בשנת ת"ש סבר וילנאי ששם המקום הוא שיבוש של המקור הערבי שהגייתו: בּיר-טָבִּיעַה (بئر طَبِيعَة) מילולית: "באר טבעית". מאוחר יותר (בשנת תשל"ו) כתב וילנאי שהשם הערבי של הבאר הייתה ביר-טאביה ו"אין לדעת מובנה של טאביה. אולי זו מלה טורקית-ערבית, שפירושה מצודה קטנה".

ענף הרפת הוא ענף מרכזי במושב. המושב הוא היישוב שמייצר את הכמות הכי גדולה של חלב בכל הארץ (כ־40,000,000 ליטר חלב בשנה). במושב פועלים בתי ספר אזוריים: יסודי בשם "מבואות" (משמעות השם הוא ראשי תיבות: משותף – באר טוביה, ורבורג, אורות ותימורים) ותיכון בשם "תיכון אמי"ת באר טוביה", כמו כן יש ביישוב תיכון של הממ"ד, וכן בשטח היישוב ישנו אזור תעשייה נרחב לתעשייה בינונית. במושב יש מגוון אטרקציות, כגון בריכה, מחלבה (גלריה לאמנות), ביצייה (פאב לאנשים מגיל 18 ומעלה), תנועת נוער ועוד. במושב יש מגוון רחב של ועדות שבהן מתנדבים כ־120 אנשים, כגון ועדת תרבות, ועדת נוער, ועדת ספורט, הוועדה לגיל הרך ועוד. נוסף על כך, למושב יש ארכיון ובו מסופר סיפור המושב. בארכיון יש מגוון דברים שהשתמשו בהם בהיסטוריה, כגון מנדולינה שהשתמשו בה בתזמורת המנדולינות שהייתה במושבה.

השם "באר טוביה" ניתן למושבה עוד לפני העלייה על הקרקע בגלגולה הראשון בשנת 1888. למרות זאת, רוב הזמן קראו לה הן בדיבור והן בכתובים, קסטינה (Kastina) או קוסטינה (Kustina) כשם הכפר הערבי הסמוך, שאדמות היישוב נרכשו מתושביו. השם העברי הסתמך על מצלול השם הערבי של המקום: ביר א-תַעַבֶיֶה. למקור השם בערבית שתי גרסאות: במקום הייתה באר שתפוקת המים שלה הייתה דלה. פירוש המילה תעבן בערבית הוא עייף, כך שפרוש השם המקורי הוא באר יגעה או חלשה, והשם העברי הופך למעשה את המשמעות של השם הערבי. בתי המושבה נבנו על גבעה עליה היו שרידי מיצד דרכים טורקי. בטורקית טעבע היא מצודה או מיצד (בדומה לשם היישוב ונקודת הגבול טאבה בסמוך לאילת). לכן הבאר הסמוכה למיצד נקראה במקור ביר טאבע והשם ביר א-תַעַבֶיֶה הוא גלגול של שם זה. בשנת 1907 ביקש מיכל לייב כץ, שסייע לאנשי המושבה להתמודד עם הדרישה לתשלום ה"עושר", לייחס את שם היישוב לרב שלו, ר' טוביה פרוינד, אולם הזיקה בין שם היישוב לרב פרוינד לא התקבעה – לא בתודעה הציבורית ולא ברשומות ההיסטוריות. בכל שנותיה של המושבה השנייה, היו שני השמות בשימוש – "באר טוביה" כשם רשמי ו"קסטינה" בלשון העם. בשנותיה הראשונות של המאה ה-20 היה פופולרי מאוד שירו של קדיש יהודה (לייב) סילמן "שיר האיכר הנודד" שהיה ידוע יותר בשורה הפותחת "מראש פינה עד קוסטינה", שתיארה את תחום התיישבות היהודי באותן שנים. סילמן נטל חרות פואטית ובחר, לשם החריזה, בראש פינה לתיאור גבול ההתיישבות הצפוני אף על פי שהמושבה מטולה כבר עלתה על הקרקע, אך קוסטינה/באר טוביה אכן הייתה אז עדיין היישוב הדרומי ביותר. משהוקם המושב, לא נעשה יותר שימוש בשם קסטינה בהתייחסות ליישוב. לאחר מלחמת השחרור, במהלכה נעזב הכפר הערבי, הוקמה במקום, בסמוך למושב, מעברת קסטינה, לימים העיר קריית מלאכי. לאחר מכן, השם קסטינה זוהה עם צומת מלאכי הסמוכה לקריית מלאכי. בשנת 1950, כשהוקמה מועצה אזורית הכוללת גם את המושב, ניתן גם לה השם "באר טוביה". בניגוד לתפיסה הרווחת, לא נקראה המועצה על שם המושב. ראש המועצה הראשון, מרדכי גובר, קיבל את ההצעה להנציח את זכר המושבה שחרבה בשם המועצה האזורית. בשנת 1953 קבעה ועדת השמות הממשלתית כי יש להגות את שם המקום בְּאֵר טוֹבִיָּה Toviya)), כשמו של סֵפֶר טוֹבְיָה. תיקון זה לא השתרש, וההיגוי המקורי, בְּאֵר טוּבְיָה, הוא השגור, הן בפי אנשי המקום והן בציבור הרחב.

בשנים 1937–1938 הוקם בית עם במושב. במהלך הבניה, הוקם בבית העם, מתחת לחדר השירותים, סליק לאחסון נסתר של כלי נשק ותחמושת. אולם כחצי שנה לאחר התחלת השימוש בסליק, נער מבני היישוב נכנס לתא השירותים ועלה חשש שהוא זיהה את קיומו של הסליק. בעקבות זאת, הסליק ננטש והנשק שנמצא בו הועבר למקומות מסתור אחרים. בעת שיפוצים בבית העם בשנות ה-80 של המאה ה-20 נחשף הסליק, הוצא מן האדמה ונזרק ביער עזריקם, יחד עם יתר ההריסות שהוצאו ממבנה בית העם במהלך השיפוץ. בשנת 2016, בעזרת וביוזמת כמה מחברי באר טוביה, בשיתוף עם קק"ל, הוחזר הסליק אל שטח המושב ונמצא בימינו סמוך לבית העם.

חיים יזרעאלי

אברהם יערי (עורך), זכרונות ארץ ישראל, כרך א, פרק נד: ייסוד באר־טוביה, מזכרונות שמואל כהן, תרמ"ח–תרמ"ט (1888–1889); פרק נה: ימיה הראשונים של באר־טוביה, מזכרונות מיכל זלמן פוחצבסקי, תרמ"ח–תרמ"ט (1888–1889); עמ' 613–623 דן גלעדי, "באר טוביה – הדרומית ביותר בראשית המאה", בתוך: זאב ענר (עורך), סיפורי מושבות: סיפורן של חמישים ושתיים המושבות בא"י, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1996 (הספר בקטלוג ULI)