תמול שלשום • הופעות קרובות

יצחק קומר, צעיר עני המתגורר בשבוש עולה לארץ ישראל במהלך העלייה השנייה. לאחר נסיעה של שלושה ימים ברכבת לטריאסט והפלגה של עשרה ימים הגיע ליפו. שפתו שונה משפת בני המקום, שהוא מדבר עברית בהגייה אשכנזית והם – בהגייה ספרדית. הוא מחפש עבודה במושבה, אך האיכרים מעדיפים פועלים ערבים על הפועלים היהודים. במושבה הוא מתיידד עם רבינוביץ, ולאחר שנואשו מלמצוא עבודה חזרו שניהם ליפו. יצחק מוצא פרנסה כצבע, ומעיר על כך המספר: "באמת לא עלה לארץ ישראל אלא לעבוד את אדמתה, אלא מאחר שהארץ לא רצתה תפס אומנות זו של צבע." הוא התיידד עם "הרגל המתוקה" (כינויו של יוחנן לייכטפוס) ששיפר את כישורי הצביעה שלו. משמצא פרנסה, שכר לו חדר ביפו. בדומה לחבריו, יצחק פרק עול תורה ומצוות: "לא הלך לבית הכנסת ולא הניח תפילין ולא שמר את השבת ולא כיבד את המועדות. בתחילה עשה חילוק בין מצוות עשה ובין מצוות לא תעשה. נזהר היה שלא לעבור על לא תעשה ומתרשל במצוות עשה. לבסוף לא הבחין בין עשין ללאווין, ואם נזדמן לו לעבור על אחת ממצוות לא תעשה לא היה חושש." לאחר שרבינוביץ, שמצא עבודה ביפו כמוכר בחנות, נוסע לאירופה, יצחק, שמימיו לא קיים קשר עם נשים, מתיידד עם חברתו של רבינוביץ, סוניה צוויירינג. "מהלכים להם יצחק קומר וסוניה צוויירינג, משום שהוא חברו של רבינוביץ והיא חברתו של רבינוביץ." בהמשך התהדקו הקשרים בין יצחק וסוניה, והם הרבו לבלות יחדיו. לאחר שסוניה צמצמה את קשריה אתו, עזב יצחק את יפו ועבר לירושלים, ובה שכר חדר ב"בית המשומד", וכעבור זמן מה עבר לחדר ששכר בשכונת זיכרון משה. בתחילה המשיך בקשר מכתבים עם סוניה, אך גם קשר זה דעך. יצחק התיידד עם הצייר שמשון בלויקוף, שלימד אותו לצייר שלטים לפרנסתו. מותו של בלויקוף ציער מאוד את יצחק, ולהפגת יגונו הלך אל הכותל המערבי. בעת שיצחק צבע לוח הקדשה בשכונת הבוכרים הגיע אליו כלב חוצות, ויצחק צבע על עורו את המילים "כלב משוגע". מעשה זה גוזר על הכלב חיים של מגורש ונרדף כי בכל מקום אליו הוא מגיע בירושלים (חוץ משכונות הגויים שאינם קוראים עברית) רואים בו חולה כלבת. אדם שקרא את הכיתוב "כלב" משמאל לימין נתן לכלב את השם "בלק", וכך הוא נקרא ברומן. יצחק התחבר לאנשי היישוב הישן וחזר לשמור מצוות באופן חלקי, לאחר שפגש בבתי אונגרין את משה עמרם ואשתו דישה, אותם הכיר באוניה בדרכו לארץ. בביתם הוא פוגש את נכדתם שפרה, "ריבה נאה וחסודה", שאביה הוא ר' פייש, מקנאי העדה החרדית, ומתאהב בה. "למה היה יצחק דומה באותה שעה, לאדם הראשון בשעה שנטל הקדוש ברוך הוא אחת מצלעותיו והעמיד לפניו את חוה." ר' פייש יצא לילה אחד לתלות כתבי חרמות. ראה אותו בלק ונבח לקראתו בשמחה. נבהל ר' פייש ובעט בכלב. צעק הכלב ונתחלחל ר' פייש ונפל, ואחר כך נמלט על נפשו. בעקבות מפגש זה חלה ר' פייש ושכב חסר יכולת דיבור בביתו. יצחק נהג לבקרו ולהביא מזון לאשתו של ר' פייש, שמחמת ההוצאות על רופאים לא הספיקו כספי החלוקה לפרנסתה. יצחק חש שעליו לנסוע ליפו כדי לסיים את קשריו עם סוניה, ולאחר דחיות אחדות קם ונסע. הוא פגש את סוניה בחדרה, ומשם הלכו לאכול גלידה בקפה חרמון, שם פגשו אחדים מחבריהם, ובהם חמדת, שעלה אף הוא מגליציה. לאחר שנפרד מסוניה נשאר יצחק ביפו. יום אחד נפגשו יצחק וחמדת ויצאו לטייל בעיר, עד שהגיעו לאכסניה של יעקב מלכוב, שם פגשו את זרח ברנט ולאחר מכן את ברנר. המשיך יצחק לשהות ביפו ולבלות עם חבריו, וכאשר חשב לחזור לירושלים נזדמנו לו מגורים חינם בצריפו של "הרגל המתוקה" שנסע לענייניו, ונשאר ביפו. רבינוביץ, שהתעשר בחו"ל ונשא אישה, חזר ליפו וחידש קשריו עם יצחק. כאשר חזר "הרגל המתוקה" לצריפו, חזר יצחק לירושלים. בירושלים חזר יצחק לעבודתו כצבע, ושכר לו חדר בביתו של חרט, ושמח בקשריו עם בני משפחת החרט. הוא ביקר בביתו של ר' פייש ושוחח עם רבקה אשתו, אבל את ידה של שפרה לא ביקש, אף שרצה בכך, ואפילו כתב לאביו שהוא עומד לשאת אישה. יצחק חידש קשריו עם ר' אלטר והינדא פועה אשתו, שאותם הכיר בשבוש קודם שעלו לירושלים, ובהמלצת הינדא פועה התיידד עם חיים רפאל העיוור, שהיה בקי בתורה ובמשנה, אבל נזקק לעזרתו של יצחק בקריאת פירוש רש"י. משנודע לר' אלטר ולהינדא פועה שיצחק חפץ לשאת את שפרה, הלכו הינדא פועה וחיים רפאל לדבר עם רבקה בשבחו של יצחק. "היא סיפרה בשבח אבותיו של יצחק עד לר' יודיל חסיד, והוא סיפר בשבחו של יצחק, שכל שבת ושבת הם לומדים כאחד." כעבור ימים אחדים העמידו חופה בביתה של שפרה, ויצחק נשא את שפרה לאישה. כשהוא חולה "נכנס בלק למאה שערים כשהוא מהלך בצדי דרכים ופיו פתוח ורירו יורד ואזניו סרוחות וזנבו מונח בין ירכותיו ועיניו תוססות דם והוא נובח ואין קולו נשמע." בלק הגיע לדרשתו של ר' גרונם יקום פורקן על עצירת הגשמים. כאשר אמר ר' גרונם "הוא שאני אומר, פני הדור כפני הכלב, ולא ככלב סתם, אלא ככלב משוגע", שם לב שבלק נמצא לידו "וצעק צעקה גדולה, הכלב המשוגע הכלב המשוגע. היה כל העם סבור שהוא צועק כן כדי להרעיש את הלב, כדרך שרגיל לעשות בדרשותיו, שנוטל מלה וחוזר עליה בקולי קולות." לבסוף הבין הציבור שאכן הכלב אתם ונמלטו כולם. היה שם גם יצחק, שלא נבהל מהכלב, ואף ניסה להרגיע אנשים וסיפר שהוא עצמו כתב על גבו של הכלב ואין זה כלב שוטה. סר פחד הכלב מהציבור. "ואף הפחדנים לבשו עוז והטילו כל אותה אשמה על העיתונים, שהיו מייראים אותם בכלב." נשך בלק את יצחק דרך בגדו. הביאו את יצחק לביתו ובא רופא וטיפל בו. החמירה מחלתו של יצחק, ורבקה ושפרה טיפלו בו, "היו רצות מר' פייש ליצחק ומיצחק לר' פייש, עד שתשש כחן ולא היו יכולות לעמוד על רגליהן." הלכו ייסוריו של יצחק וגברו, עד שמת. לאחר שיצחק הובא לקבורה נפסקה הבצורת הקשה, ובעקבות הגשמים "שמחה גדולה הייתה בעולם. לא נראתה שמחה כזו, כל הכפרים שביהודה ושבגליל ושבשפלה ושבהר העלו פרי תבואה וגל הארץ הייתה כגן אלקים."

סופו הטראגי של יצחק קומר, והמשמעות מאחורי דמות הכלב "בלק", היוו מקור לדיונים ארוכים סביב הרומן. הביקורת נוטה לראות בבלק ביטוי לתשוקותיו החבויות של יצחק קומר, אך קשת הפרשנויות רחבה מאוד: מאמירה על אופייה של היצירתיות והאמנות (מיכל ארבל בספרה "כתוב על עורו של הכלב"), ועד לתובנות פסיכולוגיות המושתתות על השקפותיו של פרויד.

הרומן "תמול שלשום" יצא לאור בהוצאת שוקן. תחילה פורסם בשני חלקים - הראשון יצא לאור בנובמבר 1945, והשני - בינואר 1946. מאוחר יותר יצא לאור בכרך אחד. סיפורים ששולבו ברומן פורסמו שנים רבות קודם לכן, החל משנת 1909, כסיפורים קצרים עצמאיים. סיפורים אלה כוללים את: "בארה של מרים או קטעים מחיי אנוש", הפועל הצעיר, 1909. "ר' גרונם יקום פורקן", מאזנים, תרצ"א. "בלק", ספר השנה של ארץ ישראל, תרצ"ד. "תחלתו של יצחק", ספר השנה של ארץ ישראל, תרצ"ה. "שמונה פרקים מחייו של אדם אחד", דבר, כ"ח באייר תרצ"ה. "יום אחד", דבר, י"ב באדר תרצ"ו. "עורו של בלק", תש"א. גיבורם של אחדים מסיפורים אלה הוא יצחק קומר, וגיבורם של סיפורים אחדים הוא הכלב בלק, המופיעים שניהם ביצירה המוגמרת. בנוסף לסיפורים אלה, התפרסמו גם פרקים מהרומן השלם קודם צאתו לאור. במכתב לברוך קורצווייל כתב עגנון שהשקיע ברומן "תמול שלשום" למעלה מעשרים ואחת שנה. אברהם הולץ העיר על כך: "כלל וכלל לא הגזים עגנון. אנו מבינים היטב שהואיל וחש עגנון את הכורח לשחזר ולעצב הווי אמין, אווירה אותנטית, ומציאות נאמנה על פרטי פרטיה, ידע שמן הנמנע לסמוך על זכרונו מימי ישיבתו ביפו ובירושלים בשנים 1908–1912. חייב היה להשקיע את רובו וכולו מחדש בעולם דאז דרך התוודעות ישירה, מחודשת ומחושבת בכתבי־העת של התקופה, בדברי זכרונותיהם של בני הדור, בדברים שבעל־פה ובכתב של מנהיגי היישוב, רופאיו וסופריו. אין ספק שצבירת החומרים, העיון בהם, המיון והבחירה, שיבוצם במארג הסיפורים על יצחק קומר והכלב בלק, דרשו ממנו את מלוא השנים שנקב." בעזבונו של עגנון נמצא בכתב ידו אפילוג אידילי ל"תמול שלשום", שאותו החליט עגנון שלא לכלול ברומן. באפילוג, שתחילתו במילים "כדי לסיים בנחמה" מסופר ששפרה ילדה בת ליצחק קומר, יהודית שמה. הבת הצטרפה לקבוצה של עובדי אדמה, שאליה הצטרף גם גדעון, בנם של סוניה וירקוני. "ראו זה את זה ונתחבבו זה על זה". פרופ' גרשון שקד, שהביא לדפוס אפילוג זה, הצדיק את החלטתו של עגנון שלא לכלול את האפילוג ברומן. ככל סיפוריו של ש"י עגנון, "תמול שלשום" ממשיך לצאת לאור בהוצאת שוקן. בנוסף נכלל הספר בשנת 2008 בסדרת הספרים "עם הספר" של הוצאת ידיעות אחרונות, בצירוף מבוא מאת ניצה בן-דב. בתחילת דצמבר 1949 פנה המשורר אברהם שלונסקי לעגנון, לאחר שקיבל הסכמה לכך מהוצאת שוקן, וביקש את רשותו לפרסם את 14 פרקי בלק מתוך "תמול שלשום" במסגרת סדרת "דורון" (סדרת מנויים של ספרי זוטא בהוצאת ספריית פועלים), שבה נדפסו יצירות מופת מספרות הארץ והעולם. עגנון נענה בחיוב, ותוך חודש נשלחו אליו דפי ההגהה. הספר, "כלב חוצות : פרשה קטנה של תמול שלשום", בן 144 עמודים בפורמט קטן (8X12 ס"מ), יצא לאור במהירות שיא – כבר בסוף מרץ 1950, ו"זכה למכירות טובות". בשנת 1960 "כלב חוצות" יצא לאור מחדש בהוצאת "תרשיש" של משה שפיצר, בפורמט גדול (בגובה של 27.3 ס"מ וברוחב של 18.5 ס"מ) בלוויית איורים של אביגדור אריכא.

הרומן זיכה את עגנון בפרס אוסישקין לשנת תש"ו וזכה לשבחים מופלגים מפי חוקרי ספרות. פרופ' ברוך קורצווייל כתב: "תמול שלשום" היא היצירה האֶפית הגדולה ביותר מאז הופעת "אורח נטה ללון". בה נתן עגנון לקורא העברי את הרומן הארץ-ישראלי הגדול, שציפינו לו בכליון עיניים. מקומו של "תמול שלשום" הוא בין היצירות הספרותיות הגדולות ביותר שבספרות העולמית של המאה העשרים. פרופ' לאה גולדברג כתבה: הקורא הטוב של "תמול שלשום" לא יוכל להתעלם מן החדש שבספר הזה, מן ההעזה והחופש הגמור שבסגנונו, מן המקוריות שבשימוש דרכי התיאור והקומפוזיציה. עגנון, הידוע לנו מאז כשליט בלשונו ובסגנונו מאין כמוהו, עושה כאן דברים, המפתיעים אותנו אפילו לגבי הסופר הזה. פרופ' בעז ערפלי כתב: מכמה וכמה בחינות יאה ל'תמול שלשום' מאת ש"י עגנון הכינוי "רב-רומאן". בחינה אחת היא הבחינה הערכית - רב-רומאן, כלומר רומאן-על, רומאן מופת, רומאן שחותם של רב-אמן (מאייסטר) ניכר בו. לדעתי אין דומה לו מבחינה זאת בין יצירות עגנון ובין הרומאנים שנכתבו בספרות העברית. אין הוא רק הגדול, המעולה, העשיר והשלם מכל הרומאנים של עגנון, הוא גם הרומן העברי הטוב ביותר שנכתב אי פעם, גם אחד הרומאנים הגדולים ביותר שנכתבו בספרות העולם במאה העשרים.

בשנים 1975–1976 שודרה בגלי צה"ל סדרה בת 40 תסכיתים על פי "תמול שלשום", שעיבד לרדיו יצחק גורמזאנו גורן וביימה עדנה שביט. בסדרה השתתפו אלכס פלג, גדעון שמר, יהודה אפרוני, דבורה קסטלנץ ואחרים. בשנת 1982 עלה בתיאטרון "הבימה" המחזה "תמול שלשום" בבימויו של יוסי יזרעאלי, שלא זכה להצלחה. המבקר אמנון נבות הציג את שורש הכישלון: "הפיכת רומאן הענקים האפי של עגנון להתרחשות ששטח הבמה הוא מגבלתה העיקרית נועדה מראש לכישלון. האשם שיש לתלות ביוסי יזרעאלי הוא באי־הערכה נכונה של עומק והיקף המהפך הדראמטי הכרוך בהעלאת יצירה כ"תמול שלשום" עלי במה." בשנת 2009 עיבד המחזאי והבמאי אודי בן סעדיה את 12 הפרקים שעוסקים בכלב בלק, להצגה בשם "כלב חוצות" בתיאטרון תמונע בתל אביב. בהצגה השתתפו השחקן ערן שראל והרקדנית מיה שטרן. בשנת 2011 עובד הרומן למחזה ובוים על ידי פנינה גרי, בתיאטרון הערבי-עברי ביפו.