יונה אליאן קשת

אליאן נולדה בשם יונה בלה גליצקי ביפו להורים יוצאי פולין, ניצולי שואה, ששהו אחרי המלחמה במחנה עקורים בגרמניה; הם עלו לישראל במהלך מלחמת העצמאות. אביה, שאיבד את רוב משפחתו בשואה, גויס ללחימה במלחמת השחרור מייד עם עלייתם ארצה, נפצע ואחר כך עבד כנהג מונית. אימה הגיעה לישראל עם סבה וסבתה שהתגוררו עימם, והיא דיברה פולנית לפני שלמדה עברית. את תחילת דרכה בעולם התיאטרון עשתה בחוג דרמה בבית ספרה, תיכון עירוני ז בתל אביב. אחרי שירותה הצבאי נרשמה ללימודי תיאטרון ופסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב, ובמקביל היא עבדה כדיילת קרקע בחברת אל על. ב-1971, כשהחלה לשחק בתיאטרון הקאמרי, התבקשה לעברת את שמה; היא שינתה את שם משפחתה מגליצקי לאליאן, בהשראת ילדה בשם זה שפגשה במהלך עבודתה כדיילת.

ב-1971, במהלך לימודיה באוניברסיטה, הציע לה השחקן והבמאי עודד תאומי (שלימד בחוג לתיאטרון) לשחק לצידו במחזה "ביוגרפיה", שהועלתה על בימת התיאטרון הקאמרי; הבכורה נערכה באפריל 1971. בהמשך שיחקה במחזה "יום אחד מתעוררים", גם הוא בבימויו של תאומי. בנוסף, באותה שנה קיבלה שני תפקידי משנה בסרטים "שבע פעמים ביום" ו"תיק ירושלים". בהמשך אותה שנה נבחרה להחליף את דליה פרידלנד בהצגת "בוטיק השקרים". פריצתה הגדולה לקהל הרחב הייתה כעבור שנה, בסרט קולנוע בשם "נורית" מאת הבמאי ג'ורג' עובדיה, לצידו של ששי קשת. אליאן הופיעה בהצגות רבות של התיאטרון הקאמרי, הבימה, תיאטרון חיפה, תיאטרון באר שבע, ובשנות האלפיים נמנתה עם סגל שחקני תיאטרון בית ליסין. היא הרבתה לשתף פעולה על הבמה עם השחקן ששון גבאי ועם המחזאית גורן אגמון. כמו כן העלתה עם בעלה, ששי קשת, את תוכנית הבידור "נוסטלגיה זה לא מה שהיה". בשנות ה-70 וה-80 נחשבה אליאן גם ככוכבת קולנוע ישראלי. היא שיחקה בסרטים "הצד השני" (בבימויו של ברוך דינר), "נורית", "תיק ירושלים", "קוראים לי שמיל", "שלושה ואחת", "יהיה טוב סלומוניקו", "יהלומים", "רחוב 60", "יופי של צרות!", "בוא נפוצץ מיליון", "החורף האחרון", "כאסח", "בובה", "תלווה לי את אשתך", "האיטלקים באים", "כיכר החלומות", ועוד. בטלוויזיה השתתפה אליאן בשנות השמונים בתוכנית הילדים "שלוש ארבע חמש וחצי", של הערוץ הראשון לצד בעלה ששי קשת, והנחתה את המגזינים "משהו מהסרטים", "סטייל", וכן את תוכנית הבוקר בערוץ 2 של טלעד. ב-1991 הופיעה בסדרת האימה "סיפורים לשעת לילה מאוחרת" ששודרה בערוץ הראשון, שיחקה בפרק "העוזרת" גילמה את פרנסיס. כמו כן שיחקה בסדרות הטלוויזיה "משפט קסטנר", "האישה האחרת", "דבר על מקום הימצאם", "מרחב ירקון", "זינזאנה" ו"ילדות רעות", ובשנת 2011 שיחקה בסדרה "סימני שאלה" בערוץ 2 של רשת. ב-2003 העלתה אליאן עם בעלה, ששי קשת, מופע אוטוביוגרפי משותף בפסטיבל מספרי סיפורים. ב-2008 הוציאו אליאן ובעלה ששי קשת תקליטור לילדים בשם "יונה וששי ופנדה וחצי" שהוקדש כולו ליצירותיו של חיים נחמן ביאליק. ב-2011 השתתפה בסרט הקולנוע "הערת שוליים". באותה שנה התארחה גם בעונה השלישית של הסדרה "החברים של נאור", ששודרה בערוץ 10; היא הופיעה "בפרק האימה", כשגילמה את מירוונה, בעלת הטירה. בין השנים 2011–2025 שיחקה בקומדיית מצבים בשם "סברי מרנן" בערוץ 2 של קשת (ובהמשך בקשת 12), כאם המשפחה הספרדית-מזרחית רחל חסון. מאז 2017 אליאן מופיעה במופע בידור ביחד עם ששי קשת, לרגל 45 שנות נישואיהם, בשם "עדיין נשואים?", בניהול מוזיקלי של בנם אריאל. ב-2023 השתתפה בסדרה "יהלומים" בנטפליקס. הנחתה פעמים רבות טקסים רשמיים, לרבות טקס הענקת פרסי ישראל וטקסי יום הזיכרון.

1984 - פרס כינור דוד בקטגוריית שחקנית השנה בתיאטרון, על הופעתה במחזה "המורה שיגעון". 2008 - פרס שחקנית השנה של תיאטרון בית ליסין. 2008 -פרס קלצ'קין. 2016 - פרס התיאטרון הישראלי על מפעל חיים. 2021 - פרס מפעל חיים של אמ"י לשנת תשפ"ב. 2023 - אות יקירת העיר תל אביב. 2026 - עיטור נשיא מדינת ישראל.

בנעוריה הייתה חברתו של חיים רמון איתו גדלה יחד ביפו, ואף למדו באותו בית ספר תיכון. ב-1972, בסט צילומי הסרט "נורית", הכירה אליאן את השחקן והזמר ששי קשת ובינואר 1973 השניים נישאו בחתונה מתוקשרת, רבת משתתפים. לזוג שני ילדים, והם מתגוררים ביפו. בנה, אריאל קשת-אליאן, הוא מוזיקאי ומפיק מוזיקלי שניגן במשך תקופה בקלידים בלהקת "בוטן מתוק בקרקס"; חבר להקת הבלוז "פול טראנק", והיה נשוי לזמרת גל דה פז. בתה, מאי קשת היא שחקנית הנשואה לתסריטאי והבמאי טל רוזנטל (בנו של מיקי רוזנטל).