוגיים ומקומות קדושים

לפי דו"ח של מבקר המדינה משנת 2016, מרבית השפכים ביהודה ושומרון אינם עוברים טיפול נאות להסרת מזהמים והם מוזרמים לנחלים ולבורות ספיגה. מערך איסוף השפכים והטיפול בהם וכן ניצול מים מטופלים מפגר בצורה ניכרת לעומת המצב במדינת ישראל. נחלים שאליהם מוזרמים שפכים כוללים את נחל הקישון, נחל חדרה, נחל שילה, נחל מודיעים, נחל קדרון ועוד. זיהום המים פוגע בעתודות מי התהום של ישראל וירדן, ופוגע בבריאות הציבור ובאיכות חייו. בשל המצב הגאופוליטי בשטחי יו"ש, נושא זה משפיע גם על מצבה המדיני־ביטחוני של ישראל ועל מעמדה בעולם.
יש מספר מאפיינים המשפיעים על המצב הסביבתי: רגישות הידרולוגית גבוהה לזיהום מי תהום בשל השפעת האזור על אקוויפר ההר, היעדר גבולות ברורים, היעדר רצף טריטוריאלי מדיני, צפיפות אוכלוסין גבוהה בצד הפלסטיני והבדלים גדולים ברמת החיים וביכולת הניהול הסביבתי בין הפלסטינים לבין הישראלים. ניהול סביבתי מחייב שיתופי פעולה בין גורמים פלסטינים וישראלים. הסכסוך המדיני המתמשך בין ישראל לפלסטינים, פיצול השליטה בשטח, והתפיסה כי המצב הנוכחי הוא זמני, מקשים על מתן טיפול יסודי וארוך טווח במפגעים סביבתיים ועל קיום שיתוף פעולה בתחום זה.
נכון לשנת 2016 ממשלת ישראל לא גיבשה מדיניות לניהול סביבתי עם שכנותיה, לרבות בתחום המים, ואין לה מדיניות בדבר מפגעים סביבתיים החוצים את הקו הירוק. הממשלה גם לא הגדירה גורם אחד, בעל ראייה כוללת, שיוביל את הנושא. לפי מבקר המדינה הדבר גורם לכך שפתרונות למפגעי סביבה מתעכבים במשך שנים ארוכות, לעיתים תוך הפרת הדין ופגיעה בבריאות הציבור ובאינטרסים מדיניים החשובים לישראל.

זיהום מים

השפעות אקולוגיות

יהודה ושומרון וחבל עזה
מחוז יהודה ושומרון
אשכול רשויות יהודה ושומרון
גבולות מדינת ישראל
תפיסת קרקעות ביהודה ושומרון
מעמד הקרקעות ביהודה ושומרון
הקו הירוק

ראו גם

יוסף לויטה (עורך), הר מרום ישראל: יהודה ושומרון: עבר, הווה ומגמות לעתיד, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשמ"ד
מנשה הראל, דב ניר, גאוגרפיה של ארץ ישראל, הוצאת עם עובד, עמ' 313–322
הראל ארנון, חגי ויניצקי, דיני מקרקעין והמשפט הבינלאומי ביהודה ושומרון, הוצאת בורסי, 2013

לקריאה נוספת

אילן פפה, ‏יצירתו של עבר-הירדן הגדול: הירדניזציה של הגדה המערבית, קתדרה 57, ספטמבר 1990, עמ' 184-163
 רמי היפש, "מזרח גוש דן": פעם הציעו כאן וילות בזול - היום מוכרים דירות 3 חדרים ב-700 אלף שקל, באתר TheMarker‏, 7 בדצמבר 2018
יהודה ושומרון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
 יהודה ושומרון, דף שער בספרייה הלאומית

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

האזור הנקרא בישראל יהודה ושומרון (בראשי תיבות: יו"ש או איו"ש), ומוכר גם בשם הגדה המערבית (בערבית: الضِّفَّة الْغَرْبِيَّة, אַ־דִּ֗פָّה אַל־עַ'רְבִּיָּה; באנגלית: West Bank), הוא שטח הנמצא במזרח התיכון, התחום בין הקו הירוק (ממערב) לבין נהר הירדן וים המלח (ממזרח).
מאז מלחמת ששת הימים (בשנת 1967) ועד היום, מדינת ישראל שולטת בשטחי יהודה ושומרון, אך לא סיפחה אותם לשטחה (למעט מזרח ירושלים). הקהילה הבין-לאומית רואה בשלטון זה, לרוב, כיבוש צבאי לכל דבר, אך ממשלת ישראל לא מקבלת עמדה זאת, ורואה ביהודה ושומרון "שטחים בסכסוך" שעתידם אמור להיקבע במשא ומתן בין ישראל לפלסטינים. לפני המלחמה שלטה בשטח ממלכת ירדן (בשנים 1948–1967), שהחילה בו את ריבונותה, וקודם לכן – המנדט הבריטי (1920–1948) והאימפריה העות'מאנית (1517–1918).
בית המשפט העליון הישראלי קבע כי מאחר שישראל נמנעה עד כה מלהחיל ריבונות בשטחי יהודה ושומרון, השטח מוגדר כנתון ב"תפיסה לוחמתית"; לפיכך, מדינת ישראל טוענת שמעמד השטח הוא "שנוי במחלוקת". בדו"ח שפרסם מזכיר המדינה של ארצות הברית, יהודה ושומרון מוגדרים "שטחים בשליטה ישראלית". ביוני 2019 הצהיר שגריר ארצות הברית בישראל כי לישראל זכות להחיל ריבונות על חלק מיהודה ושומרון, אך מרבית הקהילה הבינלאומית רואה ביהודה ושומרון שטח כבוש.
המנהל האזרחי העריך ב־2018 את מספר הפלסטינים בשטחי יהודה ושומרון ומזרח ירושלים גם יחד כנע בין 2.5 ל-2.7 מיליון. על פי הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה מספרם עומד על כ־375,000 במזרח ירושלים וכ־2,815,000 בשאר השטח אך גופים שונים (כולל ה-CIA) הצביעו על ליקויים בטענותיה (כמו ספירה כפולה והתעלמות ממקרי הגירה ומוות), והערכות אחרות מפחיתות את ההערכה ונעות עד 1.75 מיליון בשנת 2015 לפי יורם אטינגר.
מעמד ההתנחלויות ביהודה ושומרון שנוי במחלוקת: ממשלת ישראל מכירה בהן כלגיטימיות, אך מרבית הקהילה הבינלאומית רואה בהן הפרה של החוק הבין-לאומי. עמדת הממשל בארצות הברית מורכבת: היועץ המשפטי של משרד החוץ האמריקאי קבע בשנת 1978 כי ההתנחלויות נוגדות את החוק הבינלאומי, אולם היו נשיאים רפובליקנים שהסתייגו מהגדרה זאת, וגם הממשל הדמוקרטי של ברק אובמה הסתפק לרוב בהגדרתן כ"מכשול לשלום". בשנת 2019 הצהיר מזכיר המדינה האמריקאי של ממשל טראמפ כי הממשל מסכים עם עמדתו של הנשיא הרפובליקני רונלד רייגן, ואינו רואה עוד את ההתנחלויות כבלתי חוקיות. עם זאת, לאחר הקמת ממשל ביידן הבהירו דוברים רשמיים כי בכל הנוגע להתנחלויות הממשל מחזיק בעמדות הפוכות מאלה של ממשל טראמפ, וכי הוא מגנה את ההחלטה של ממשלת בנט להרחיב את הבנייה בהתנחלויות.
המחלוקת על השטח בין מדינת ישראל לבין הפלסטינים באה לידי ביטוי בעימות פוליטי בזירה הלאומית והבינלאומית, בקביעת עובדות בשטח ובמאבק מזוין.
בפוליטיקה הישראלית, הפתרון הרצוי למצב ביהודה ושומרון הוא אחד מסלעי המחלוקת המרכזיים שמבדילים בין השמאל לימין.

טניה וינוקור

Tanya vinokur

טניה וינוקור - מופע מרהיב שכולו פיוז'ן של מוזיקה צוענית, ספרדית ים תיכונית! | בלה צ'או - בר, ראשל"צ | Tickchak LIVE

טניה וינוקור - מופע מרהיב שכולו פיוז'ן של מוזיקה צוענית, ספרדית ים תיכונית!

מחוז מרכז

ראשון לציון

בלה צ'או - בר, ראשל"צ

ג'יפסי- טניה וינוקור | היכל התרבות פתח תקווה | Tickchak LIVE

ג'יפסי- טניה וינוקור

פתח תקווה

היכל התרבות פתח תקווה

ג'יפסי-טניה וינוקור | רנה שני - חדרה | Tickchak LIVE

ג'יפסי-טניה וינוקור

מחוז חיפה

חדרה

רנה שני - חדרה

וינוקור נולדה בקישינב, מולדובה (חלק מברית המועצות לשעבר) ועלתה לארץ ב-22 במאי 1990. קטנה מאחיה ב-4 שנים, בת להורים מוזיקאים, אשר השפיעו עמוקות על בחירתה בקריירה אומנותית של מוזיקה וריקוד – אמא כנרת, כיום מנהלת הקונסרבטוריון בעיר רחובות, ואבא צ'לן ומכוון פסנתרים.
החלה ללמוד בלט קלאסי ברוסיה בגיל 3.5 ולימודי כינור בגיל 4. הופעתה הראשונה הייתה בגיל 4 בשירה ומאז לא ירדה מהבמה.
בשנת 1990 עלתה עם משפחתה לארץ לעיר רחובות, והמשיכה את לימודי הכינור בקונסרבטוריון פתח תקווה ואת לימודי הבלט ברחובות.
בין מעברי הדירות ובשל כך מעברי הבתי ספר הוצע לה לעשות מבחן להקפצת הכיתה וכך עברה ישר ללמוד בכיתה ד. באותה שנה הוסיפה לרשימת החוגים ריקודי ג'אז ובלט מודרני, הצטרפה לתזמורת הנוער, וכשנה לאחר מכן החלה את צעדיה הראשונים בריקוד הפלמנקו.
את ההופעות הראשונות בתשלום עשתה כבר בגיל 12 בריקוד, כשהצטרפה ללהקות מחול, וכבר בגיל 14 הוזמנה עימה לסיבובי הופעות עם תזמורות בעולם. כבר בתיכון החלה לשלב בהופעות הפלמנקו את הנגינה על כינור, ואת הריקוד בקונצרטים.
בגיל 17 סיימה את בית הספר התיכון ברחובות ומיד החלה לימודים לתואר במוזיקה באוניברסיטת תל אביב. 
באמצע לימודי התואר בגיל 19, התקבלה באמצעות מלגה של "קרן עדי" ללימודי פלמנקו בסביליה שבספרד. במהלך הלימודים השתתפה בפרויקט המשלב מוזיקה קלאסית ופלמנקו.

נעוריה ותחילת דרכה

1999-2001 - אקדמיה למוזיקה בוכמן מהטה, תל אביב. 
2001 – זוכה מקום 3 בתחרות הפלמנקו ’קרן עדי’ ומקבלת מלגת לימודים של שנה בספרד. 
2001-2002 - לימודי פלמנקו ב'פונדסיון כריסטינה הרן’ – אקדמיה לפלמנקו בסביליה, במהלך הזמן הזה למדה באקדמיות נוספות, ויחד עם עוד שתי רקדניות בלבד נבחרה ללמוד חצי שנה אצל המאסטרו הגדול מנולו סולר (שהיה הרקדן והפרקשניסט של פקו דה לוסיה בתחילת דרכו). בנוסף ניגנה כינור עם להקות פלמנקו צועניות ואף הקליטה עם מרים מנדז אלבום שבמרכזו מוזיקה של באך במקצבי פלמנקו בהפקת EMI.  הפרויקט הזה היווה עבורה השראה ודחיפה להוצאת החומרים שהלחינה שהיו פיוז'ן – שילוב של סגנונות תוך התעמקות במקורות של כל סגנון. (יצירות מצוינות בהמשך) לאחר ההקלטות הוזמנה לסיבובי הופעות של הפרויקט אך במהלך ביקור מולדת קצר, ראתה את המופע של להקת מיומנה ויום למחרת עברה את האודישנים והצטרפה ללהקה. 
2005-2008 - אקדמיה רובין למחול ירושלים. שם גם פעילה כרכזת תרבות של איגוד הסטודנטים של האקדמיה.

לימודים והכשרה

ביוגרפיה והשכלה

2002-2011 -  מופיעה עם להקת "מיומנה" (20) בארץ ובטורים בחו"ל במופעים : מיומנה, "בחונטוס" עם דויד ברוזה, מופע עם אינפקטד משרום, אחינועם ניני.
2003 – מפיקה ערב ספרדי בנמל תל אביב בו מופיעה מדי שבוע עם צוות נגנים. מהר מאוד השמועה על הצלחת הערב מתפשטת ואומנים שונים פונים להשתתף בו. כך מתחילה את דרכה בהפקה כאשר מזמינה אומנים שונים להתארח מדי שבוע. הערב מחזיק שנתיים בהופעות חיות מדי שבוע, עד שהתחילה לעבוד על המופע הגדול שלימים הפך לסינקו5. 
2006 – 12.12 מעלה לראשונה את המופע – סינקו5 (בשמו המקורי ’איטר’) במרכזו 5 דמויות נשיות ומבוסס על יקון חווה מהקבלה. במופע הבכורה עלו היצירות מקור של טניה – בו שילבה לראשונה את כל כישוריה האמנותיים- נגינה על כינור, ריקוד פלמנקו, תיפוף על קחון ושירה. דרך הפיוז'ן בין העולם הקלאסי, מקצבי הפלמנקו, גרוב לטיני, כוריאוגרפיה משולבת עם וידאו ארט, ריקוד הפלמנקו משולב בתנועה המודרנית, תפאורה, עיבודים מקוריים והאולם מלא.
כעבור 3 חודשים המופע הוזמן לעלות באולם צוותא בתל אביב וקיבל את שמו ’סינקו5’, הקאסט התרחב ל-5 נגנים ו-4 רקדנים בנוסף לטניה שניגנה שרה ורקדה. העיבודים שילבו כבר לא רק קלאסי ופלמנקו אלא גם את עולם הטנגו, המוזיקה האוריינטלית, לאטין ג'אז, וידאו ארט בשילוב הריקוד שקורה על הבמה ואורחים מכובדים ליאוניד פטשקה ודויד ברוזה. באותה שנה המופע עלה בפסטיבל "מחולוהט" במרכז סוזן דלל, פסטיבל על הים בהרצליה, ’סוף הקיץ’ תיאטרון ירושלים, נכנס למערכת החינוך להופעות בבתי ספר כמופע שהוגדר גם בתחום המוזיקה וגם בתחום המחול.  בזמן שהמופע רץ שם הלהקה היה תיאטרון פלמנקו פיוז'ן. עם הזמן צמחה הלהקה וכונתה בשמה המקוצר – סינקו5 שממשיכה לפעול כיום בעקרון החשוב של שילוב בין סגנונות, תרבויות ואומנויות, והנגשתם לצופה הישראלי.
2007 – מצטלמת לפרסומת 'מוי כיף’
2008 - הצטרפה ללהקת "מטבוחה פרוג'קט" איתם הופיעה עד 2013.
– שיתוף פעולה עם תיאטרון היידישפיל. 
– מוזמנת להופיע בפסטיבל הלדינו עם להקתו של באלדי אולייר ותזמורת רשות השידור. 
2009 – העלתה את מופעה השני עם להקתה בשם ’קוודרוס-תמונות’, המשלב תמונות וסיפורים מחייה האישיים ממקומות שונים בספרד ובעולם באמצעות המוזיקה והתנועה, עמו הופיע בכל רחבי הארץ ובחו"ל.  
באפריל 2013 השיקה את הפרויקט החדש שלה SHINE עם חומריים חדשים ומקוריים המשלבים מוזיקת עולם עם מקצבים שונים וסאונד חדשני.

קריירה מקצועית

Paseo
Cuerdas
Buleria A
2X2
Abanico
Te Quiero
Shine
I can
Mamaliga

יצירות

אתר האינטרנט הרשמי של טניה וינוקור טניה וינוקור, ברשת החברתית פייסבוק
 טניה וינוקור, סרטונים בערוץ היוטיוב
 טניה וינוקור, באתר ספוטיפיי
ריאיון עם טניה וינוקור
FUSING DREAM AND REALITY כתבה בג'רוזלם פוסט
Fiddling with flamenco כתבה מבנגקוק

טניה וינוקור (נולדה ב-25 בפברואר 1982) היא כנרת וירטואוזית, רקדנית וזמרת בעלת קריירה בינלאומית.

רביד פלוטניק

Ravid Plotnik

עדן בן זקן

Eden Ben Zaken

לירן דנינו

Liran Danino

חזי דין

Hezi Dean

ברי סחרוף

Berry Sakharof

הפרויקט של רביבו

The Revivo Project

המצודה עכו - ברי סחרוף | גן הבוסתן - המצודה עכו | Tickchak LIVE

המצודה עכו - ברי סחרוף

מחוז צפון

עכו

גן הבוסתן - המצודה עכו

המצודה עכו - רביד פלוטניק | גן הבוסתן - המצודה עכו | Tickchak LIVE

המצודה עכו - רביד פלוטניק

שלומי שבת

Shlomi Shabat

תזמורת ירושלים מזרח ומערב

Jerusalem Orchestra East West

"מהלב והנשמה" תזמורת ירושלים מזרח ומערב בניצוחו של המאסטרו תום כהן מארחים את שלומי שבת | היכל התרבות עכו | Tickchak LIVE

"מהלב והנשמה" תזמורת ירושלים מזרח ומערב בניצוחו של המאסטרו תום כהן מארחים את שלומי שבת

היכל התרבות עכו

"כל הידיים באוויר" תזמורת ירושלים מזרח ומערב בניצוחו של המאסטרו תום כהן מארחים את הפרויקט של רביבו | היכל התרבות עכו | Tickchak LIVE

"כל הידיים באוויר" תזמורת ירושלים מזרח ומערב בניצוחו של המאסטרו תום כהן מארחים את הפרויקט של רביבו

סינדרלה | היכל התרבות עכו | Tickchak LIVE

סינדרלה

Acre

פארק אקסטרים

מקורו של השם "עכו" אינו ידוע. הוא נזכר בתעודות רבות – מצריות ואחרות – אך בתנ"ך נזכרה העיר רק פעם אחת:
”אָשֵׁר, לֹא הוֹרִישׁ אֶת-יֹשְׁבֵי עַכּוֹ, וְאֶת-יוֹשְׁבֵי, צִידוֹן;” (ספר שופטים, פרק א', פסוק ל"א)
במסורת היהודית נאמר כי כשהגיע המבול לחופי העיר, ציווה עליו אלוהים לא להמשיך עוד, והדבר אף נרמז בלשון הכתוב "עד פה תבוא ולא תוסיף" (ספר איוב, פרק ל"ח, פסוק י"א), פה כמו כה – רמז לעכו. היוונים מסרו גרסה משלהם לשם, ולפיה כשהגיבור הרקולס שהה באזור באחד ממסעותיו מצא בו עשבי מרפא, ולכן כינה את המקום "אקה", שפירושו "רפואה" ביוונית.
כאשר נכבשה העיר בידי תלמי השני, שונה שמה ל"פטולמאיס" או "אנטיוכיה בפטולמאיס" (Αντιόχεια από Πτολεμαΐδα). בכיבוש הערבי של העיר במאה ה־7, חזר לשימוש שמה המקורי בווריאציה ערבית – "עכא" (عكا). בתקופה הצלבנית נקראה העיר על שם יוחנן המטביל, ובשל טעות שבעובדה זיהו אותה הצלבנים עם עקרון המקראית. מסיבה זאת כונתה העיר בשם "יוחנן הקדוש מאקר" (צרפתית – Saint Jean d'Acre; איטלקית San Giovani d'Acri וכן הלאה). כשהתגלתה הטעות הובהר:

שם זה עדיין רווח בחלק משפות אירופה. לאחר שנכבשה העיר בידי הממלוכים הושב לה שמה השמי ובפי העות'מאנים נתכנתה "אקא" (Akkâ).

אטימולוגיה

עכו שוכנת במישור החוף הצפוני. העיר גובלת מדרום במפרץ עכו, שבקצהו הצפוני של מפרץ חיפה, וממערב, בים התיכון. היא משתרעת על פני שטח מישורי, ורק תל עכו שבמזרחה מתנשא מעליו. אורך שטחה הבנוי הוא כ-3.5 ק"מ מצפון לדרום וכ-3 ק"מ ממזרח למערב. מדרום למרכז העיר זורם נחל נעמן הנשפך אל מפרץ חיפה, ומדרום לו נמצא אזור התעשייה עכו דרום.
בסמוך לעיר שוכנים מספר יישובים כפריים, ובהם בוסתן הגליל ושומרת מצפון, עין המפרץ וכפר מסריק מדרום והמועצה המקומית ג'דיידה-מכר ממזרח. העיר העתיקה של עכו שוכנת על חצי אי קטן באורך וברוחב של כ-400 מטר, החוצץ בין מפרץ עכו לים התיכון. רובעיה של העיר המודרנית התפשטו מגרעין זה לצפון ולמזרח.

גאוגרפיה

ערך מורחב – תל עכומהעת העתיקה ועד התקופה ההלניסטית שכנה העיר בתל עכו. התל יושב לראשונה בתקופת הברונזה הקדומה אך ננטש למשך אלף שנים. היישוב התחדש בו בתקופת הברונזה התיכונה, וקמה בו עיר מבוצרת ובה מצודה. בתקופה זאת נזכרה עכו בכתבי המארות המצריים. העיר הכנענית הגיעה לשיא פריחתה בתקופת הברונזה המאוחרת במאה ה־14 לפנה"ס ובמאה ה־13 לפנה"ס, ופעל בה נמל חשוב שעמד בקשרי מסחר עם קפריסין ועם ערי הים האגאי. היא נזכרה בתקופה זאת במכתבי אל־עמארנה ובכתובות שנמצאו בעיר אוגרית. בראשית תקופת הברזל התיישבו בתל בני שרדנה, ולאחר מכן נשלטה עכו על ידי הפיניקים. סנחריב מלך אשור, החריב את עכו בשנת 701 לפנה"ס, אך היישוב במקום התחדש. בתקופה הפרסית, החל באמצע המאה ה־4 לפנה"ס, החל מוקד העיר לנוע מערבה לכיוון הנמל הפנימי אל שטחה של עכו העתיקה כיום, תהליך שהושלם בתקופה ההלניסטית. התל ננטש בסוף המאה ה־2 לפנה"ס, אך שרידים מועטים מעידים על יישוב כלשהו שהתקיים במקום גם בתקופות מאוחרות יותר. מספר מסורות מציינות את קברו של אמנון בן דוד בסמוך לעכו, וכן מצוינת קבורתה של דבורה הנביאה.בתקופה הפרסית שימשה העיר בסיס למסעות המלחמה של האימפריה הפרסית נגד מצרים. עוד לפני הכיבוש המוקדוני, היו לעיר יחסים עם אתונה והעולם היווני.

היסטוריה קדומה

ערך מורחב – התקופה ההלניסטית בארץ ישראלבשנת 311 לפנה"ס סבלה העיר ממעשי הרס שביצע בה תלמי הראשון בזמן נסיגתו מפני אנטיגונוס מונופתלמוס, אולם היא התאוששה במהירות, והתפתחה לעיר הלניסטית ששגשגה מאוד בימי תלמי השני פילדלפוס, ואז גם קיבלה את השם "פטולמאיס", על שמו. עם זאת, השם "עכו" נותר שגור בפי התושבים, והוא דבק בעיקר בחלק העתיק של העיר, במצודה. היא הייתה מושבה צבאית תלמאית החל בשנת 261 לפנה"ס.
במאה ה־3 לפנה"ס היא כבר שימשה אחד מנמליה החשובים של ארץ ישראל. תלמי השני ותלמי השלישי, נזקקו למטבעה משלה. בתקופה ההלניסטית הייתה צור המקור העיקרי למטבעות כסף בארץ ישראל; בעכו נמצאו מטבעות צוריים־פיניקיים רבים, כאלה שנטבעו בצור, כאלה שנטבעו בעכו (וסומנו באות ע') בסגנון מטבעות צור, ואף מטבעות מִטביעות משותפות (שסומנו באותיות ע' וצ', עכו וצור).החל מתקופת אנטיוכוס הרביעי, הופיעה על המטבעות הכתובת "האנטיוכיים אשר בפטולמאיס", כלומר, העיר קיבלה אז גם את השם "אנטיוכיה", בהתאם למנהגו של אנטיוכוס אפיפנס.
בשנת 165 לפנה"ס הביס שמעון התרסי את הסלאוקים בקרבות רבים בגליל, והם נסוגו לעיר פטולמאיס, שאותה לא עלה בידו לכבוש. בשנת 153 לפנה"ס אלכסנדר באלאס, שטען שהוא בנו של אנטיוכוס הרביעי, התחרה על הכתר הסורי עם דמטריוס הראשון, וכבש את העיר שפתחה בפניו את שעריה. באלאס הגיע להסכם עם יונתן החשמונאי, לפיו יתמכו בו היהודים נגד יריבו. לאחר רציחת באלאס בשנת 146 לפנה"ס, התחרו על השלטון במלכות הסלאוקים שר הצבא דיודוטוס טריפון שהחזיק בבנו של באלאס, ודמטריוס השני בנו של דמטריוס. יונתן החשמונאי ביקר בעכו שלוש פעמים. באחד מביקוריו אלה בשנת 150 לפנה"ס, השתתף יונתן בחתונתם של אלכסנדר באלאס וקלאופטרה תאה בנוכחות אבי הכלה, תלמי השישי. בשני הביקורים הראשונים יצא יונתן בשלום אולם בשנת 143 לפנה"ס, כאשר הגיע לפטולמאיס לנהל עם טריפון משא ומתן על העברת עכו לידיו, לכד אותו טריפון בעורמה והחזיקו בעכו. את אנשי פמלייתו של יונתן רצח מיד, ואת יונתן עצמו רצח מאוחר יותר.
בעלי התוספות מציינים ששני חשמונאים קבורים בעכו, וכוונתם כנראה לאלעזר בן חשמונאי שהיה נשוי לבתו של מתתיהו, וליונתן הוופסי, אחיו של יהודה המכבי. העיר הותקפה אף בימי אלכסנדר ינאי, שנעזר במלכת מצרים, קלאופטרה השלישית. אנשי עכו קראו לעזרתם את תלמי התשיעי, מלכה המודח של מצרים שפלש אל הגליל והחריבו.
בסוף המאה ה־2 לפנה"ס הושלם תהליך התבססותה של העיר במישור שבין תל עכו לחוף. עכו הייתה לעיר הנמל החשובה ביותר בארץ, ולאחת הערים הגדולות ביותר בעולם ההלניסטי. היא השתרעה על פני שטח של 1,000 דונם, נתון שנחשב לעצום במושגי התקופה.

התקופה ההלניסטית

הורדוס מלך יהודה (בשנים 38–4 לפנה"ס) בנה מבני ציבור בעיר.
הגאוגרף היווני סטראבון הגדיר אותה בספרו "גאוגרפיקה" (תחילת המאה ה־1 לספירה) כעיר גדולה מאד. הברית החדשה מזכירה כי פאולוס שהה בעכו במשך יום אחד בדרכו מצור לקיסריה:

בימי הקיסר קליגולה, פגשו נכבדי העיר היהודים את נציגו פטרוניוס, והתחננו כי יסיר את הגזירה להציב את פסלו של הקיסר בבית המקדש.
בסוף תקופת בית שני כבר ישבו יהודים רבים בעיר. אחד המטבעות מימי הקיסר קלאודיוס לכבוד יסוד עכו הרומאית-הקולוניה קלאודיה פתולימאיס וגבולותיה, משנת 53 לספירה בקירוב, מראה את הקיסר חורש את גבולות העיר במחרשה רתומה לצמד שוורים בטקס הנקרא בלטינית POMERIUM – סמל ליסוד קולוניה חדשה. על המטבע הכתובת – COLONIA PTOLEMAIS. הטבלאות שבמוטות - נסים נושאות את מספרי ארבעת הלגיונות הרומאים שהקימו את הקולוניה ומושבם בסוריה: הלגיון העשירי פרטנסיס, הלגיון השישי פראטה, הלגיון השלישי גאליקה והלגיון השנים עשר פולמינטה.לאחר פרוץ המרד הגדול, בשנת 66, ערך גסיוס פלורוס טבח נורא ביהודי עכו, והסתייע בידי הסורים ההלניסטים שישבו בעיר. נמל עכו שימש את הגייסות הרומים בימי המרד הגדול, אליו הגיעו אספסיאנוס וצבאו, ומשם התארגנו ליציאה למלחמה לכיבוש הגליל. חפירות מצפון-מערב לתל עכו חשפו בית קברות גדול שהיה פעיל בין אמצע המאה ה־1 ועד תחילת המאה ה־4. במקום נמצאו עשרות קברים ובהם נקברים רבים וקברי יחיד, וכן קברים ששמשו לאורך זמן. עוד התגלו במקום מזבחות ומצבות, שרידים המעידים על הקרבת מנחות בעלי חיים, כלי זכוכית, מטבעות וממצאי מתכת. לעכו היה תפקיד חשוב גם בעת דיכויו של מרד גאלוס. בדומה להתנהלותו של אספסיאנוס בימי המרד הגדול, כך פרצו הרומאים מעכו אל עומק הגליל, והכניעו את המורדים.
החל מכיבוש ארץ ישראל על ידי בני ישראל וכלה בימי הבית השני לא נחשבה עכו לעיר יהודית מובהקת. לעניין שיוכה של עכו לארץ ישראל ולעניין מצוות התלויות בארץ מימי בית שני ואילך, נחלקו הדעות. דעה אחת גרסה כי תחום הארץ עבר בתוככי העיר, כך שחלקה היה בארץ, וחלקה בחוץ לארץ, ואילו דעה שנייה טענה כי כל העיר הייתה בחוץ לארץ, וקו גבול הארץ עבר בחומת עכו הדרומית. בתקופה שלאחר החורבן שבו היהודים והתיישבו בעיר, והיא מוזכרת בתלמוד פעמים מספר. חיו בה תנאים חשובים כרבי שמעון בן יהודה איש כפר עכו שהיה תלמידו המובהק של רשב"י, ורבי יהודה בן אגרא. כן היו בה אמוראים רבים, בהם רבי תנחום בן רבי חייא ורבי אבא דמן עכו שהיה גם המנהיג המקומי.

התקופה הרומית

עכו בימי הביניים

התקופה העות'מאנית

בזמן המנדט הבריטי שימשה עכו כבירת נפת עכו במחוז הגליל והעיר התרחבה אל מחוץ לחומות, אולם התפתחותה הכלכלית של העיר נבלמה, שכן בזמן זה הפכה חיפה לעיר הנמל המרכזית בארץ ישראל, וחשיבותה של עכו פחתה. עם תחילת המנדט הבריטי היו בעיר כ-6,500 תושבים, מהם כמאה יהודים. בעלייה הרביעית הגיעו עולים גם לעכו, ובהם "קבוצת הזיפזיף", הדייגים הסלוניקאים והדייגים מהים השחור. קבוצות אלה חיזקו את היישוב היהודי בעכו והעשירו את חיי התרבות בה. מספר היהודים גדל במאות אחוזים בין השנים 1925–1929. בעקבות מאורעות תרפ"ט פונו יהודי העיר על ידי הבריטים. בין היהודים שחיו בעכו בשנות ה-20 נמנים משפחת יחיאל ויצמן (אביו של הנשיא עזר ויצמן), נוח ואסתר מישקובסקי (הוריה של הסופרת לאה נאור), משפחת לוריא (הורי ההיסטוריון יהושע לוריא), משפחת ריווין (אחר-כך יחד עם משפחה מישקובקי היו מראשוני הרצליה) ועוד. לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה הקים חיל האוויר המלכותי מנחת מטוסים מזרחית לעיר (כיום סמוך לקיבוץ שמרת) שנקרא RAF St. Jean. המנחת שימש גם את חיל האוויר האמריקני בעת המערכה בצפון אפריקה.
בשנת 1945 התגוררו בעיר, לפי אומדן שלטונות המנדט 12,360 תושבים (מתוכם רק 50 יהודים).מצודת עכו שימשה את הבריטים ככלא וגרדום. אסירים יהודים מפורסמים כזאב ז'בוטינסקי ושלמה בן-יוסף נכלאו במצודה. בן יוסף היה הראשון בעולי הגרדום. היהודים הספרדים כמו גם האשכנזים סייעו כמיטב יכולתם לאסירי כלא עכו. המוכתאר היהודי אברהם צורי נהג לארח בביתו את אסירי הכלא בשבתות וחגים, תוך שהוא ערב לכך שהם יחזרו אל הכלא עם צאת השבת או החג. ב-4 במאי 1947 פרצו אנשי האצ"ל אל מצודת עכו על מנת לשחרר את האסירים היהודים שנכלאו שם על ידי הבריטים. 27 אסירים שוחררו, מהם 20 מאנשי האצ"ל ו-7 מאנשי הלח"י. 9 לוחמים נהרגו וחמישה נפלו בשבי במהלך הפעולה. הפריצה לכלא עכו הכתה בהלם את דעת הקהל הבריטית.

תקופת המנדט הבריטי

לפי תוכנית החלוקה נכללה עכו במדינה הערבית שהייתה אמורה לקום. עובדה זאת הגבירה את תחושת הביטחון של תושביה הערבים בחודשים הראשונים של המלחמה וגרמה לעזיבת תושביה היהודים של העיר. עכו הונהגה על ידי "הוועד הערבי הלאומי" המתון, שעל פי תיאום מוקדם עם הבריטים נועד לקבל לידיו את השלטון בעיר. הקשר בין חיפה לבין יישובי הגליל המערבי עבר בעכו. התחבורה היהודית הותקפה במעבר בעכו וכך הוטל מצור על היישובים היהודיים מצפון לעיר. מצד שני, הדרך מחיפה לעכו עברה בשטח הקריות היהודי, והתקפה על רכב יהודי הייתה גוררת תקיפת התחבורה הערבית לעכו ושיבוש המסחר והכלכלה של העיר. בתחילה ניסו הערבים המתונים למנוע את הפגיעות ההדדיות על ידי משא ומתן בתיווך בריטי והגיעו להסכם אי-התקפה הדדי שהחזיק מעמד מספר שבועות, אבל עם ההחמרה במלחמה גברה יד הקיצונים. ב־17 במרץ פרץ סכסוך בין נציגי הוועד הלאומי הערבי לבין נציגות "ההגנה", כאשר "ההגנה" סירבה לאפשר לאנשי מחסום דרכים ערבי לבדוק האם במשאיות שעוברות צפונה יש נשק.

 ערך מורחב – רצח עובדי חברת חשמל בעכובבוקר 18 במרץ 1948 יצאו מחיפה ארבעה עובדי חברת החשמל כדי לתקן קווי חשמל שנפגעו ליד עכו. הם נסעו במכונית משוריינת עם שני משוריינים בריטים מלפנים ומאחור. ערביי עכו הציבו מחסום והטמינו להם מארב בבית הקברות מדרום לעיר. בהגיע השיירה למחסום עלה המשוריין הבריטי על מוקש וחמשת החיילים הבריטים שהיו עליו נהרגו. המשוריין השני הסתובב מיד וברח לעבר חיפה. עובדי חברת החשמל נותרו לבדם מול המתקיפים ונרצחו. לזכרם נקרא הרחוב החוצה את עכו לאורכה בשם "דרך הארבעה", ובמקום נמצא שלט המספר על האירוע.
בסוף אפריל 1948 מנתה עכו 12,000 עד 15,000 תושבים, אולם עם היציאה ההמונית של הערבים מחיפה בעת הזו, הפכה עכו למרכז מעבר וקליטה של פליטים, ולפי אומדנים בריטיים, גדלה אוכלוסייתה וב-5 במאי מנתה 40,000 איש. מקורות מודיעין של ה"הגנה" דיווחו שבעיר שוררים תנאים קשים ואנשים ישנים ברחובות ובבתי קפה. סביב 25 באפריל, עם התגברות נהירת הפליטים אל עכו מדרום, בדרך הים והיבשה, החלו תושבים אמידים להימלט מעכו צפונה, ללבנון. נפילת חיפה הערבית וזרם הפליטים גרמו פגיעה קשה במורל של תושבי עכו. בשבוע האחרון של אפריל, הנחיתו היהודים על עכו אש מרגמות, שליבתה את הגל הראשון של יציאת תושבים ממנה. ה"הגנה" צרה על העיר וניתקה את זרם החשמל לעיר.בימים הראשונים של מאי 1948 נסוגו הבריטים ממחנותיהם שמסביב לעכו, לקראת יציאתם מהארץ, והגבירו בכך את הייאוש בקרב תושבי העיר. ב-5 במאי פרצה בעיר מגפת טיפוס, שהייתה גורם נוסף לבריחת התושבים מן העיר. סיבות נוספות לבריחה מן העיר היו הפחד מפני התקפה יהודית קרובה וכיבוש העיר, וכן התערערות ההנהגה הצבאית והפוליטית של העיר ויציאת רבים מאנשיה: ב-11 במאי נמלט ראש העירייה ללבנון; באותו יום מיד אחריו הודיע מפקד המיליציה המקומית על יציאתו; וב-14 במאי נמלטו לביירות שני חברים נוספים של הוועדה הלאומית של העיר.לפי תוכנית הפיקוד העליון היה על "ההגנה" לסגור על עכו ולהחזיקה תחת איום – מעין "בת ערובה" לשלום היישובים היהודיים שהיו אמורים להימצא בתחום המדינה היהודית. הבריטים החזיקו כוח צבאי בעכו ואנשי "ההגנה" המתינו ליציאתם על מנת להשתלט על עכו וסביבתה. עם הצלחת מבצע בן עמי הגיעו ידיעות על ירידת המורל בקרב לוחמי העיר הערבים ואזרחיה, בין היתר בשל הגעתם לעיר של אלפי פליטים פלסטינים שנמלטו מחיפה, ועוררו תקוה כי ניתן יהיה לכבוש את העיר בפעולת בזק. מפקד חטיבת כרמלי, משה כרמל, החליט לכבוש את העיר, חרף מברק שקיבל מהמטה הכללי, ובו התבקש לשקול שוב את ההכרח בהתקפה על עכו לנוכח הכוחות המועטים שעמדו לרשותו. ההתקפה החלה בלילה שבין 16 ל-17 במאי בהרעשת העיר החדשה במרגמות 3 אינץ' שניצבו בתל עכו ובדוידקה שמוקמה ממזרח לעיר. בחסות חיפוי זה נערכו שתי פלוגות להתקפה מצפון לעכו ופלוגה אחת להתקפת הסחה מדרום לעיר.

אף כי לעכו לא הגיעו כוחות ערבים סדירים כדוגמת צבא ההצלה, התארגנו התושבים הערבים במיליציות מקומיות להגנה על עירם. כוחות "ההגנה" שתקפו מצפון נתקלו בהתנגדות והחל קרב מבית לבית. הכוחות הערבים נסוגו לאט לכיוון בניין משטרת עכו, ששכנה לחוף הים באחת ממצודות טגארט. פגז פיאט נורה לעבר צריח המשטרה והשתיק את האש שנורתה משם. הלוחמים פרצו את השער בחומר נפץ, אך הבניין היה ריק מלוחמים. בינתיים נתפסו מספר שבויים והם נשלחו למפקדת החטיבה בקיבוץ עין המפרץ. משה כרמל ניסח מכתב שתורגם מיד לערבית ובו דרישה לכניעה ללא תנאי. המכתב נמסר לאחד השבויים שנשלח בחזרה לעכו. בשעות אחר הצהרים של 17 במאי 1948 נראה כומר צועד מכוון מצודת בית הסוהר מלווה בשני ערבים המניפים דגל לבן. הם שמעו על תנאי הכניעה ולקראת חצות שבו והודיעו כי הערבים הסכימו לחתום על ההסכם.
ב־18 במאי לפנות בוקר חתמו חברי מועצת העיר על כתב כניעה, הורו על הפסקת הלחימה ופתחו את שערי העיר העתיקה.
לאחר כיבוש העיר הקימה חטיבת כרמלי ממשל צבאי בעיר. בימים הראשונים לאחר הכיבוש, נמשכה יציאת התושבים ללבנון ולגליל המרכזי, אולם לא הוצאו פקודות גירוש ולא הופעל לחץ על התושבים לעזוב. בעיר נשארו 5,000 עד 6,000 איש, רובם תושבים מקומיים. בכך נעשתה עכו לעיר בעלת האוכלוסייה הערבית הגדולה ביותר בתחומי מדינת ישראל (לאחר נטישת רוב ערביי חיפה ויפו), והיא נותרה כזאת עד לכיבוש נצרת ביולי 1948.

עם תום מלחמת השחרור לא היו בעכו תושבים יהודים ונותרו בה רק כשליש מתושביה הערבים, יתרתם נמלטו ללבנון או שעברו לכפרי הגליל והוכרזו כנפקדים נוכחים.
לאחר המלחמה נשארו בעכו 5,000 ערבים. בספטמבר 1948 הוחל ביישוב יהודים בעיר, וב-22 בנובמבר כבר ישבו בה 2,000 יהודים.
כמקובל באותה תקופה הוקצו בתי הפליטים לחיילים משוחררים ולעולים חדשים והוקמה בה מעברה גדולה[דרושה הבהרה] בדרום העיר לרגלי תל עכו ("הר נפוליאון") – מעברת "גבעת נפוליאון". על תושבי העיר הערבים הוטל ממשל צבאי.
במהלך שנות ה-50 וה-60 נבנו סביב עכו העתיקה שיכונים שנועדו לאכלס עולים חדשים ואת מפוני המעברה. בשנות ה-60 וה-70 עזבו רוב היהודים את בתי הרכוש הנטוש ועברו להתגורר בשכונות שהוקמו בצפון העיר. בשנות ה-70 וה-80 עזבו יהודים את "שיכוני הרכבת" בשכונות שנבנו בשנות ה-50 ובמקומם עברו לעיר ערבים מכפרי הגליל. שכונת וולפסון, שנחשבה לשכונת מצוקה, התרוקנה כמעט כליל מתושביה היהודים.

			
			
		
		
			
			
		
		
			
			
		
		
			
			
		
במהלך מלחמת לבנון השנייה, בשנת 2006, פגעו בעכו רקטות שנורו מלבנון, וגרמו למספר הרוגים. שמות ההרוגים תושבי העיר הונצחו בגן שהוקם בה כשנתיים לאחר המלחמה.
העיר היא אחת הערים המעורבות בה חיים בצוותא יהודים וערבים. האוכלוסייה הערבית והאוכלוסייה היהודית בעיר חיות לרוב בדו קיום זאת עם זאת. עם זאת, באוקטובר 2008, במהלך יום הכיפורים, פרצו בעיר מהומות קשות בין ערבים ליהודים, על רקע כניסת רכב נהוג בידי ערבי במהלך הצום לשכונה שבה רוב יהודי. הנהג נרגם באבנים. כתוצאה מכך נעשה שימוש במערכת הכריזה של המסגדים בעיר העתיקה להפצת שמועה כי יש נפגעים ערבים בתקרית. בעקבות זאת, יצאו צעירים ערבים לרחובה הראשי של העיר, ניפצו חלונות ראווה של סוחרים יהודים ופגעו בכלי רכב. בתגובה, הציתו יהודים בתים של דיירים ערבים. המהומות הסלימו, נמשכו מספר ימים, ושככו רק לאחר מאמצי הרגעה מצד מנהיגים מקרב שני הפלגים, היהודים והערבים.
מאז שנת 1980 מתקיים בעיר "פסטיבל עכו לתיאטרון ישראלי אחר", המוכר גם כפסטיבל עכו. הפסטיבל נמשך ימים אחדים ונערך בחול המועד סוכות. הוא כולל הצגות פרינג', מופעי רחוב, ירידי אמנויות, אירועי חוצות, סדנאות ופרויקטים מיוחדים המתרחשים ברחובות עכו העתיקה. הפסטיבל הפך לסמל לשיתוף פעולה בין יהודי וערביי העיר, אך בשנת 2008 הוא נדחה לחג חנוכה, עקב המהומות שפרצו בעיר ימים ספורים לפני סוכות.

המהומות ב-2021 ערך מורחב – המהומות בעכו (2021)חודש הרמדאן של שנת 2021 לווה במתיחות רבה, גדולה יותר מבשנים קודמות. בכלל הארץ ובתוך כך בעכו היו מספר ימי התקוממות של חלק מהאוכלוסייה הערבית כנגד אזרחים יהודים ושוטרים, במהלך ההתקומות ערבים יידו אבנים וזיקוקים לעבר כוחות משטרה, בוצע ירי בנשק חם לעבר שוטרים, הוצתו ונבזזו למעלה מ-60 עסקים וחנויות של יהודים בעיר העתיקה על ידי ערבים תושבי המקום, בעיר ובשוק, וכן שתי תחנות משטרה הוצתו, כלי רכב הוצתו ורכוש של יהודים נבזז. נזק נגרם לתחנת הרכבת בעיר אשר הושבתה למחרת. בנוסף הוצתו מספר בתי מלון בהם מלון האפנדי, עכותיקה והאבירים. בעקבות האירועים מספר בני אדם נפצעו במצבי פציעות שונות בהם אל"ם אבי הר-אבן שנפצע במצב אנוש וכעבור שלושה שבועות נפטר מפצעיו. ידועים לפחות ארבעה ניסיונות לינץ' שבוצעו נגד יהודים על ידי ערבים.

לאחר קום המדינה

היסטוריה

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נכון לסוף נובמבר 2023 (אומדן), מתגוררים בעכו 52,518 תושבים (מקום 38 בדירוג רשויות מקומיות בישראל). האוכלוסייה גדלה בקצב גידול שנתי של ‎3.6%‏.   אחוז הזכאים לתעודת בגרות מבין תלמידי כיתות י"ב בשנת ה'תשפ"א (2020-‏2021) היה 82.5%. השכר החודשי הממוצע של שכיר במשך שנת 2019 היה 6,846 ש"ח (ממוצע ארצי: 9,745 ש"ח).
אוכלוסיית העיר מעורבת ומורכבת מיהודים, מוסלמים ונוצרים. יהודים מהווים 67.1% מכלל תושבי העיר, ערבים מוסלמים מהווים 25.3%, ערבים נוצרים 2.4% והאחרים מהווים 5.2% מכלל התושבים.
להלן גרף התפתחות האוכלוסייה בעיר מאז ראשית המנדט הבריטי:

דמוגרפיה

בתחילת העשור הראשון של המאה ה־21 היה אחוז האבטלה בעכו גבוה מ-10%, לעומת ממוצע ארצי של כ-6%, ובשנת 2004 עמד על 14.2 אחוז. במשך שנים הייתה עכו לאחד היישובים שהוגדרו כמוכי אבטלה (למעלה מ-10% מובטלים). בשיעור האבטלה חל שיפור במהלך השנים, ונכון לינואר 2009 עמד על 8.6 אחוז, עדיין גבוה מהממוצע הארצי.

הסיבות העיקריות לתופעה זאת בעכו הן חוסר עוגנים תעסוקתיים וחוסר זהות תעסוקתית, וכן פגיעה במקורות תעסוקה מסורתיים כמו גם באלה שהחליפו אותם[דרוש מקור]:

מפעלים עתירי עבודה (בהם "קריית הפלדה") נסגרו ומפעלים אחרים עברו ליישוב אחר, כדוגמת פניציה שעבר במלואו לציפורית וחברת טמבור שהעבירה מקום מושב הנהלתה לנתניה. תופעה זאת פגעה לא רק בתעסוקה אלא גם בארנונה שגבתה העירייה.
מפעלים אחרים (בהם פרוטרום ורפא"ל) עברו תהליכי מיכון שגרמו לירידה במספר המועסקים[דרוש מקור: מספר העובדים ברפא"ל נמצא בעלייה מתמדת למרות המיכון].
מפעלים כדוגמת צינורות המזרח התיכון ו"טמבור" התמודדו עם תחרות וצמצמו את היקף הפעילות ואת מספר עובדיהם.
הדיג, שהיה במשך מאות שנים ענף תעסוקה משמעותי, נפגע עקב התמעטות הדגה באגן המזרחי של הים התיכון.
השוק של עכו איבד את תפקידו המסורתי – עכו שהייתה מרכז עסקים ומסחר, ושימשה שוק לכל הגליל המערבי, איבדה את תפקידה לטובת חיפה, נהריה וכרמיאל, ואף לטובת מרכזי מסחר מקומיים ברגבה, עין המפרץ ובכפר יסיף. אחת הסיבות לתהליך זה היא התפתחות התחבורה הבין-עירונית ונגישותם של שווקים מחוץ לעיר.
עכו שהייתה עיר תיירות הפסיקה להיות אבן שואבת לתיירים ורוב המגיעים לבקר בה אינם נותרים ללון בה. גם התיירים הבהאים העולים לרגל לעכו במסגרת מסע יומי, לנים מחוץ לה, בעיקר בחיפה. אגן נחל נעמן מדרום לעיר מזוהם. לכל אלה מתוספת העובדה שאין בעיר מוקדי בילוי בשעות הערב, וכל בתי העסק בעיר נסגרים עם חשיכה.
נמל העיר התנוון מאז הקמת נמל חיפה.
תושבים מבוססים בעלי כוח קנייה גדול עזבו את העיר לנהריה, ליישובי גוש שגב וליישובים אחרים, ובמקומם הגיעה לעיר אוכלוסייה חלשה, דבר שהביא לירידה במיסים שנגבו על ידי העירייה ולהחלשות כוח הקנייה של התושבים.
נעשו ניסיונות לשפר את המצב התעסוקתי בהן הכללת העיר בתוכנית "אופק" ומתן תווית של אזור עדיפות לאומית ואזור פיתוח אולם ללא תוצאות של ממש.בשנת 2006 נקבעה עכו על ידי הממשלה כיעד לאומי. הממשלה הצהירה על כוונתה להשקיע מאמצים רבים בעכו כדי למנף את הבנייה והפיתוח בעיר, לעודד השקעות, ליצור מקורות תעסוקה, ולפתח את התיירות בעיר, באמצעות ניצול משאבים קיימים. במסגרת זאת הוקמה השכונה "נאות ים" ושווקו בה מגרשים זולים לאנשי צבא הקבע. בשנים 2005 – 2009 הוקמו בעיר 36 מפעלים חדשים. בשנת 2006 רכשה קבוצת דלק נדל"ן את קניון עכו ותרמה לפיתוחו.ב-2011 נפתח בעכו קניון עזריאלי.

כלכלה

עכו שוכנת בצומת הכבישים הארציים 4 ו-85. בעבר חצה כביש 4 את העיר מצפון לדרום, אך כיום הוא עובר בתוואי העוקף את העיר ממזרח. התוואי הישן של כביש 4 מסומן כיום ככביש מקומי 8510. כביש 85, הידוע גם ככביש עכו-צפת וכרחוב בן-עמי, מוביל לכיוון צומת עמיעד ומקשר את עכו אל כרמיאל, צפת ויישובי בקעת בית הכרם.
את העיר משרתת כיום מערכת תחבורה ציבורית המבוססת על רכבת, אוטובוסים ומוניות. תחנת הרכבת עכו שוכנת על מסילת החוף וכל הרכבות המובילות מנהריה לחיפה, וכן הלאה לתל אביב ובאר שבע עוצרות בה. תחנת האוטובוסים המרכזית נמצאת מול תחנת הרכבת, וממנה יוצאים אוטובוסים של חברת "אגד" לכל צפון הארץ.
מוניות שירות של חברת "קווי הגליל" מקשרות את עכו לנהריה ולחיפה. קווי שירות נוספים מקשרים את עכו עם כרמיאל, מספר כפרי מיעוטים (אבו סנאן, ג'דיידה-מכר, כפר יאסיף) וכן מספקות שירות פנימי בעיר. קיים שירות מוניות האוסף נוסעים מביתם לנמל התעופה בן-גוריון. כמו כן קיימות בעיר מספר תחנות מוניות לנסיעות מיוחדות.

תחבורה

בעיר מספר מוסדות חינוך ראויים לציון:

המכללה האקדמית גליל מערבי שוכנת בצפון-מזרחה של העיר, סמוך ליישוב בוסתן הגליל. זהו מוסד מוכר להשכלה גבוהה המציע לימודים אקדמיים לתואר ראשון של אוניברסיטת בר-אילן במגוון מסלולי לימוד, וכן לימודי מכינות קדם אקדמיות ומכינות לבגרות. במכללה לומדים כ-3,300 תלמידים.
בית הספר לקציני ים עכו הוא בית ספר ימי תיכוני ועל-תיכוני, המחנך ומכשיר בנים ובנות לתפקידי פיקוד וקצונה בחיל הים ובצי הסוחר הישראלי. המוסד שוכן לחופו של מפרץ עכו, בצמוד ממזרח לעיר העתיקה. כיום לומדים במקום כ-450 תלמידים ותלמידות מכתה ט' עד כתה י"ב, בבית הספר יש אפשרות להמשך לימודים י"ג–י"ד.
המכון להכשרה ימית הוא מכון המכשיר קצינים לצי הסוחר הישראלי. הוא הוקם בעכו בשנת 1971, והוא משויך לרשות להכשרה וחינוך ימיים. במכון מתקיימים שני מסלולי לימוד: חובל משמרת וקצין משמרת מכונה. בנוסף לשתי מגמות אלה, קיימות שתי מגמות נוספות אשר נפתחות מדי כמה שנים ומכשירות רבי חובלים וקציני מכונה ראשיים.
הקונסרבטוריון העירוני נוסד בשנת 1959 לרגל אירועי חגיגות העשור לעצמאות ישראל. כיום לומדים במוסד כ-700 תלמידים, ופועלות בו חמש תזמורות כלי נשיפה, שתי תזמורות כלי קשת, מקהלה עירונית והרכב של מוזיקה קלה וג'אז.
ישיבת רוח צפונית היא ישיבת הסדר שנוסדה בעיר בשנת 2003, ובה כ-200 תלמידים.
מכינת אבנר עכו היא מכינה קדם-צבאית שיוסדה בשנת ה'תשע"ד, היא מיועדת לבוגרי כיתה י"ב ל-12 עד 18 חודשי לימוד, לאחר מכן מתגייסים בוגרי המכינה לשירות צבאי משמעותי, קרבי ופיקודי ככל שניתן.• ישיבת עכו היא ישיבה חרדית המיועדת לבחורים בגילאי ה-20 ומעלה, יוסדה בקיץ תשפ"ב, הישיבה שוכנת בחלק העתיק יותר של העיר, והיא מונה כ־30 בחורים. בראשותם של הרב ראש והרב אריה וינקלר.

חינוך

פסטיבל עכו לתיאטרון ישראלי אחר – פסטיבל שנתי שהוקם בשנת 1980 והכולל הצגות פרינג', מופעי רחוב, יריד אמנויות, אירועי חוצות, סדנאות ופרויקטים מיוחדים המתרחשים ברחובות עכו העתיקה.

תרבות

בעיר פועלים בית משפט השלום, בית דין שרעי, אחד משני בתי הדין הדרוזים בישראל (האחר שוכן במסעדה שברמת הגולן) ובית הדין הדרוזי היחיד לערעורים (עבר מחיפה לעכו ב־1988). בעיר שלושה בתי קברות פעילים – יהודי (ליד צומת יסיף), מוסלמי (ליד בית הספר לקציני ים) ונוצרי (ליד צומת תל עכו). "המרכז הרפואי לבריאות הנפש מזרע" הוקם בשנת 1954 והוא משתרע על שטח של 150 דונם לחוף הים בצפונה של עכו.
בעיר פועלת העמותה לפיתוח קהילתי עכו שמטרתה להרחיב שיתוף פעולה בין תושבי העיר מכל העדות.

מוסדות ושירותים אחרים

שיכון עמידר
שיכון עמידר נמצא במזרח העיר עכו. הוא גובל עם כביש 4 חיפה-נהריה, בשיכון זה נמצאות חטיבות הביניים של העיר עכו. רחוב גאולה נמצא בצפון שיכון עמידר, בצד מערב רחוב בורלא ובצדו הדרומי רחוב העלייה. בשיכון זה גן קדושי קהיר – גן זה הוקם לזכר יהודים במצרים שבקהיר והועמדו לדין בעקבות פעולת חבלה כושלת.

שכונות העיר

בעכו שלושה חופי רחצה מוכרזים, השוכנים לאורך הרצועה החולית שבמפרץ עכו. "חוף החומות" הידוע גם כ"חוף מפרשיות" משתרע בין העיר העתיקה ממערב ל"חוף ארגמן" ממזרח. בסמוך לו נמצא בית הספר לקציני ים עכו. "חוף ארגמן" שוכן בהמשכו של חוף החומות, והוא מנציח בשמו את הפקת הארגמן מחלזונות על ידי הכנענים בעכו. בחוף שוכנים מלון ארגמן, מרכז ספורט ונופש ומחנה נופש לחיילים. מדרום לחוף זה ועד לשפכו של נחל נעמן בדרום משתרע "חוף התמרים" ובו ניצב מלון חוף התמרים.
מצפון לעיר העתיקה פונה קו החוף של העיר ישירות אל הים התיכון, והוא רצוף סלעים ושרטונים. לאורך חלקו הדרומי והמרכזי של החוף, החל בעיר העתיקה בדרום ועד לרחוב חטיבת גולני בצפון, ממשתרעת טיילת ההגנה.
בעכו מספר גנים, ובהם ראויים לציון "גן הזיכרון" מדרום לרחוב בן-עמי, ובו אנדרטה לזכר לחללי מלחמת העצמאות, לוחמי הגליל המערבי וכובשי עכו, והגן שליד בניין עיריית עכו, ובו האנדרטה לזכר חללי העיר במערכות ישראל. בגן קטן ברחוב ויצמן שוכנת אנדרטת אבן לזכרו של יצחק רבין, ואליה מובילים מכל צד שלושה שערים מעץ.

חופים וגנים

קדושת עכו ליהודים

העיר כיום

העיר העתיקה של עכו תחומה על ידי מי הים בצדה הדרום-מזרחי, הדרומי והמערבי, והיא מוקפת בחומה בכל צדדיה. בצדה הצפוני ובצדה המזרחי הפונים אל היבשה, כוללים הביצורים גם חפיר.
מאז שנת 1990 התבצעו בעכו עבודות ארכאולוגיות ועבודות שימור נרחבות, על ידי החברה לפיתוח עכו העתיקה, ובשנת 2001 הכריז ארגון אונסק"ו על עכו העתיקה כאתר מורשת עולמית. עכו העתיקה שבין החומות היא מתחם עירוני בעל ערך היסטורי, תרבותי ותיירותי, שבו כנסיות, מסגדים, בתי כנסת ומבנים היסטוריים נוספים רבים מהתקופות השונות בתולדות העיר. בניגוד לרבעים עתיקים אחרים ברחבי הארץ, העיר העתיקה של עכו היא מתחם עירוני חי ואותנטי שבו בתי מגורים, מסעדות שווקים ונמל פעיל.
ייחודה של עכו העתיקה הוא בכך שהיא בנויה משני מפלסים נפרדים – העיר הצלבנית והעיר העות'מאנית. שני המפלסים נפרדים זה מזה על ידי מאות השנים שבהן עמדה עכו בהריסותיה, החל בכיבוש הממלוכי ב־1291 ועד להתחדשותה בתקופה העות'מאנית. העיר הצלבנית כוללת את השרידים מתקופת ממלכת ירושלים, והם ברובם תת-קרקעיים. חלקם נחשפו והם השתמרו בדרך כלל במצב טוב מאוד. אלה כוללים חומות, רובעי מגורים, רחובות פתוחים ומקורים, תעלות ניקוז, מעברים תת-קרקעיים ומבני מסחר ומגורים. העיר העות'מאנית הוקמה על שרידיה של העיר הצלבנית, פעמים רבות בחופף למבנים הצלבניים וליסודותיהם, וכך סייעה לשימורה (ראו השוואה כאן). העיר העות'מאנית מתאפיינת בסימטאותיה הצרות והמפותלות, בבתי המגורים ובחאנים שלה.
וכך נכתב, בין היתר, בהחלטת ארגון אונסק"ו, על הכללת העיר העתיקה של עכו ברשימת המורשת העולמית:

לעומת זאת, כתוצאה מתנופת הבנייה הצלבנית, כמעט שלא נשתמרו בעיר שרידים מתקופות מוקדמות יותר:

בשנת 2001 התגוררו בעכו העתיקה כ-5,000 תושבים, כולם ערבים.

ייחודה של עכו העתיקה

השוואת מבני עכו בתקופה הצלבנית ובתקופה העות'מאנית

אתרי העיר

ערך מורחב – חומות עכובתקופה הצלבנית עברה חומת היבשה בתוואי צפוני מזה של החומה העות'מאנית, ושטחה של העיר העתיקה היה גדול יותר. בצדדים הפונים אל הים לא בנו הצלבנים חומה כלל. החומות העות'מאניות הוקמו במשך תקופה שנמשכה 90 שנים, החל בשנת 1750 ועד 1840. החומה העות'מאנית הראשונה הוקמה על ידי דאהר אל עומר בשנים 1750–1751, ובחלקה, בצד המזרחי, היא חופפת ומשולבת בחומת היבשה הצלבנית. חומות אלה חוזקו בין 1775 ו-1779 על ידי אחמד אל־ג'זאר, ויכלו אף למצור שהטיל נפוליאון על העיר בשנת 1799. אל־ג'זאר ויורשיו המשיכו לבצר ולחזק את החומות לאחר המצור, בין השנים 1800 ל-1814, כך שיוכלו לעמוד גם בפני התקפה ארטילרית. בחומות קבועים ארבעה שערים.
בשנת 2007 נפתח במרתפי החומה המזרחית מוזיאון "אוצרות בחומה" לאתנוגרפיה ולפולקלור. באגף הראשי יש שחזור של שוק עות'מאני מהמאה ה־19, ובו חנויות של בעלי מלאכה שונים. בחלק אחר של המוזיאון יש תצוגה של אוספים שונים כמו פעמונים, ריהוט, כלי קרמיקה ועוד.
שרידי יסודותיו של ארמון הטמפלרים נמצאים בפינה הדרום-מערבית של העיר. הארמון חרב בעת המצור ששמו הממלוכים על העיר בשנת 1291. שרידיו שקעו וטבעו, והם נראים כיום כמעין בריכה.

חומות עכו

המצודה בעכו נבנתה בימי הטורקים על בסיסה של המצודה ההוספיטלרית בצפונה של העיר העתיקה. המצודה הייתה חלק מן המבנה ההגנתי של עכו, וצידה הצפוני שולב בחומה הצפונית ובמגדל השמירה בורג' אל חזינה. המצודה בנויה סביב שתי חצרות מלבניות, אורכה ממזרח למערב הוא כ-170 מטר ורוחבה כמאה מטרים. במהלך המאה ה־20 שימשה המצודה כבית כלא, ובזמן המנדט הבריטי שימשה גם להוצאה להורג של עולי הגרדום. ב-4 במאי 1947 נערך אחד ממבצעי האצ"ל הנועזים, הפריצה לכלא עכו, שבמסגרתו פרצו חברי האצ"ל אל המצודה, ושחררו רבים מן הכלואים בה. לאחר קום המדינה החל משנת 1951 המקום כבית חולים פסיכיאטרי ומנהלו הראשון היה אישטוואן קולצ'אר. בית חולים זה נסגר בשנת 1982.
במצודה נכללים מרכז המבקרים של החברה לפיתוח עכו העתיקה, "גן הפסטיבל" (או "הגן הקסום"), גן נוי בחצר המזרחית של המבנה, המטופח על פי דוגמת הגן שהיה במקום בתקופת הצלבנים, מוזיאון אסירי המחתרות שהוקם בכלא עכו, מרכז לשימור מורשת עולי הגרדום, והאזור המנוהל על ידי המרכז הבהאי העולמי באגף הכלא בו היה כלוא הבהאא אללה.

מצודת עכו

ערך מורחב – אולמות האביריםמתחת למצודת עכו גילו חפירות ארכאולוגיות‏ מתחם נרחב של אולמות שנבנו על ידי אבירי מסדר יוחנן הקדוש של בית החולים בירושלים. מתחם זה היה חלק מן המצודה הצלבנית בעיר, שחוברה לחומה הצפונית של עכו וזכה לשם "אולמות האבירים". המתחם רבוע בצורתו, ובצידו המערבי הוא פונה אל חצר מצודת עכו.

אולמות האבירים

הסראייה הישנה בעכו שוכנת ממזרח למסגד אל־ג'זאר ומדרום למצודה. הוא הוקם על שרידיה של כנסיית יוחנן הקדוש הצלבנית, בסגנון אבלק ממלוכי. המבנה בן שתי קומות והוא מקיף חצר מלבנית ממזרח, מדרום וממערב. על המבנה מתנוסס התאריך 1850, אך ברי שהוקם במאה ה־18. חלק מהמקורות מייחסים את הקמת המבנה לדאהר אל־עומר ולפי אחרים הוא הוקם על ידי אחמד אל־ג'זאר לאחר שתפס את השלטון בעיר, ושימש בתחילה כבית מגוריו. לאחר מכן בנה לעצמו אל־ג'זאר מבנה חדש, והסראייה הישנה שירתה פקידי ממשל. לאחר שאבראהים פאשא כבש את עכו, שימש הבניין כבית אוצר, אך כאשר העות'מאנים שבו לעיר ב־1840 הוא שב לשמש כארמון המושל. בהמשך שימש המבנה כסניף דואר וכבית ספר.

בית הסראייה הישן

מדרום למצודת עכו נחשף רחוב צלבני המוביל דרומה לאורך החומה המזרחית של הרובע ההוספיטלרי, פונה מערבה וחולף בסמוך לבית הסראייה הישן ושוב דרומה לכיוון הרובע הג'נובזי, המגדלור והארמון הטמפלרי. אורכו הכולל של הרחוב הדרומי הוא כ-300 מטר וקטע תת-קרקעי באורך של 50 מטר ממנו נפתח לביקור. הרחוב מרוצף בלוחות אבן ועל קירותיו עיטורי סירות, צלבים ומגנים. ברחוב ניצב שער אבן מונומנטלי, וניתן היה לסוגרו בשעת חירום.

הרחוב הדרומי

בית הכנסת "אוהל חיים" על שמו של חיים פרחי ידוע יותר בכינוי "בית הכנסת הרמח"ל". בתקופה הצלבנית ובתקופה העות'מאנית, שכן בית כנסת במקום בו נמצא כיום מסגד אל־מועלק, ונחשב למרכזי ולמפואר מבין שני בתי הכנסת שפעלו בעיר באותה עת (בית הכנסת האחר היה "בית הכנסת אחאב"). יש האומרים שבמקום זה התפלל הרמח"ל שחי בעכו בין השנים 1743 ל-1747, ובית הכנסת אכן בנוי ומעוצב בסגנון בתי הכנסת שבפדובה שבאיטליה, מקום מגורי הרמח"ל בנעוריו. השליט דאהר אל עומר הפקיע את מבנה בית הכנסת ובנה עליו את המסגד ב־1758. במקומו הוא מסר לקהילה היהודית מבנה קטן הנמצא בסמטת הרמח"ל ליד חאן אל־פראנג'. בית הכנסת אשר שופץ בשנות האלפיים, כולל אולם בודד, בו ספסלי עץ ארוכים ערוכים בשלוש שורות לאורכו, ופונים לכיוון דרום.

בית כנסת הרמח"ל

ערך מורחב – בית הכנסת אור תורהבית הכנסת אור תורה הוקם בידי עולים מתוניסיה, והוא מכונה גם "התוניסאי" או "הג'ריבה", על שם בית הכנסת הגדול באי ג'רבה שבתוניסיה. בית הכנסת הוקם בשנות ה-50 בידי עולים מתוניסיה, במבנה עתיק בן ארבע קומות ששימש עד אז כמתנ"ס. גבאי בית הכנסת, ציון בדש, החליט להוסיף למבנה יצירות פסיפס, כשם שהיה מקובל בבתי הכנסת העתיקים בארץ ישראל, ולאורך השנים נוספו עוד ועוד קטעי פסיפס. כיום קירותיו החיצוניים והפנימיים של המבנה, תקרתו וחלק מהרצפה מכוסים כולם במאות מיליוני אבני פסיפס צבעוניות מרחבי הארץ. אלמנט ייחודי נוסף בבית הכנסת הוא שיש בו שבעה היכלות (ארונות קודש).

בית הכנסת אור תורה

כנסיית אנדראס הקדוש – כנסייה יוונית-אורתודוקסית השוכנת בפינה הדרום-מערבית של עכו העתיקה והמוקדשת לאנדראס הקדוש. המבנה הנוכחי נבנה בשנת 1765 על שרידיה של כנסייה צלבנית שייתכן והייתה מוקדשת לאנה הקדושה. יש הסוברים כי במקום שכן בית כנסת קדום.
כנסיית גאורגיוס הקדוש – היא כנסייה יוונית-אורתודוקסית הניצבת בכיכר גנואה במרכזה של העיר העתיקה. היא נחשבת לכנסייה העתיקה ביותר שהוקמה בעיר בתקופה העות'מאנית, והיא נזכרה לראשונה בשנת 1666. היא ניצבת במקום בו עמדה בתקופת הצלבנים כנסייה שהוקדשה ללורנצו הקדוש. הכנסייה בנויה משלוש ספינות ובה שתי שורות בנות ארבעה עמודים כל אחת. בצידה המזרחי של הכנסייה מסתיימות הספינות באיקונוסטזיס ומאחוריו שלושה אפסיסים.
הכנסייה המרונית – נמצאת במערבה של העיר העתיקה, מצפון לכנסיית אנדראס הקדוש. המרונים שבו לעיר ככל הנראה בתקופת שלטונו של פחר א-דין השני בתחילת המאה ה־17, ולפי עדות הייתה הכנסייה קיימת ב־1666.
כנסיית יוחנן הקדוש – היא כנסייה פרנציסקנית שנבנתה בין השנים 1737–1739, והיא מוקדשת ליוחנן המטביל. הכנסייה ניצבת על חומת הים בין הקטע המכונה "הנמל הפיזאני" ממזרח למגדלור ממערב, במקום בו שכנה ככל הנראה כנסיית אנדראס הקדוש בתקופה הצלבנית. מצפון לחאן אל־פראנג' שוכן מנזר פרנציסקני שבו קפלה המוקדשת לפרנציסקוס מאסיזי. בחאן עצמו פועל בית ספר פרנציסקני לתלמידי כיתות א' עד ח'.

כנסיות העיר

ערך מורחב – מסגד אל-ג'זארמסגד אל־ג'זאר הוא המסגד הגדול, החשוב והמפואר מבין שמונת המסגדים הניצבים כיום בעכו העתיקה, והוא המסגד הראשי המשמש את הקהילה המוסלמית בעיר. הוא קרוי על שם אחמד אל־ג'זאר שהקימו בשנת 1781 ואשר נקבר, יחד עם יורשו, סולימאן פאשה בחצר המסגד. המסגד הוקם מעל שרידיה של כנסיית הצלב הקדוש אשר הוקמה בתורה על שרידיו של מסגד יום השישי מהתקופה הערבית. כיפת בית התפילה עצמו, כמו גם המינרט שבפינתו הצפון-מערבית, נראים היטב מרחבי העיר, וחולשים על קו הרקיע שלה. המבנה תוכנן לפי אחת הסברות על ידי אל־ג'זאר עצמו, והוקם בסגנון האדריכלות העות'מאנית הקלאסית.

מסגד אל־ג'זאר

מסגד הים – שוכן ליד נמל עכו ומכונה גם מסגד אל־מינה (מסגד הנמל) או מסגד סינאן פאשה על שם מקימו. המסגד הוקם בשנת 1586 והיה המסגד הראשון שנבנה בעיר מאז כבשוה הממלוכים מידי הצלבנים והחריבוה.
מסגד א-זיתונה – המסגד ניצב במרכזה של העיר העתיקה והוא הוקם בתקופת שלטונו של דאהר אל־עומר, על שרידיה של כנסיית מריה הקדושה מיהושפט. באמצע המאה ה־19 שירת המסגד את המסדר השזילי הסופי בעכו, עד שב־1862 בנו לעצמם חבריו את זאוויית א-שאזלייה הסמוכה. המסגד ניכר בתשע כיפותיו הירוקות.
מסגד אל־מועלק – המסגד ידוע גם כמסגד דהאר אל־עומר, שכן הוקם בתקופת שלטונו של דאהר אל עומר. הוא מורכב משני מבנים צמודים – המבנה העתיק יותר שבו פעל בית הכנסת הרמח"ל עד שהוחרם בידי השלטונות בשנת 1758, ומבנה חדש יותר. רק בסיס המינרט של המסגד שרד לאחר שנהרס בשנת 1950 בשל מצבו.
מסגד אל־מג'דלה – נבנה בשנים 1809–1810 בידי עלי אגא ונושא את שמם של תושבי השכונה אשר הגיעו לעכו מהכפר מג'דל.
זאוויית א-שאזלייה – היא זאווייה, שהוקמה ב־1862 על ידי המסדר השזילי הסופי בעכו, ומשמשת לו כמרכז עולמי. המבנה המרכזי בקומפלקס הוא המסגד המכונה "משהד". הוא שוכן בצידה המזרחי של החצר ובו נמצאים קבריהם של מייסד הכת ושל בני משפחתו.
מסגד אל־ראמל הידוע גם כמסגד אל־שעבי שוכן בלב השוק של עכו, ליד חאן א-שוורדה. הוא הוקם בשנת 1702 על שרידיה של כנסייה צלבנית, על ידי מוחמד אבן אל־שיח חלילי אל־שעבי, ועל כן הוא קרוי גם על שמו. המסגד היה השני שנבנה בעכו בתקופה העות'מאנית, וזאת במטרה להעניק מענה לצורכי האוכלוסייה המתפתחת. בעבר כלל המסגד גם חמאם, בית קפה, מחסנים, חנויות ועוד.

מסגדים אחרים

ערך מורחב – חמאם אל-באשהחמאם אל־באשה ("חמאם הפאשה") הוא חמאם היסטורי השוכן בצפונה של העיר העתיקה. הוא הוקם על ידי אחמד אל־ג'זאר בשנת 1795 וקרוי על שמו. עד קום המדינה תפקד המבנה כחמאם, ומ-1954 ועד שנות ה-90 כמוזיאון עירוני. לאחר מכן שופץ וכיום מוצגת בו מצגת אור-קולית קבועה בשם "הבלן האחרון", המתחקה אחר תולדות העיר באמצעות סיפורה של שושלת בלנים דמיונית. בדרומה של העיר שוכן חמאם נוסף הידוע בשם "החמאם הקטן" או חמאם אל־שעבי.

חמאם אל־באשה

חאן אל־עומדאן – שוכן ליד נמל עכו ונחשב לחאן הגדול והשמור בישראל. הוא הוקם ב־1784 והוא עשוי מחצר גדולה מוקפת בשתי קומות של אכסדרות, ובהן 40 עמודים, והן שהקנו לו את שמו. ב־1900 נבנה מגדל שעון מעל לכניסה הראשית אל המבנה הנמצאת בצידו הצפוני, וזאת כדי לצין 25 שנים לשלטונו של הסולטאן עבדול חמיד השני.
חאן אל־פראנג' ("חאן הצרפתים") – החאן ניצב בליבו של שוק עכו, והוא העתיק מבין החאנים ששרדו בעיר בשלמותם. שמו בא לו בשל כך ששימש כמרכזם של הסוחרים הצרפתים בעיר בין המאה ה־16 למאה ה־18. כיום פועל בחלקו הצפוני והצפון-מזרחי בית הספר הפרנציסקני "טרה סנטה".
חאן א-שוורדה ("חאן הסוחרים") – חאן זה שוכן בצפון-מזרחה של העיר העתיקה ומשולב בחומת הים. ההשערה היא כי במקום בו ניצב החאן שכן מנזר של האחיות הקלריסיות בתקופה הצלבנית. הקמת החאן מיוחסת לדאהר אל־עומר במאה ה־18.
חאן א-שונה ("חאן התבואה") – חאן מוזנח למדי והרוס בחלקו השוכן בדרומה של העיר העתיקה, כ-30 מטרים ממערב לחאן אל־עומדאן. ייחודו בכך שחלקים נכבדים ממנו, בעיקר בקומת הקרקע, הם שרידים של מבנים מקוריים מתקופת הצלבנים, ועל כן זהו החאן העתיק בעיר. כתובת בשער החאן מעידה על חידושו בתקופת דאהר אל־עומר. בחאן א-שונה ממוקמת כיום הכניסה המזרחית של מנהרת הטמפלרים.
חאן החמורים – חאן היסטורי שנבנה בעיר בשנת 1810 מצפון לשוק הלבן, באזור שבין החומות, אך נהרס בהתפוצצות מחסן תחמושת בהפגזת העיר בנובמבר 1840.
השוק הלבן ("שוק אל־אביאד") – מבנה מסחרי בצפון-מזרחה של העיר העתיקה אשר שימש כמוקד המסחרי החשוב ביותר בעיר מהקמתו באמצע המאה ה־18 ועד סוף התקופה העות'מאנית. המבנה הנוכחי הוקם בשנת 1817 לאחר שקודמו עלה באש ונהרס.
הבזאר הטורקי – המבנה הוקם בסוף המאה ה־18, וידוע גם בשם שוק אל־ג'זאר. הוא שימש כשוק מקומי עד שנת 1948, אך חלקו המערבי התגלה בסקר רק בשנת 1960. בדומה לשוק הלבן, גם הבזאר הטורקי הוא רחוב מסחרי מקורה, אך בשונה ממנו, הוא משולב במבנים שמסביבו. הוא ממוקם ליד מסגד אל־ג'זאר ותוחם את חצר המסגד מדרום. אורכו של הרחוב הוא כ-100 מטרים. תקרת הרחוב עשויה מקמרון צולב וקבועים בה פתחים רבועים המאפשרים חדירת אור שמש אל חלל הרחוב. לאורך שני צדדיו של הרחוב שוכנות כחמישים חנויות, שאליהן מובילים פתחים בצורת קשת. כיום מוקדשות החנויות למזכרות ולאומנות זעירה.
שוק עכו – רחוב השוק הוא למעשה שלושה רחובות שונים – רחוב מארקו פולו, רחוב בנימין מטודלה ורחוב פחר א-דין – היוצרים מדרחוב מסחרי. זה מוביל מכיכר רבי חיים פרחי שליד השוק הלבן וחאן א-שוורדה בצפון, מקיף את חאן אל־פראנג' מצידו המערבי, ומסתיים בכיכר אמאלפי ליד חאן אל־עומדאן. תוואי רחוב השוק מבוסס על זה של רחוב מהתקופה הצלבנית, אשר הוביל מרובע ההוספיטלרים בצפון העיר לאזור הנמל בדרומה (שוק נוסף שוכן בעיר החדשה, והוא ממוקם בסככה גדולה ליד תחנת האוטובוסים המרכזית).

חאנים ושווקים

ערך מורחב – אמת עכואמת עכו הובילה מים ממעיינות באזור כברי אל העיר, ושרידיה נראים עד היום בתחומי העיר עכו ומצפון לה. היא נבנתה על ידי סולימאן פאשה בשנים 1814–1815, והייתה האמה השלישית ששירתה את העיר. קדמו לה אמה הלניסטית ואמה שהוקמה על ידי אחמד אל־ג'זאר ואשר נהרסה בידי נפוליאון בשנת 1799. כל שלוש האמות הובילו מים ממעיינות כברי השוכנים במרחק אווירי של כ-13 ק"מ מעכו העתיקה, ובגובה של כ-70 מטר מעל פני הים. השיפוע שנוצר, כחצי אחוז, איפשר למים לזרום בכוח הכבידה בלבד.

אמת עכו

ערך מורחב – נמל עכונמל עכו הוא מעגן נופש ודיג השוכן בצפונו של מפרץ עכו, בפינה הדרום-מזרחית של העיר העתיקה. הנמל הוכרז כמרינה בשנת 1982, וזאת מופעלת על ידי החברה לפיתוח עכו העתיקה באמצעות קבלני משנה. הנמל הראשון של עכו שכן ככל הנראה בשפכו של נחל נעמן, ועבר למיקומו הנוכחי במאה ה־6 לפנה"ס או במאה ה־5 לפנה"ס. הוא פרח בתקופה ההלניסטית ובתקופה הרומית, ובמיוחד בתקופה הצלבנית. לאחר מכן הייתה לו עדנה מחודשת אך פחותה במחצית השנייה של המאה ה־18 ובמחצית הראשונה של המאה ה־19. אחד המראות האופייניים של הנמל הוא מגדל הזבובים, מבנה מבוצר השוכן על שרטון קטן במפרץ עכו, סמוך אל הכניסה אל הנמל. שמו ניתן לו על ידי הצלבנים, אשר טעו לחשוב את עכו לעקרון הפלשתית, ואת המבנה המבוצר למקדשו של האל בעל זבוב.

הנמל ומגדל הזבובים

ערך מורחב – מנהרת הטמפלריםמנהרת הטמפלרים היא מעבר תת-קרקעי המוביל משרידי המצודה הטמפלרית במערבה של העיר העתיקה ועד לנמל העיר בצידה המזרחי. המנהרה התגלתה באקראי ב־1994 כאשר אחת השכנות התלוננה על ביוב סתום והובילה את הבודקים למערכת מנהרות תת-קרקעיות ברובע הטמפלרי. המנהרה באורך 350 מטר וחצובה בסלע הגזית. חלקה המערבי נפתח לקהל בחודש אוגוסט 1999.

מנהרת הטמפלרים

ערך מורחב – המרכז הבינלאומי לשימור ע"ש העיר רומאבית הספר הבינלאומי הראשון בארץ ללימוד ומחקר מקצועות השימור, השיקום והשחזור האדריכלי והאורבני הפועל מטעם רשות העתיקות ומשתף פעולה עם משרד החינוך והתרבות של איטליה. נפתח בשנת 2005 בסמוך לחומת הים הדרומית.

המרכז הבינלאומי לשימור ע"ש העיר רומא

העיר העתיקה

ערך מורחב – המרכז הבהאי העולמי, אל-באהג'העכו היא מרכז עולמי לבני האמונה הבהאית והיא העיר הקדושה להם ביותר. הבהאא אללה ("זוהר האל") היה הנביא המייסד של הדת הבהאית. עקב פעילותו הדתית גורש מפרס ונשלח על ידי הסולטאן הטורקי למקומות שונים ברחבי האימפריה. בשנת 1868 הוגלה הבהאא אללה לעכו, והושב במצודה בעכו למשך שנתיים. בשנת 1870 שוחרר, והמשיך במגורי קבע בעיר, עד למותו בשנת 1892.
בעיר שוכנים מספר אתרים קדושים לדת הבהאית, והחשוב שבהם הוא אל־באהג'ה, אחוזת מגוריו האחרונה של הבהאא אללה ומקום קברו. אתרים חשובים אחרים לבהאים בעכו כוללים את תאי המאסר בכלא עכו בו נכלאו הבהאא אללה ובני משפחתו, את בית עבוד בו התגורר לאחר מכן, את גן רידוואן ליד נחל נעמן, בו נהג להעביר את זמנו בערוב ימיו, ואת בית עבדוללה פאשה שנרכש על ידי בנו. הבהאים פונים בתפילה לכיוון עכו ולאחר מותם הם נקברים כשראשם לכיוון העיר.

אתרי המרכז הבהאי העולמי בעכו

ערך מורחב – סמל העיר עכוסמלה של עכו עוצב על ידי מרים קרולי. הוא נבחר במכרז שנפתח עם הכרזתה של עכו כעיר. בסמל ארבעה מוטיבים:

מימין למעלה: הספינה – מסמלת את היותה של עכו עיר נמל חשובה בעבר
משמאל למעלה: בתי העיר החדשה
מימין למטה: חומת העיר העתיקה וגלי הים – מוטיבים הקשורים לתיירות המגיעה אל העיר
משמאל למטה: גלגל שיניים – מסמל את תחילת התעשייה בעיר והשאיפת לבסס את כלכלת העיר על התעשייהסמל העיר מונצח על בול של דואר ישראל משנת 1965 בערך נקוב של 0.25 ל"י.
במסגרת מיתוג חדש של העיר ובניית שפה גרפית אחידה לפרסומי העירייה, בשנת 2021 החל השימוש בסמליל חדש ובו הסלוגן "עכו – חצי אי, עולם שלם". הוא החליף סמליל קודם שכותרתו הייתה "חצי האי עכו – עיר תרבויות הים התיכון" והיה בשימוש בעשור השני של המאה ה-21.

סמל העיר

הפריצה לכלא עכו מתוארת בסרט אקסודוס
העיר מוזכרת בסרט "ממלכת גן עדן", בכיכובם של אווה גרין ואורלנדו בלום.
חלק ממשחק המחשב Assassin's Creed מתרחש בעכו בתקופת מסע הצלב השלישי
בספרו של רובין יונג "Crusade" שיצא לאור בשנת 2007 מתואר המצור על עכו

עכו בתרבות ובאמנות

ראשי עיריית עכו מאז קום המדינה

ערים תאומות

שלמה לוטן, עכו בתקופה הצלבנית, סגולה 84, יוני 2017
אן קילברו וורד רז-רומאו (עורכות), אלף לילה ויום; תולדותיה של עכו, חיפה: מוזיאון הכט – אוניברסיטת חיפה, 2010
אלי שילר (עורך), עכו ואתריה, קרדום – דו ירחון לידיעת הארץ, ירושלים, 1983
ברוך ישר, עכו היהודית, הוצאת עיריית עכו, 1953
אמנון גופר, סודות גליליים, הוצאת עם עובד, 2007, עמ' 174–205 (הספר בקטלוג ULI)
מאיר שש, עכו הימית, בית הספר לקציני ים עכו, 1981. 102 עמ'. (מהדורה מקוצרת: עכו הימית – תולדות העיר ונמלה מן ההיבט הימי. עיריית עכו, המחלקה לתיירות ומוזיאון, 1986).
נתן שור, תולדות עכו, הוצאת דביר, 1990
אבי לויתן, שירי עכו, עתון 77, אוגוסט 2009, גיליון 340
גדי לופו, עכו הצלבנית: שירים היסטוריים, תל אביב, הוצאת גוונים, 2015 (הספר בקטלוג ULI)
שי שמש, הספינה ממגדל הזבובים בעכו, באתר מדע גדול, בקטנה, 1 בנובמבר 2016
דרור פשוט, הסחר הימי בעכו במאות ה-16 וה-17 : ארכאולוגיה תת-ימית והיסטוריה [תיזה], 2011 (הספר בקטלוג ULI)
ענת קדרון ושולי לינדר-ירקוני, סיפורה של קהילה נשכחת, ראשיתו של היישוב היהודי בעכו המנדטורית ואחריתו, הוצאת מאגנס, 2022

אתר האינטרנט הרשמי של עיריית עכו פרופיל עכו נכון לשנת 2020 באתר הלמ"סעכו, באתר הרשות לפיתוח הגליל
מידע על אתר עכו, בארכיון המנדטורי באתר רשות העתיקות(הקישור אינו פעיל, 7.4.2020)
עכו באתר Jewish Virtual Library (באנגלית)
עכו העתיקה, באתר למטייל בישראל
מפת עכו העתיקה מאת PICART, המאה ה־16. אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית
מפת עכו 1929, הוכנה על ידי מחלקת המדידות של ממשלת המנדט. אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית, 1929
תמונות מהעיר עכו – אוסף משפחת כלפון מתוך האוספים הדיגיטליים של ספריית יונס וסוראיה נזריאן, אוניברסיטת חיפה
דוד יעקבי, ‏היהודים הויניציאנים בעכו הצלבנית במאה הי"ג, קתדרה 20, יולי 1981, עמ' 55-51
אוריאל רפפורט, ‏עכו-פטולמאיס והיהודים בתקופה ההלניסטית, קתדרה 50, דצמבר 1988, עמ' 48-31
עירא כהנמן, ‏חיל הצלבנים יוצא את עכו. מתוך שירת אמברואז: סיפור הקורות של המלחמה הקדושה, קתדרה 22, ינואר 1982, עמ' 60-51
מוסטפא עבאסי, הקרב על עכו במלחמת 1948, עלי זית וחרב י"א, 2011, עמ' 201–229
 נתן שור, המלכה לעתיד ברחה לעכו, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח, מתוך: עת־מול, גיליון ט"ז 5 (97), יוני 1991
יאיר פז, ‏שימור המורשת האדריכלית בשכונות הנטושות לאחר מלחמת העצמאות, קתדרה 88, יוני 1998, עמ' 95–97, 133-123
אדריאן בועז וגיאורג פיליפ מלוני, ‏עכו (מזרח), באתר "חדשות ארכיאולוגיות", גיליון 117, 26 בספטמבר 2005
נמל עתיק מלפני 2,300 שנה התגלה בעכו. "הנמל החשוב בישראל בעת העתיקה", באתר של "רשת 13", 17 ביולי 2012 (במקור, מאתר "nana10")
נעמה ריבה, אם תרצו אין זו הצגה: האם עכו תהיה ברצלונה הישראלית?, באתר Xnet‏, 3 באוקטובר 2012
מיכאל יעקובסון, החצר האחורית של עכו – על התעשייה בעיר, באתר "אורבנולוגיה", המעבדה לעיצוב עירוני, 5 באוגוסט 2013
נועה יחיאלי, ‏עכו אימפריה, באתר ‏מאקו‏, 8 במאי 2014
עופר כהן ויעל פורמן-נעמן, היבטים טכנולוגיים ומבניים בשימורה של עכו העתיקה, אתר רשות העתיקות – מינהל שימור, 2004
פאינה מילשטיין ויעל פורמן-נעמן, טיפולוגיות בתי מגורים בעכו העתיקה, אתר רשות העתיקות – מינהל שימור, 2005
יעל פורמן-נעמן ועופר כהן, מפרט חלונות טריפור, אתר רשות העתיקות – מינהל שימור, 2006
צילי גלעדי, עכו העתיקה - שימור, פיתוח, ופיקוח, אתר רשות העתיקות – מינהל שימור, 2013
 פרק בפודקאסט "מינהר הזמן" בנושא "המדינה שהרגה את חיפה", באתר "תאגיד השידור הישראלי"
שי שמש, הספינה ממגדל הזבובים בעכו, באתר מדע גדול, בקטנה, 1 בנובמבר 2016
דור סער-מן, מה עשו יהודים ונציאנים בעכו הצלבנית?, באתר הארץ, 3 בינואר 2018
משה גלעד, עכו העתיקה פונה לתיירות ומנסה לא להתרוקן מתושביה הערבים, באתר הארץ, 15 במאי 2018
 יסמין גואטה, עכו - "זה היה הלילה הכי טוב שהיה לנו בישראל", באתר TheMarker‏, 25 בנובמבר 2018
   איתן לשם, מסע דילוגים של 36 שעות בעכו, באתר הארץ, 13 ביולי 2023תמונותתמונות מעכו העתיקה באתר IanAndWendy
תמונות פנורמיות של עכו העתיקה באתר world-heritage-tourנדב מן, עכו בשנות החמישים: חומות של תקווה, באתר ynet, 11 באוגוסט 2006
 עכו מארחת את הנשיא בן צבי, יומני כרמל 1958 (התחלה 3:23)
 סיור מצולם בעכו, משרד התיירות, שנות החמישים. | חלק א | חלק ב |
 "עכו עתיקה – חדשה", יומני כרמל אוקטובר 1951 (התחלה 4:05)
עכו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
מידע על עכו בקטלוג "מרחב" של הספרייה הלאומיתמפותמפת עכו העתיקה, באתר החברה לפיתוח עכו העתיקה
 עכו (ישראל), דף שער בספרייה הלאומית

עַכּוֹ (בערבית: عكا – "עכא") היא עיר מעורבת במחוז הצפון בישראל, הגובלת מדרום בחופיו הצפוניים של מפרץ עכו וממערב בים התיכון.
עכו היא אחת מערי הנמל העתיקות בעולם, ודברי ימיה המתועדים מתחילים בתקופת הברונזה הקדומה. במשך שנים רבות הייתה עיר מפתח לכיבוש ארץ ישראל, שכן מיקומה על רצועת החוף הרחבה אפשר גישה נוחה דרך הגליל אל פנים הארץ. היא ידעה עליות ומורדות ועברה מיד ליד פעמים רבות. עכו הגיעה לשיאה כאשר שימשה כבירת ממלכת ירושלים במאה ה־13 וכבירתו של אחמד אל־ג'זאר בסוף המאה ה־18. מאז המאה ה־19 פחתה חשיבותה של העיר, ביחס לחיפה שהייתה לעיר הנמל הראשית של צפון הארץ. בהתאם לכך הייתה התפתחותה של העיר איטית בהשוואה לזאת של חיפה.
בשנת 2001 הוכרזה עכו העתיקה כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו. שבע שנים לאחר מכן, בשנת 2008, הוכרזו המקומות הבהאים הקדושים בחיפה ובגליל המערבי כאתר מורשת עולמית נוסף. חלק מהם, ובכלל זה המקום הקדוש ביותר לדת הבהאית – אל־באהג'ה, שוכנים בעכו ובסביבותיה. העיר היא לפיכך האתר היחידי בישראל המופיע בשתי הכרזות שונות כ"אתר מורשת עולמית" של אונסק"ו.

עילי בוטנר וילדי החוץ

Elai Botner and Yaldei Hachutz

בסוף שנת 2011 החל בוטנר בשיתוף פעולה עם הזמרים אדר גולד ואוהד שרגאי, שהתפרסמו שניהם כשהשתתפו בתוכנית הטלוויזיה "כוכב נולד". לאורך שנת 2012 יצאו חמישה סינגלים של ההרכב: "רץ אלייך", "תיתן לי יד", "תם ולא נשלם", "נעים עכשיו" ו"קדימה הלאה". שירים אלו זכו להצלחה רבה במצעדי הפזמונים השונים, והביאו לזכייתו של ההרכב בתואר "תגלית השנה" במצעד הפזמונים השנתי של רשת ג' לשנת תשע"ב. בינואר 2013 יצא אלבום הבכורה של ההרכב, "תם ולא נשלם", בהפקתם המוזיקלית של הצמד גיא מנטש ויהל דורון. בוטנר כתב והלחין את כל שירי האלבום. בשיר "כל עוד נשאר לאהוב" השתתפה גולד בכתיבה. בוטנר גם שר שיר אחד באלבום, "נהר".
באוגוסט 2013 זכה האלבום "תם ולא נשלם" בתואר אלבום זהב. בספטמבר 2013 נבחרו עילי בוטנר וילדי החוץ - לאנשי השנה במצעד של גלגלצ ו-ynet, הרכב השנה ברשת ג' ברדיו קול רגע. בשנת 2013 זכה שירם "תם ולא נשלם" בטקס נבחרי הילדים (של ערוץ הילדים) בתואר שיר השנה.
בשנת 2014 התפרסמו שני סינגלים של ההרכב: "בוקר יעלה" ו"תצרח". בינואר 2015 יצא הסינגל "טיפות", בו בוטנר הוא הסולן. השיר הגיע למקום הרביעי במצעד השבועי של מדיה פורסט. שירים אלו נכללו באלבום הכפול "מילים, לחן, גיטרות: עילי בוטנר" שיצא במרץ 2015. תקליטור אחד של האלבום כלל את השירים החדשים של ההרכב וכן אוסף של שירים מאלבומיו הקודמים של בוטנר, והתקליטור השני כלל הופעה חיה של "עילי בוטנר וילדי החוץ". מן השירים החדשים התפרסם כסינגל גם השיר "על קצות האצבעות".
בדצמבר 2016 הצטרפו להרכב שני זמרים נוספים: תום גפן וגל לוגסי. בספטמבר 2017 יצא אלבומם השני של עילי בוטנר וילדי החוץ, "בית". האלבום הוא אלבום קונספט הסובב סביב גירושי הוריו של בוטנר והשפעתם עליו. באפריל 2018 עזבה לוגסי את ההרכב.
באפריל 2020 הוציא ההרכב שיר ראשון מזה שלוש שנים: "ניפגש בחלומות", אותו כתב נעם חורב והלחין עילי בוטנר, העוסק בהתמודדות עם הבדידות שהגיעה בעקבות התפשטות נגיף הקורונה. כל אחד מחברי ההרכב הקליט את השיר וצילם את הקליפ מביתו.
ב-20 ביולי 2023 הוציאו את הסינגל "זוכר הכל". השיר הגיע למקום העשירי במצעד השבועי של מדיה פורסט.

דיסקוגרפיה

פרסים ומועמדויות

אתר האינטרנט הרשמי של עילי בוטנר וילדי החוץ עילי בוטנר וילדי החוץ, ברשת החברתית פייסבוק
עילי בוטנר וילדי החוץ, באתר שירונטמידע על עילי בוטנר וילדי החוץ (להקה) בקטלוג "מרחב" של הספרייה הלאומית
 עילי בוטנר וילדי החוץ - בית - האלבום המלא ברצף, סרטון  באתר יוטיוב
מערכת mako מוזיקה, ‏"היי": שיר חדש לעילי בוטנר וילדי החוץ, באתר ‏מאקו‏, 19 בדצמבר 2016

עילי בוטנר וילדי החוץ הוא הרכב מוזיקלי המורכב מעילי בוטנר, אדר גולד, אוהד שרגאי ותום גפן. בעבר כלל ההרכב גם את גל לוגסי. להרכב שני אלבומים: "תם ולא נשלם" אשר זכה בתואר אלבום זהב והאלבום "בית". בספטמבר 2013 נבחרו חברי ההרכב לאנשי השנה במצעד של גלגלצ ו-ynet.

זה אני - מחזמר משיריו של אייל גולן

מי מופיע?