רָמַת הַשָּׁרוֹן היא עיר במחוז תל אביב בישראל, באזור השרון הדרומי. היא הוקמה בשנת 1923. העיר גובלת בצפון בהרצליה ובקיבוץ גליל ים שבמועצה האזורית חוף השרון, בדרום בתל אביב, במזרח בהוד השרון ובדרום-מזרח בפתח תקווה. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1949 וכעיר בשנת 2002.
מתחילת שנות האלפיים עוברת ה"מושבה" תהליך של עיור. בתים של שלוש קומות מחליפים את הבתים החד קומתיים ובנינים של שמונה קומות מחליפים את הבתים בני שלוש קומות.
להדגשת אופייה הלא-עירוני נמנעה רמת השרון במשך שנים רבות מלשנות את מעמדה המשפטי לעיר והעדיפה לשמור על סטטוס של מועצה מקומית ("מושבה" בפי תושביה). בשוליה של העיר ישנם שדות חקלאיים המשמשים לגידול ירקות ותות שדה, הנחשב לסמלה הבלתי-רשמי של רמת השרון.
העיר חברה בארגון פורום ה-15. את סמל העיר עיצב זאב ליפמן.
היסטוריה
ערך מורחב – היסטוריה של רמת השרון
גאוגרפיה וסביבה
רמת השרון משתרעת על פני שטח של 16,860 דונמים. היא שוכנת בדרום אזור השרון, המאופיין באדמות חמרה. ככלל, תוואי הקרקע מישורי, למעט מספר גבעות. הנקודה הגבוהה ביותר נמצאת בסמוך לכיכר העצמאות, וגובהה 88 מ' מעל פני הים. הנקודה הנמוכה ביותר נמצאת בקצה הדרום-מזרחי של המושבה, בסמוך לבית הקברות מורשה, וגובהה 12 מ' מעל פני הים.
נחל הירקון מהווה חלק מגבול תחום השיפוט של רמת השרון עם פתח תקווה, והוא זורם מדרום מזרח לה, ממזרח לבית הקברות. נחל הדרים הוא נחל אכזב החוצה את שכונות נווה מגן ומורשה, ונשפך לנחל הירקון מדרום למחלף מורשה. לאורך הנחל, המכונה לעיתים "הוואדי", נטעו עצי אקליפטוס, ולאורך חלקו השוכן בשכונת מורשה הוכשר גן ציבורי.
גבולות, מתאר עירוני ושכונות
רמת השרון גובלת במזרח בהוד השרון, בדרום-מזרח בפתח תקווה, בדרום ובדרום-מערב בתל אביב-יפו, בצפון-מערב בהרצליה ובקיבוץ גליל ים (שהוא חלק מהמועצה האזורית חוף השרון) ובצפון בהרצליה. בעוד שעם הרצליה יוצרת רמת השרון רצף של שטח בנוי, והשטח הבנוי של תל אביב מתקרב אליה בהדרגה, אין רצף דומה בינה לבין הוד השרון ופתח תקווה.
אוכלוסייה
להלן גרף התפתחות האוכלוסייה ברמת השרון:
לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נכון לסוף דצמבר 2025 (אומדן), מתגוררים ברמת השרון 49,091 תושבים, מתוכם 47,735 תושבי ישראל (מקום 45 בדירוג רשויות מקומיות בישראל). שינוי בגודל האוכלוסייה -0.2% בשנה. אחוז הזכאים לתעודת בגרות מבין תלמידי כיתות י"ב בשנת ה'תשפ"ב (2021-2022) היה 83.9%. השכר החודשי הממוצע של שכיר במשך שנת 2021 היה 19,976 ש"ח (ממוצע ארצי: 11,330 ש"ח).
אוכלוסיית רמת השרון מזדקנת בהדרגה, מה שהביא לסגירת חטיבת הביניים "נווה מגן" ומספר גני ילדים במהלך העשור הראשון של המאה ה-21. נכון לשנת 2009, כשישית מתושבי העיר היו מעל גיל 60 וכ-22% מהם היו מתחת לגיל 18.
מעמדה הסוציואקונומי של האוכלוסייה גבוה בהשוואה לממוצע הארצי. מנתוני המוסד לביטוח לאומי עולה כי בשנת 2007 היה השכר הממוצע לשכיר 12,360 ש"ח והשכר הממוצע לעצמאי היה 10,791 ש"ח, נתונים הגבוהים ב-51% וב-45%, בהתאמה, מהשכר הממוצע במדינה כולה. שיעור השכירים המשתכרים משכורת הגבוהה פי ארבעה ויותר מהשכר הממוצע במשק היה גבוה פי ארבעה מהממוצע הארצי, ושיעור העצמאים היה גבוה פי שלושה מהממוצע הארצי. שיעור הבעלות על רכב פרטי הוא הגבוה ביותר ביישובים העירוניים בישראל. מנגד, רק כ-0.1% מהתושבים קיבלו הבטחת הכנסה, לעומת כ-1.6% בישראל כולה. האוכלוסייה משכילה יותר בהשוואה לממוצע הארצי, ושיעור הזכאים לתעודת בגרות הוא מהגבוהים בישראל.
בבחירות לכנסת נוטים תושבי העיר לכיוון השמאל והמרכז. בבחירות לכנסת ה-15 (1999) בחרו כ-75% מהתושבים באהוד ברק לראש הממשלה (לעומת 56% בישראל כולה), רשימת ישראל אחת זכתה בכ-38% מקולות הבוחרים (לעומת שיעור תמיכה ארצי של 20%), והמפלגה השנייה בגודלה הייתה מרצ, עם כ-14% מקולות התושבים (לעומת כ-7.5% בקרב כלל הבוחרים). בבחירות המיוחדות לראשות הממשלה שנערכו ב-2001 ירדה אמנם התמיכה בברק, אך הוא עדיין זכה לרוב של 62%, לעומת שיעור תמיכה ארצי של 37.6%. מאז הבחירות לכנסת ה-17 (2006), קדימה היא הרשימה שזוכה למרבית הקולות בעיר. באותה מערכת בחירות זכתה קדימה בכ-38% מקולות התושבים, מפלגת העבודה בכ-19% והליכוד היה המפלגה החמישית בגודלה, עם 6.8% בלבד (לעומת שיעורי תמיכה ארציים של 22%, 15% ו-9%, בהתאמה). בבחירות לכנסת ה-18 (2009) זכו רשימות קדימה והעבודה לשיעורי תמיכה דומים (41% ו-20%, בהתאמה), בעוד הליכוד התחזק לכ-19%. שיעורי התמיכה הארציים להן זכו רשימות אלה היו 22.5% לקדימה, 10% לעבודה ו-21.5% לליכוד.
העירייה
בית העירייה שוכן בשדרות ביאליק, בצמוד למבנה קטן יותר, שנבנה ב-1928 ושימש את בית הוועד בתכנונו של האדריכל דב טשודנובסקי. חלק ממחלקות העירייה ממוקמות במבנים שונים ברחבי העיר.
כלכלה
מרבית תושבי רמת השרון יוממים ועובדים מחוץ לתחומי העיר.
בעיר שני אזורי תעשייה - מדרום-מזרח לשכונת מורשה נמצא אזור התעשייה המרכזי, ובו בולטים מפעל השנאים אנרקו (אלקו בשמו הקודם) ומאפיית ברמן (לשעבר ודש). אזור תעשייה נוסף נמצא בסמוך לשכונת נווה מגן, ובו תעשייה זעירה. מזרחית לעיר נמצאת התעשייה הצבאית. במערב העיר, באזור "גלילות צפון", בצמוד למתחם הסינמה סיטי, הולך ונבנה מרכז תעסוקה, מסחר, נופש ופנאי גדול, העומד להשפיע על הכלכלה והתעסוקה של תושבי רמת-השרון.
החקלאות, שבראשית דרכה של המושבה הייתה הענף הבולט בה, נמצאת בדעיכה מתמשכת. רבים מהשדות והפרדסים נעקרו לשם הקמת בתי מגורים, ואחרים עומדים בשממונם, אף שבמערבה ובדרומה של המושבה עדיין נותרו שטחים חקלאיים נרחבים. לגידולי התותים ברמת השרון יצאו מוניטין רבים. שירה של נעמי שמר מ-1987 "תות", בביצועו של משה בקר, כלל את השורה "תות שדה מרמת השרון".
מאז שנות ה-90 הפך התות לסמלה הלא-רשמי של המושבה, והעיר מיתגה את עצמה כמרכז גידולי תותים. התות מופיע בכמה מהפרסומים הרשמיים של העירייה, ובשנת 2008 הוצבו ברחבי העיר 75 פסלי תותים כחלק מפסטיבל "תות שדה ברמת השרון" שנערך באותה שנה.
מרבית המסחר ברמת השרון מתרכז ברחובה הראשי, רחוב סוקולוב, וברחוב המקביל לו ממזרח, רחוב אוסישקין. מרכזים מסחריים קטנים יותר נמצאים בשכונות נווה מגן, נווה רסקו וקריית יערים. באזור גלילות צפון, המתפתח, פועל המתחם המסחרי הגדול ביותר בעיר, הרב-מכר והכולל מתחם את בתי הקולנוע סינמה סיטי גלילות (שהיה הראשון מסוגו בארץ).
חינוך
נכון לשנת 2012, פועלים ברמת השרון שני בתי ספר תיכוניים, שתי חטיבות ביניים, תשעה בתי ספר יסודיים ו-53 גני ילדים, בהם שני גני ילדים של החינוך הממלכתי דתי, ושני גני ילדים במסגרת של חינוך מיוחד. בשנת הלימודים תשס"ח ניגשו 98.6% מתלמידי כיתות י"ב הלומדים בעיר לבחינות הבגרות, ו-75.6% מהתלמידים היו זכאים לתעודת בגרות, לעומת הממוצע הארצי שעמד באותה שנה על 44.4%.
תרבות
ברמת השרון מוזיאון אחד, המוזיאון הגאולוגי היחיד מסוגו בארץ. המוזיאון פועל בבית ראשונים, בית פרטי שנבנה ב-1945 ונתרם לעירייה. המוזיאון הגאולוגי מציג אבני חן, מינרלים ומאובנים מרחבי העולם ומארח תערוכות רבות בתחומים אלה. סמוך לבית ראשונים משתרע גן הסלעים, שבו סלעים מסוגים שונים שביוזמת ראש המועצה לשעבר הובאו מרחבי ארץ ישראל.
בשדרות ויצמן נמצא גן הפסלים על שם יואב דגון,אותו יזמה והקימה אחותו טליה דגון. בכן הנימצא לאורך השדרה המתחילה בבית ילדותו של דגון פסלים של אמנים ובהם דודו גרשטיין, עפרה צימבליסטה ומנשה קדישמן.
הפסל ראש של דודו גרשטיין נימצא בחלק המערבי של השדרה ופונה לגלריית חוץ שבה מוצגות תערוכות מתחלפות של ציורים וצילומים - בדרך כלל של יוצרים מקומיים.
ב-27 בנובמבר 2019 נפתחה גלריה עירונית לאמנות עכשווית בשדרות ויצמן בצמוד לגלריית החוצות אשר לאורך השדרה. בתערוכת הפתיחה "הכפר הירוק" מציגים אמנים ידועי שם כגון מיכה אולמן, גלעד אופיר ועוד. הגלריה ממוקמת במקום בו פעלה בעבר אחת מבארות המים של רמת השרון, ולכן בתוך מבנה הגלריה קיים חלל שימור לבאר וחלון המאפשר הצצה לעומקה. את הגלריה, המציגה תערוכות מתחלפות, אוצרת רווית הררי.
שדרות ביאליק, המשכן המזרחי של שדרות ויצמן, מוקדשות אף הן לתערוכות מתחלפות. אחת הבולטות שבהן הייתה "תערוכת התותים" (סמלה הלא-רשמי של רמת השרון), שבה הוצגו עבודות של אמנים רבים שעיצבו פסלי תותים.
בית יד לבנים, שהוקם בשנות ה-80, הוא בית התרבות המרכזי של רמת השרון, לצד היותו מרכז ההנצחה של רמת השרון לחללי העיר במלחמות ישראל. מרכז ההנצחה לנופלים, במבואה ובקומת המרתף, כולל ספרייה, קיר הנצחה ועליו שמות החללים ואש תמיד, מערכת ממוחשבת בעלת בסיס נתונים המכיל את פרטי כל אחד מן הנופלים, וכן תמונות וציורים. במקביל, מבואת המבנה משמשת כגלריה לאמנות, שבה הוצגו לאורך השנים תערוכות רבות, בהן של אמנים מקומיים. לצד כל אלה, בית יד לבנים הוא משכנה של הספרייה הציבורית של רמת השרון וכן אכסניה להצגות, מופעים וקונצרטים. בעשור השני של המאה ה-21 נעשה שיפוץ גדול של המבנה, כדי להתאימו להצגות ומופעים גדולים יותר. באודיטוריום המרכזי 300 מושבים.
קולנוע לב רמת השרון (בעבר נקרא "קולנוע כוכב") הוא מבתי הקולנוע הוותיקים בישראל, והוא פועל ברציפות מאז 1948. בעשור הראשון של המאה ה-21 נחנך בסמוך לצומת גלילות מתחם סינמה סיטי גלילות, המכיל 31 אולמות קולנוע ובהם כ-6,000 מקומות ישיבה, לצד מסעדות, חנויות ומרכז מבקרים של חברת תנובה. מתחם זה היה הראשון מסוגו בישראל.
ערים תאומות
צרפת דנקרק, או-דה-פראנס, צרפת
גרמניה גיאורגסמריינהוטה, סקסוניה התחתונה, גרמניה
ארצות הברית טאלאהאסי, פלורידה, ארצות הברית
צרפת סנט מור דה פוסה (אנ'), איל-דה-פראנס, צרפת
לקריאה נוספת
גצל קרסל, רמת השרון - תרפ"ב - תשכ"ב, הוצאת המועצה המקומית, תשכ"ד, 1963.(הספר בקטלוג ULI)