אביתר בנאי

Eviatar Banai

שחר חסון

Shahar Hason

עדן בן זקן

Eden Ben Zaken

לירן דנינו

Liran Danino

גברת רביע

Gveret Rabia

אברהם טל

Avraham Tal

יובל המבולבל

Yuval Hamevulbal

טו באב בהר חברון
מופע של גברת רביע!

אתם עולים על הבמה עם שאלה\סיפור זוגי
וגברת רביע פותרת לכם את כל הבעיו 
5:55 דקות 

בכניסה לאולם תהנו מאווירה זוגית רומנטית 
ותתכבדו בכוס יין ראשונה עלינו :)
במקום תהיה מכירה של גבינות קשות 

מופע גברת רביע | מועצה אזורית הר חברון | Tickchak LIVE

מופע גברת רביע

יהודה ושומרון

חברון

מועצה אזורית הר חברון

אירועים לנשים

הצגות ילדים

הופעות חיות

סטנדאפ

גלאטיקט

הצגות

הרצאות

Judea and Samaria

היכל התרבות אורנית

המושג "יהודה ושומרון" מקורו בשמות חבלי הארץ הגאוגרפיים־היסטוריים יהודה והשומרון, אף שאיננו חופף להם אלא בקווים כלליים במיוחד – בחבל הארץ ההיסטורי יהודה נכללים גם חבל לכיש וחבל יתיר, בחבל הארץ השומרון נכללים גם הגלבוע והכרמל, ומערב בקעת הירדן נכללת ב"יהודה ושומרון" אף שהיא חבל ארץ נפרד מיהודה ומשומרון. ההתייחסות לשטח כאל יחידה אחת אינה נובעת מסיבות גאוגרפיות אלא רק ממעמדו המדיני. תוכנית החלוקה של האו"ם משנת 1947 כללה את "ארץ הגבעות של שומרון ויהודה" בשטח המדינה הערבית, אך התוותה גבולות שונים מגבולות השטח כיום.
המונח "הגדה המערבית" מתייחס לגדה המערבית של הירדן, בהנגדה לשטחי ממלכת ירדן (לשעבר "ממלכת עבר הירדן") שממזרח לנהר.

אטימולוגיה וטרמינולוגיה

השמות "יהודה" ו"שומרון" מקורם, כל אחד בנפרד, בתקופת המקרא, אולם עד אמצע מאה העשרים מעולם לא הייתה יחידה גאוגרפית או פוליטית שנקראה באופן כולל בשם "יהודה ושומרון". על פי המתואר בתנ"ך בספרי שמואל, מלכים ודברי הימים, בימי ממלכת ישראל המאוחדת היה השטח כולו תחת שלטון המלכים שאול, דוד ושלמה, וברוב תקופת הבית הראשון היו אלה שתי ממלכות נפרדות: הממלכה הצפונית היא ממלכת ישראל, שבירתה הייתה העיר שומרון, והממלכה הדרומית היא ממלכת יהודה שבירתה ירושלים. בתקופת הבית השני שררו יחסי עוינות בין היהודים תושבי יהודה והשומרונים (תושבי השומרון שהובאו על ידי סנחריב לאחר הגליית עשרת השבטים) בעקבות ניסיונם של האחרונים לחבל בבניית בית המקדש ולהרוס אותו. השם יהודה השתמר בשם הפרובינקיה "יודיאה", אך שם הפרובינקיה הוחלף ב"פלשתינה" בעקבות מרד בן כוסבא כדי לטשטש את הקשר בין היהודים לארצם ולבטל את זכותם על מולדתם. השימוש בשם "פלשתינה" המשיך בתקופה הביזנטית; ובמקורות התקופה היהודיים נפוץ הביטוי "ארץ ישראל". בתקופה המוסלמית המוקדמת בארץ ישראל נכלל דרום יהודה ושומרון בג'ונד פלסטין וצפונם בג'ונד אל־אורדון. בתקופה העותמאנית נכלל צפון יהודה ושומרון לאיילט צידון והדרום לאיילט דמשק; תחת הארגון מחדש שהוביל "השער העליון" – השלטון המרכזי באימפריה העות'מאנית ב־1864 נחלקו שטחי יהודה ושומרון בהתאמה תחת מתצרפליק (בירת מחוז קטן) ירושלים (חיבור של סנג'ק עזה וירושלים), שהוכפף ישירות לשלטון המרכזי בקושטא ותחת סנג'ק שכם שהוכפף לווילאייט ביירות.
ממועד תחילת פעולתו של השלטון הצבאי – מנהלת שטחי האויב הכבושים בשטחים שכבש חיל המשלוח המצרי (1916) בארץ ישראל בסוף 1917 עד החלטת ועידת סן רמו באפריל 1920 על מסירת משטר המנדטים על שטחי האימפריה העות'מאנית לשעבר לידי המעצמות האירופיות המנצחות, בריטניה וצרפת, היו שטחי יהודה ושומרון כפופים למנהלת שטחי האויב הכבושים – דרום. מיולי 1920 המועד בו נכנס הממשל האזרחי הבריטי בנעליו של השלטון הצבאי בשטחי המנדט הבריטי היו יהודה ושומרון חלק מארץ ישראל המנדטורית, שכללה את עבר הירדן המזרחי וארץ ישראל המערבית ויועדו להקמת הבית הלאומי היהודי. בעקבות הספר הלבן הראשון שפורסם ביוני 1922 הופרד עבר הירדן המזרחי מנהלתית מארץ ישראל המערבית ומאוחר יותר היה לאוטונומיה – אמירות עבר הירדן וממלכת ירדן. עד 1948 נכללו יהודה ושומרון בתחומה של הישות המנדטורית פלשתינה־א"י, שגבולותיה נמתחו ממערב לנהר הירדן ועד חוף הים התיכון, ואף היא יועדה לבית הלאומי היהודי.
בתיאור גבולות המדינה הערבית המתוכננת לפי תוכנית החלוקה של האו"ם (נובמבר 1947) מכונה שדרת ההר שבמרכז הארץ "חבל הארץ ההררי של שומרון ויהודה". התוכנית מגדירה לאזור גבולות רחבי־היקף יותר מאלה של אזור "יהודה ושומרון" כיום, והיא מייעדת אותו לחלקה המרכזי של המדינה הערבית.
שטחי יהודה ושומרון, יחד עם מזרח ירושלים, נכבשו על ידי ממלכת ירדן במלחמת העצמאות. השם המנהלי "הגדה המערבית" (בערבית: الضّفّة الغربيّة) הוטבע על ידי ממלכת ירדן, לאחר חתימת הסכם שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות עם ישראל וסיפוח השטח לממלכה ב־1949 (עד 1967). הוא מתייחס לגדה המערבית של נהר הירדן, כאשר שאר שטח ממלכת ירדן (ששמה עד אז היה "הממלכה ההאשמית של עבר הירדן", והיא ניצלה את הסיפוח כדי לשנות שמה) הוא ממזרח לנהר.
הכינוי העברי "יהודה ושומרון" נקבע ב־22 ביולי 1968 לאחר מלחמת ששת הימים ושחרור השטחים מהשלטון הירדני, לאחר שנדחה השם "יהודה ואפרים", על ידי ועדת השמות הממשלתית בזיקה למקום, שהוא ערש ההיסטוריה והתרבות היהודית. באופן רשמי השתמשו ממשלות ישראל חליפות בביטויים "יהודה ושומרון" ו"הגדה המערבית" עד להחלטה של ממשלת בגין הראשונה על שימוש בכינוי הראשון בלבד. "הגדה המערבית" או בקיצור "הגדה" ממשיך לשמש בתקשורת ובשיח הציבורי בישראל, בפרט בפי דוברים מהשמאל, וכן בתקשורת ובדיפלומטיה הבינלאומית.
במהלך המשא ומתן לשלום בין ישראל למצרים הוחלפו מכתבים בין ראש ממשלת ישראל מנחם בגין, נשיא מצרים אנואר סאדאת, והמתווך, נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר. באחד מחילופי המכתבים, בחודש ספטמבר 1978, כתב קרטר לבגין:[דרושה הבהרה]

השם "הגדה המערבית" הפך לשם הרווח בשפות זרות. כיום זהו עדיין השם הרווח בהתייחס ליחידה הגאו־פוליטית (להבדיל מהשמות הגאוגרפיים, הדתיים וההיסטוריים של האזור בשפות השונות). תרגום השם לאנגלית הוא "The West Bank" (ולצרפתית: Cisjordanie – מילולית: "צד זה של הירדן", להבדיל מ־Transjordanie – "עבר הירדן"). בעקבות הסכמי אוסלו והקמת הרשות הפלסטינית החל שימוש בביטוי "השטחים הפלסטיניים" (באנגלית: The Palestinian Territories) בהתייחס לכלל שטח האזור ולרצועת עזה. הרשות הפלסטינית עצמה ניסתה סמוך להקמתה לבטל את השם "הגדה המערבית" ולהנהיג במקומו את השם "המחוזות הפלסטיניים הצפוניים" (المحافظات الفلسطينية الشمالية, להבדיל מרצועת עזה שנמצאת מדרום), אולם כיום השימוש במונח הזה נדיר ומוגבל רק למסמכים רשמיים של הרשות.
הכינוי "מחוז יהודה ושומרון" משמש במסמכים רשמיים של מדינת ישראל בהתייחס ליישובים הישראלים באזור, להיערכות צה"ל בו, לסטטיסטיקה בנוגע לאוכלוסייתו, לרישום תקציבים המופנים אליו וכיוצא באלה. על אף הכינוי "מחוז", הוא אינו מחוז במובן הרגיל של המילה, שכן החוק השורר בו שונה מהחוק השורר בישראל גופא. היחידה במשטרת ישראל שאחראית ליישובים הישראלים באזור מכונה "מחוז ש"י" (ש"י – שומרון ויהודה). בצה"ל נקרא האזור "איו"ש", ראשי תיבות של "אזור יהודה והשומרון".
בשיח הישראלי רווח הכינוי "יהודה ושומרון" בחוגי הימין. לעומת זאת, בקרב חוגי שמאל המתנגדים לשליטה הישראלית בחבלי ארץ אלה, יש הרואים במונח זה כלי בהשתלטות הישראלית עליהם ומעדיפים עלכן את המונח "הגדה המערבית" או "השטחים הכבושים" (מונח רחב יותר, הכולל גם את רצועת עזה ורמת הגולן ובעבר כלל גם את סיני). כך, למשל, כאשר ראש הממשלה בנימין נתניהו השתמש בביטוי "הגדה המערבית" (באנגלית) בנאום היו שראו בזה סטייה מעמדותיו. המתנגדים לביטוי "השטחים הכבושים", רואים בשימוש במונח זה, ניסיון לטשטש את זהותו וזיקתו של האזור לעם ישראל. לעיתים, נעשה שימוש בביטוי המקוצר "השטחים". באחדים מחוקי מדינת ישראל משמש המושג "אזור" להתייחסות ליהודה והשומרון וחבל עזה.

עם פרוץ מלחמת העצמאות, ממלכת עבר הירדן פלשה מערבה לנהר הירדן והגיעה עד ירושלים, לרבות כיבוש העיר העתיקה. עיראק פלשה אף היא מעבר לנהר הירדן וכבשה את כל אזור הרי השומרון עד מבואות עמק יזרעאל והשרון, לרבות אזור ואדי עארה. מצרים, אשר פלשה מדרום, כבשה את הרי חברון ויהודה והגיעה לירושלים מדרום. היישובים היהודיים באזור (נווה יעקב, עטרות ובית הערבה) פונו מתושביהם בעקבות התקפות של מיליציות מקומיות בסיוע צבא מצרים וירדן, וכן בעקבות כיבוש גוש עציון טבח מגיני כפר עציון ונפילת הלוחמים בשבי. רוב התושבים היהודים מהיישוב הישן עזב מכבר את בתיהם בחברון, בעיר העתיקה (חצר גליציה וכדומה) ובכפרים שבהם היה רוב ערבי, כמו עזה, יפו, מי נפתוח (ליפתא) שכם, שפרעם וכפר זיתים. כמו כן תושבי הרובע היהודי בעיר העתיקה פונו או נפלו בשבי הלגיון הירדני. במהלך המלחמה הגיעו לאזור פליטים פלסטינים רבים מיישובים שנכבשו על ידי המחתרות העבריות וצה"ל. הפליטים הגיעו מיישובים באזור מישור החוף, שפלת החוף, הרי ירושלים ("פרוזדור ירושלים"), השכונות של ירושלים המערבית שנשארו בשליטת ישראל ואזורים אחרים, והם יושבו על ידי הירדנים במחנות פליטים סמוך לערים הגדולות – שכם, חברון, ירושלים ועוד.
בסוף המלחמה, הסכם שביתת הנשק בין ישראל וירדן יצר שטח חדש ממערב לנהר הירדן, אשר נקרא בפי רוב העולם הגדה המערבית (אף על פי שמונח זה שימש לתאר את כל ארץ ישראל ממערב לירדן טרם המלחמה[דרוש מקור]). השטח נשלט על ידי ירדן אשר סיפחה אותו אליה באפריל 1950, ונחשב על ידי הממלכה כחלק אינטגרלי ממנה. הסיפוח זכה להכרה רשמית של בריטניה אך לא הוכר רשמית על ידי מדינות אחרות. חלק ממדינות הליגה הערבית התנגדו לסיפוח, ראו בו פגיעה ברעיון "אחדות פלשתינה הערבית", ואף איימו לגרש את ירדן מהארגון, אך כעבור זמן קצר החליטה הליגה כי השטחים יישארו בידי ירדן כ"שטח נאמנות" עד שיימצא פתרון קבע.
קו הגבול בין ישראל לירדן היה חלק מקו הגבול המכונה "הקו הירוק".

מלחמת העצמאות

במלחמת ששת הימים נכבש השטח בידי כוחות צה"ל מידי הירדנים, לאחר שאלה הצטרפו ללחימה כנגד ישראל. לאחר המלחמה היה ויכוח ער, בו חלק משרי הממשלה צידדו בהחזרת האזורים שנכבשו[דרוש מקור], וחלקם האחר צידדו להחזיק בהם כפיקדון עד שייחתם הסכם שלום. על מזרח ירושלים החליטה הממשלה בשנת 1967 להחיל בצו את "המשפט, השיפוט והמינהל הישראליים" – בפועל, לספחה לישראל ולתת לתושביה תושבות קבע בישראל. בהמשך ניתנה להם הזכות להיעשות אזרחי המדינה. בספטמבר אותה השנה נערך ביהודה ושומרון (להוציא מזרח ירושלים) מפקד אוכלוסין, בו נמנו 595,900 נפש. כבר בשנים הראשונות לשלטון הישראלי, 1967–1969, נערכו בערי הגדה פעולות חבלה וניסיונות למרי אזרחי, שכללו שביתות, הפגנות והתפרעויות.
תחת הממשל הצבאי הישראלי, חולקו יהודה ושומרון לשבע נפות: ג'נין, טולכרם, שכם, רמאללה, ירדן (רצועה ממזרח לגב ההר לאורך בקעת הירדן), בית לחם וחברון.
בעקבות המהפך בשנת 1977 החלה ממשלת מנחם בגין להאיץ את הקמת ההתנחלויות בשטחי יהודה ושומרון וחבל עזה, וכן לחזק את הקשר של מזרח ירושלים לישראל. משרדי ממשלה והמטה הארצי של המשטרה נבנו בכוונה תחילה במזרח ירושלים. המונח "השטחים המוחזקים" הוחלף ברדיו בשנות ה־80 ל"יהודה ושומרון", והוחל שידור מזג האוויר באזור. בשנת 1980 נחקק חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל המדגיש ש"ירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל". יתר שטחי יהודה ושומרון מוחזקים עד היום בתפיסה לוחמתית, חלים עליהם ממשל צבאי וחקיקה צבאית ומעמדם הסופי לא הוכרע.

מלחמת ששת הימים

ערכים מורחבים – יהודה ושומרון ומזרח ירושלים תחת שלטון ירדן, תוכנית הפדרציה, תוכנית הקונפדרציה, ניתוק הזיקהמאז אובדן השטח ב־1967 ועד ל"ניתוק הזיקה" ב־1988, שאפה ממלכת ירדן להחזיר לעצמה את השליטה בגדה המערבית.
ב־1972, פרסם המלך את תוכנית הפדרציה לפיה תוקם פדרציה בשם "ממלכה ערבית מאוחדת" שבה יהיו שני מחוזות אוטונומיים: עבר־הירדן ובירתה עמאן; ופלסטין שבירתה ירושלים. עמאן תשמש גם בתור הבירה של הממלכה כולה, שבראשה יעמוד המלך שיהיה אחראי על כל נושאי החוץ והביטחון, כמו גם על נושא המיסים של הפדרציה כולה. ישראל הגיבה בשלילה ודחתה את התוכנית וכך עשה גם הארגון לשחרור פלסטין.
תוכנית רייגן מ־1982 דיברה על אוטונומיה פלסטינית מוגבלת בגדה המערבית תחת שלטון המלך הירדני, אולם בגין שלל את התוכנית ולכן לא קודמה.
ב־1983 הגו המלך חוסיין ויאסר ערפאת את תוכנית הקונפדרציה, לפיה ישראל תיסוג לקווי הפסקת האש משנת 1948 ותקום קונפדרציה ערבית שבה תהיינה חברות ירדן בגדה המזרחית ופלסטין בגדה המערבית. אולם ערפאת לא חתם על המסמך.
גורמים בישראל בחנו אפשרות להחזיר חלקים מהשטח לשלטון ירדני במסגרת מה שכונה "האופציה הירדנית". ב־1987 אף נחתם הסכם סודי בעניין זה – הסכם לונדון – בין שמעון פרס, שהיה אז שר החוץ, לבין המלך חוסיין, אולם ההסכם לא יצא לפועל עקב התנגדות ראש הממשלה באותה עת, יצחק שמיר.
ערפאת לא היה מוכן לקבל את החלטה 242 שהייתה בסיס לכל ההסדרים שהוצעו על ידי המלך, ולא היה מוכן לחתום על הסכמים שנוסחו לפי סיכומים בעל פה אתו, ולכן המלך הודיע ב־1986 על הפסקת התיאום הפוליטי עם אש"ף ובמקביל הצר את צעדי אש"ף בירדן. האינתיפאדה הראשונה גרמה למלך להבין שהפלסטינים לא מעוניינים בחסות הממלכה הירדנית ולכן, כמו גם מתוך חשש שהאינתיפאדה תפרוץ גם בירדן, הודיע המלך ב־1988 על ניתוק הזיקה בין ירדן לגדה המערבית, כך שמאז אין עוד תביעה ירדנית על השטח.

הקשר עם ממלכת ירדן

תולדות המושגים והשיוך הגאופוליטי

מיד לאחר מלחמת ששת הימים החילה ישראל את ריבונותה על מזרח ירושלים, ולפי זה שטחם של יהודה ושומרון עומד על 5,790 קמ"ר. לפי ההגדרה של מרבית הקהילה הבינלאומית, שאינה מכירה בריבונות הישראלית על מזרח ירושלים, עומד השטח על 5,860 קמ"ר. שטח זה מכסה כ־57% מהשטח שיועד למדינה ערבית בתוכנית החלוקה שאושרה באו"ם בכ"ט בנובמבר 1947.

השטח כיום

ערכים מורחבים – השלטון הישראלי ביהודה ושומרון, מעמדם המשפטי של יהודה ושומרוןמאז מלחמת ששת הימים נמצאים יהודה ושומרון תחת שליטה ישראלית, אך פרט למזרח ירושלים עליה החילה מדינת ישראל את ריבונותה (צעד שרוב מדינות העולם אינן מכירות בו), ישראל לא הגדירה את מעמדם של יהודה ושומרון, והנהיגה בהם ממשל צבאי, כשרוב מדינות העולם רואות באזור שטח כבוש או שטח שנוי במחלוקת, הנתון ב"תפיסה לוחמתית" על־פי אמנת ז'נבה הרביעית.
מדינת ישראל עצמה, שאינה רואה בשטח כשטח שמחויב לאמנת ז'נבה, מחילה את אמנת ז'נבה הרביעית ביהודה ושומרון באופן וולנטרי.
מאז ניתוק הזיקה ב־1988, ובעקבות הסכם אוסלו, נוקטים ארגון האו"ם והרוב המוחלט של מדינות העולם עמדה שעל־פיה אזור יהודה ושומרון מיועד להיות חלק אינטגרלי ממדינה פלסטינית עתידית. בעיני רוב מדינות העולם, ובעיני הרשות הפלסטינית, "הגדה המערבית" (יהודה ושומרון) נחשבת כשטח הכבוש בידי ישראל, ובכללה מזרח ירושלים.
במסגרת הסכמי אוסלו, שנחתמו בין ישראל לארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) בין 1993–1995, והסכמי ההמשך שלו, הוקמה הרשות הפלסטינית, שקיבלה את סמכויות ניהול החיים האזרחיים של התושבים הפלסטיניים מידי הממשל הצבאי הישראלי. "אזור יהודה ושומרון" חולק לשלוש קטגוריות:

שטח A – שליטה מלאה (ביטחונית ואזרחית) של הרשות הפלסטינית: בעיקר בתחומי הערים הגדולות (מלבד חברון החלוקה ל־H1 ו־H2). מהווה 20% מהאזור.
שטח B – שליטה אזרחית פלסטינית ושליטה ביטחונית ישראלית: רוב הכפרים הפלסטיניים.
שטח C – שליטה ישראלית מלאה: רוב שטח האזור. בשטח זה כל ההתנחלויות, הכבישים המובילים אליהן, מקומות קדושים כמו קבר יוסף, אזורים בלתי מיושבים, שטחי אש, כמעט כל בקעת הירדן ומדבר יהודה. מהווה כ־60% מהאזור. הערכות שונות, בין 50,000–150,000, ניתנו לגבי מספר הפלסטינים המתגוררים בשטח C.שטחי A ו־B מורכבים מ־220 מובלעות המוקפות שטח C. השטח של 190 מתוך מובלעות אלה, קטן מ־2 קמ"ר.
בשטח C חל החוק הישראלי רק על ההתנחלויות, ולא על הטריטוריה המקיפה אותם. ההתנחלות היא בבחינת "מובלעת", אשר אינה כפופה בפועל למשפט החל באותה טריטוריה. לדוגמה, בתאונת דרכים שהתרחשה מחוץ לגבולות הקו הירוק נקבע בבית משפט מחוזי כי יש להחיל את החוק הפלסטיני גם בשטח C, ובית המשפט העליון אישר פסיקה זאת.
בעקבות פרוץ האינתיפאדה השנייה בשנת 2000, ובייחוד במבצע חומת מגן בשנת 2002 נכנסו כוחות צה"ל כמעט לכל הערים הפלסטיניות (מלבד אל העיר יריחו) ולכפרים רבים, והשליטה הפלסטינית בהם הוגבלה מאוד, עד שצה"ל נסוג מחלק מהם בהדרגה בשנים הבאות.
בשנת 2003 החלה ישראל בהקמת גדר הפרדה – מערכת של גדרות וחומות בטון העוברת לאורך הקו הירוק, שבחלקה בתוך שטחי יהודה ושומרון.
רוב מדינות העולם מתנגדות לבנייה ישראלית באזור. מאז תחילת המשא ומתן המדיני בין ישראל לפלסטינים, ישראל נמנעת מהקמת התנחלויות חדשות ונוהגת ריסון באישורי בנייה. בשנת 2005 אף פינתה מספר התנחלויות בצפון השומרון במסגרת תוכנית ההתנתקות, ובשנת 2009 הטילה איסור גורף על התחלות בנייה חדשות ביהודה ושומרון למשך עשרה חודשים.
מספר גופים פוליטיים בישראל ומחוצה לה קוראים לחרם על ההתנחלויות, פעולת מחאה נגד מדיניות ההתנחלות של ישראל מעבר לקו הירוק, בדרך של החרמת תוצרת ההתנחלויות, סירוב להופיע בהן, סירוב לשתף פעולה עם מוסדות הנמצאים בהן והחרמת חברות המספקות שירותים להתנחלויות.

בשטחי יהודה ושומרון חל הדין הירדני, ובשטחי הרשות הפלסטינית חלה חקיקה פלסטינית. חוקי מדינת ישראל אינם חלים על שטחי יהודה ושומרון, למעט חוקים המוחלים באופן מפורש על האזור (למשל סעיף 3א לפקודת מס הכנסה וסעיף 378 לחוק הביטוח הלאומי וחוקים ייעודיים ליהודה ושומרון כגון תקנות שעת חירום (יהודה והשומרון – שיפוט בעבירות ועזרה משפטית), תשכ"ז-1967), או פקודות של מפקד פיקוד המרכז המחילות נורמות מן המשפט הישראלי. ריבוי המקורות המשפטיים החלים באזור יוצר מורכבות משפטית. גם משטרת ישראל נוכחת בשטחים אלה דרך מחוז ש"י (שנוסד ב־1994), ומחזיקה בגזרתן מספר תחנות משטרה. הצבא והמשטרה מחזיקים במנגנון תיאום ביטחוני באזור זה עם המשטרה הפלסטינית.
ביהודה ושומרון פועלים בתי משפט צבאיים, שמטרתם לאכוף חוק וסדר, על ידי שיפוט נאשמים בביצוע עבירות ביטחוניות או עבירות פליליות אחרות שנעברו באזור או היו מכוונות לפגוע בו, וכן דיון בעררים על החלטות מנהליות של רשויות ישראליות באזור. על פי סעיף 10 לצו בדבר הוראות ביטחון (יהודה והשומרון), בית המשפט הצבאי מוסמך לשפוט גם מי שאינו תושב האזור, כלומר גם ישראלים ונתינים זרים. עם זאת, הנחיות פרקליטות המדינה מורות לגבי אזרחים ישראלים – אלה שגרים בתחומי ישראל או בהתנחלויות – ולגבי תושבי מדינת ישראל, שבמקרים שניתן להעמיד נאשם לדין גם בבית משפט צבאי וגם בבית משפט אזרחי בישראל, ברירת המחדל תהיה להעמידו לדין בישראל. עם זאת, כאשר "מירב הזיקות" של הנאשם ושל העבירה הן לאזור, ובפרט כאשר מדובר בעבירה ביטחונית שבוצעה באזור, יש להעמיד את הנאשם לדין בבית משפט צבאי. בבחינת "מירב הזיקות" יינתן משקל למידת הזיקה לישראל, מקום מושבו של הנאשם ומרכז חייו בפועל, טיב העבירה וחומרתה, מקום מושבם ומקום העמדתם לדין של שותפיו לביצוע העבירה, אם ישנם כאלה, וקיום עונש מאסר על תנאי שניתן באזור.
אם כן, ביהודה ושומרון פועלות שלוש מערכות של בתי משפט:

מערכת בתי המשפט הצבאיים, המוסמכת על פי החוק הבינלאומי לדון בכל עבירה שנעברה בתחומי יהודה ושומרון, ודנה בעיקר בעבירות ביטחוניות ובגנבת כלי רכב.
מערכת המשפט של הרשות הפלסטינית, המוסמכת על פי הסכמי אוסלו לדון בעבירות של פלסטינים בשטחי A ו־B שאינן עבירות ביטחוניות. מערכת זאת מתבססת על החקיקה ברשות הפלסטינית, המבוססת על הדין הירדני.
מערכת המשפט המנהלי הישראלי, המוסמכת לדון בעבירות על חוקי מדינת ישראל שהוחלו על ידי מפקד צבאי על אזרחי ישראל המתגוררים ביהודה ושומרון.בדצמבר 2022, לאחר הבחירות לכנסת העשרים וחמש, הודיע חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ' כי בכוונתו לקדם את רפורמת "אזרחות שווה" שבמסגרתה יבוטל הממשל הצבאי על אזרחי ישראל ביהודה ושומרון.

חוק ושיפוט

המעמד הנוכחי

על פי נתוני מועצת יש"ע, בסוף שנת 2021 היו ביהודה ושומרון (בשטח C, לא כולל מזרח ירושלים) 491,923 תושבים ישראלים ב-150 יישובים, גידול של כ־3.3%. נכון לינואר 2023, לדברי מועצת יש"ע, מספרם עלה ל־502,678. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מדצמבר 2019, היו ביהודה ושומרון כ־441,600 תושבים ישראלים ב־127 יישובים. כ־60 אלף יהודים נוספים לומדים במוסדות חינוך ביהודה ושומרון, בהם ישיבות, אולפנות, מכינות קדם צבאיות, אוניברסיטה ומכללות.
נכון ל-2020 האוכלוסייה במחוז זה היא הצעירה שבמחוזות ישראל. כ־58% מתוכה הם ילדים וצעירים (257,800 במספר).

האוכלוסייה היהודית־ישראלית

מקורות שונים מציגים מספרים מנוגדים לגודל האוכלוסייה הערבית־פלסטינית, שכן מאז 1967 לא בוצע מפקד אוכלוסין הנחשב אמין. על פי הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה מנתה אוכלוסיית יהודה ושומרון ומזרח ירושלים ביולי 2022 כ־3,190,000 תושבים, הכוללים כ־375,000 תושבים במזרח ירושלים, כלומר אוכלוסיית יהודה ושומרון ללא תושבים הנמנים על ידי ישראל במזרח ירושלים עומד על כ־2,815,000. בשנים קודמות, גופים אחרים נתנו הערכות נמוכות יותר מאלה של הלשכה הפלסטינית וייתכן שתיקונים דומים נדרשים לשיטתם גם בהתייחס לנתונים העדכניים. כך, ה־CIA נקב בשנת 2021 במספר קטן ב־5% מזה שניתן על ידי הלשכה הפלסטינית ואנשי המנהל האזרחי נקבו ביוני 2016 במספר של כ־2.93 מיליון פלסטינים על פי הנתונים הפלסטיניים, אך במרץ 2018 העריכו שבפועל מתגוררים באזור בין 2.5 ל־2.7 מיליון פלסטינים. יורם אטינגר העריך שבסוף 2015 עמד מספר התושבים הפלסטינים ביהודה ושומרון על 1.75 מיליון בלבד.

האוכלוסייה הערבית־פלסטינית

אוכלוסייה

אורך אזור יהודה ושומרון הוא כ־125 ק"מ, ורוחבו בין 25 ל־50 ק"מ. גבולותיו, שאינם תחום גאוגרפי טבעי, הם בצפון רכס הר הגלבוע והרי אום אל־פחם, בדרום גבעות יתיר והר עמשא, במזרח הירדן. אדמיניסטרטיבית, כולל האזור 11 מתוך 16 נפות הרשות הפלסטינית (5 נפות נוספות נכללות בשטח רצועת עזה). בשל תנאי השטח ההרריים והגאולוגיה של האזור, רק כ־1,800 קמ"ר (כ־32%) מתוך כל השטח ראויים לחקלאות.
האזור המאוכלס ביותר ביו"ש הוא אזור ההר שמשתרע מצפון השומרון ועד דרום יהודה, שם ממוקמות הערים (מצפון לדרום) שכם, רמאללה, ירושלים המזרחית (שבשונה מיתר השטח, סופחה לישראל), בית לחם וחברון. ג'נין ממוקמת בצפון־מערב השומרון באזור עמק יזרעאל, וקלקיליה וטולכרם נמצאות מדרום לה באזור מישור החוף. עיר מרכזית נוספת באזור היא יריחו, הנמצאת בבקעת הירדן ממזרח לירושלים.
ההתנחלויות הגדולות ביהודה ושומרון, מסודרות לפי גודל, הן הערים מודיעין עילית מערבית לרמאללה, ביתר עילית שמדרום לירושלים, מעלה אדומים שממזרח לירושלים, ואריאל שמדרום לשכם. בנוסף לערים, ישנן 6 מועצות אזוריות: שומרון, בנימין, מגילות־ים המלח, גוש עציון, בקעת הירדן והר חברון, 13 מועצות מקומיות ומנהלת היישוב היהודי בחברון.
כלל הרשויות המקומיות ביהודה ושומרון מאוגדות תחת מועצת יש"ע, אשר מתפקדת כארגון הגג של הרשויות בנושאים רחבים הקשורים לכלל הרשויות ובמאבקים אידאולוגיים למען תנועת ההתנחלות ביהודה ושומרון. ראשי הרשויות ביהודה ושומרון מרכיבים את הנהלת מועצת יש"ע והעומד בראשה הוא ראש רשות מכהן בלבד.

שטח וערים מרכזיות באזור

ביהודה ובשומרון נמצאו מרכזי הכובד של ממלכת יהודה וממלכת ישראל בתקופת בית ראשון ושל ממלכת החשמונאים בתקופת בית שני. לכן, מטבע הדברים, הם עשירים במספר רב של אתרי־עתיקות, בהם המיוחסים לקברי אבות האומה המקראיים כמו מערת המכפלה, קבר רחל וקבר יוסף, דרך אתרים מתקופת בית ראשון כמו עיר דוד, הר הבית, בית אל המקראית והעיר שומרון ושילה המקראית (שבה מוקם המשכן) ועד לאתרים מתקופת בית שני כמו ארמונות החשמונאים ביריחו, ביתר, הרודיון, סרטבה ומצדה.

במערת המכפלה שבחברון קבורים על פי המסורת אברהם ושרה, יצחק ורבקה ויעקב ולאה. כמו כן, על פי המסורת היהודית אף אדם וחוה. למקום מאפיינים רוחניים נוספים על היותו אזור קבורה. המערה מהווה מקום קדוש גם למוסלמים ויש בצמוד אליה גם מסגד.
ישנם מספר קברים המיוחסים על פי המסורת לאישים תנ"כיים:

קברים

ביהודה ושומרון נמצאים עשרות רבות אתרים ארכאולוגיים רבי חשיבות. בהם ניתן למנות את:

אתרים ארכאולוגיים

אתרים ארכאולוגיים ומקומות קדושים

לפי דו"ח של מבקר המדינה משנת 2016, מרבית השפכים ביהודה ושומרון אינם עוברים טיפול נאות להסרת מזהמים והם מוזרמים לנחלים ולבורות ספיגה. מערך איסוף השפכים והטיפול בהם וכן ניצול מים מטופלים מפגר בצורה ניכרת לעומת המצב במדינת ישראל. נחלים שאליהם מוזרמים שפכים כוללים את נחל הקישון, נחל חדרה, נחל שילה, נחל מודיעים, נחל קדרון ועוד. זיהום המים פוגע בעתודות מי התהום של ישראל וירדן, ופוגע בבריאות הציבור ובאיכות חייו. בשל המצב הגאופוליטי בשטחי יו"ש, נושא זה משפיע גם על מצבה המדיני־ביטחוני של ישראל ועל מעמדה בעולם.
יש מספר מאפיינים המשפיעים על המצב הסביבתי: רגישות הידרולוגית גבוהה לזיהום מי תהום בשל השפעת האזור על אקוויפר ההר, היעדר גבולות ברורים, היעדר רצף טריטוריאלי מדיני, צפיפות אוכלוסין גבוהה בצד הפלסטיני והבדלים גדולים ברמת החיים וביכולת הניהול הסביבתי בין הפלסטינים לבין הישראלים. ניהול סביבתי מחייב שיתופי פעולה בין גורמים פלסטינים וישראלים. הסכסוך המדיני המתמשך בין ישראל לפלסטינים, פיצול השליטה בשטח, והתפיסה כי המצב הנוכחי הוא זמני, מקשים על מתן טיפול יסודי וארוך טווח במפגעים סביבתיים ועל קיום שיתוף פעולה בתחום זה.
נכון לשנת 2016 ממשלת ישראל לא גיבשה מדיניות לניהול סביבתי עם שכנותיה, לרבות בתחום המים, ואין לה מדיניות בדבר מפגעים סביבתיים החוצים את הקו הירוק. הממשלה גם לא הגדירה גורם אחד, בעל ראייה כוללת, שיוביל את הנושא. לפי מבקר המדינה הדבר גורם לכך שפתרונות למפגעי סביבה מתעכבים במשך שנים ארוכות, לעיתים תוך הפרת הדין ופגיעה בבריאות הציבור ובאינטרסים מדיניים החשובים לישראל.

זיהום מים

השפעות אקולוגיות

יהודה ושומרון וחבל עזה
מחוז יהודה ושומרון
אשכול רשויות יהודה ושומרון
גבולות מדינת ישראל
תפיסת קרקעות ביהודה ושומרון
מעמד הקרקעות ביהודה ושומרון
הקו הירוק

ראו גם

יוסף לויטה (עורך), הר מרום ישראל: יהודה ושומרון: עבר, הווה ומגמות לעתיד, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשמ"ד
מנשה הראל, דב ניר, גאוגרפיה של ארץ ישראל, הוצאת עם עובד, עמ' 313–322
הראל ארנון, חגי ויניצקי, דיני מקרקעין והמשפט הבינלאומי ביהודה ושומרון, הוצאת בורסי, 2013

לקריאה נוספת

אילן פפה, ‏יצירתו של עבר-הירדן הגדול: הירדניזציה של הגדה המערבית, קתדרה 57, ספטמבר 1990, עמ' 184-163
 רמי היפש, "מזרח גוש דן": פעם הציעו כאן וילות בזול - היום מוכרים דירות 3 חדרים ב-700 אלף שקל, באתר TheMarker‏, 7 בדצמבר 2018
יהודה ושומרון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
 יהודה ושומרון, דף שער בספרייה הלאומית

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

האזור הנקרא בישראל יהודה ושומרון (בראשי תיבות: יו"ש או איו"ש), ומוכר גם בשם הגדה המערבית (בערבית: الضِّفَّة الْغَرْبِيَّة, אַ־דִּ֗פָّה אַל־עַ'רְבִּיָּה; באנגלית: West Bank), הוא שטח הנמצא במזרח התיכון, התחום בין הקו הירוק (ממערב) לבין נהר הירדן וים המלח (ממזרח).
מאז מלחמת ששת הימים (בשנת 1967) ועד היום, מדינת ישראל שולטת בשטחי יהודה ושומרון, אך לא סיפחה אותם לשטחה (למעט מזרח ירושלים). הקהילה הבין-לאומית רואה בשלטון זה, לרוב, כיבוש צבאי לכל דבר, אך ממשלת ישראל לא מקבלת עמדה זאת, ורואה ביהודה ושומרון "שטחים בסכסוך" שעתידם אמור להיקבע במשא ומתן בין ישראל לפלסטינים. לפני המלחמה שלטה בשטח ממלכת ירדן (בשנים 1948–1967), שהחילה בו את ריבונותה, וקודם לכן – המנדט הבריטי (1920–1948) והאימפריה העות'מאנית (1517–1918).
בית המשפט העליון הישראלי קבע כי מאחר שישראל נמנעה עד כה מלהחיל ריבונות בשטחי יהודה ושומרון, השטח מוגדר כנתון ב"תפיסה לוחמתית"; לפיכך, מדינת ישראל טוענת שמעמד השטח הוא "שנוי במחלוקת". בדו"ח שפרסם מזכיר המדינה של ארצות הברית, יהודה ושומרון מוגדרים "שטחים בשליטה ישראלית". ביוני 2019 הצהיר שגריר ארצות הברית בישראל כי לישראל זכות להחיל ריבונות על חלק מיהודה ושומרון, אך מרבית הקהילה הבינלאומית רואה ביהודה ושומרון שטח כבוש.
המנהל האזרחי העריך ב־2018 את מספר הפלסטינים בשטחי יהודה ושומרון ומזרח ירושלים גם יחד כנע בין 2.5 ל-2.7 מיליון. על פי הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה מספרם עומד על כ־375,000 במזרח ירושלים וכ־2,815,000 בשאר השטח אך גופים שונים (כולל ה-CIA) הצביעו על ליקויים בטענותיה (כמו ספירה כפולה והתעלמות ממקרי הגירה ומוות), והערכות אחרות מפחיתות את ההערכה ונעות עד 1.75 מיליון בשנת 2015 לפי יורם אטינגר.
מעמד ההתנחלויות ביהודה ושומרון שנוי במחלוקת: ממשלת ישראל מכירה בהן כלגיטימיות, אך מרבית הקהילה הבינלאומית רואה בהן הפרה של החוק הבין-לאומי. עמדת הממשל בארצות הברית מורכבת: היועץ המשפטי של משרד החוץ האמריקאי קבע בשנת 1978 כי ההתנחלויות נוגדות את החוק הבינלאומי, אולם היו נשיאים רפובליקנים שהסתייגו מהגדרה זאת, וגם הממשל הדמוקרטי של ברק אובמה הסתפק לרוב בהגדרתן כ"מכשול לשלום". בשנת 2019 הצהיר מזכיר המדינה האמריקאי של ממשל טראמפ כי הממשל מסכים עם עמדתו של הנשיא הרפובליקני רונלד רייגן, ואינו רואה עוד את ההתנחלויות כבלתי חוקיות. עם זאת, לאחר הקמת ממשל ביידן הבהירו דוברים רשמיים כי בכל הנוגע להתנחלויות הממשל מחזיק בעמדות הפוכות מאלה של ממשל טראמפ, וכי הוא מגנה את ההחלטה של ממשלת בנט להרחיב את הבנייה בהתנחלויות.
המחלוקת על השטח בין מדינת ישראל לבין הפלסטינים באה לידי ביטוי בעימות פוליטי בזירה הלאומית והבינלאומית, בקביעת עובדות בשטח ובמאבק מזוין.
בפוליטיקה הישראלית, הפתרון הרצוי למצב ביהודה ושומרון הוא אחד מסלעי המחלוקת המרכזיים שמבדילים בין השמאל לימין.

עדי אשכנזי

Adi Ashkenazi

עדי אשכנזי | צוותא תל אביב | Tickchak LIVE

מחוז מרכז

תל אביב

צוותא תל אביב

עדי אשכנזי | תיאטרון היהלום | Tickchak LIVE

רמת גן

תיאטרון היהלום

עדי אשכנזי | אולם מופעים מטה אשר כברי | Tickchak LIVE

מטה אשר

כברי

אולם מופעים מטה אשר כברי

עדי אשכנזי | היכל התרבות ראש העין | Tickchak LIVE

ראש העין

היכל התרבות ראש העין

עדי אשכנזי | היכל התיאטרון קריית מוצקין | Tickchak LIVE

מחוז חיפה

קריית מוצקין

היכל התיאטרון קריית מוצקין

עדי אשכנזי במופע סטנדאפ 

עדי אשכנזי  | תאטרון הבית גולדה | Tickchak LIVE

עדי אשכנזי 

פתח תקווה

תאטרון הבית גולדה

אשכנזי נולדה וגדלה בהרצליה כבת זקונים למשה וכוכבה, ולה שני אחים גדולים. 
את לימודי התיכון עשתה אשכנזי בתיכון הראשונים בהרצליה.
את שירותה הצבאי עשתה בחיל הקשר בקריה. במהלך הצבא למדה במכינה למשחק של ניסן נתיב, ולמדה כשנה תיאטרון חזותי בחולון. לאחר מספר אודישנים, התקבלה לבית הספר למשחק "בית צבי", ולאחר שסיימה שם את לימודיה שיחקה במספר הצגות בתיאטרון, כמו: "מפגשים" ובהצגות הילדים "זהירותי מהירותי", ו"אלאדין". במקביל החלה להופיע אז במועדון הסטנד-אפ "קאמל קומדי קלאב". באותה תקופה החלה להופיע במסגרת הערוץ הראשון, שם הנחתה את תוכנית הילדים "זאפ לראשון", ותוכניות ילדים נוספות. בשנת 2000, במסגרת הטלוויזיה החינוכית, הופיעה בגרסה מחודשת של תוכנית ההומור "דומינו גרוס", שם הופיעה לצד מיה דגן, ענת מגן-שבו ועוד קומיקאים נוספים. בשנים 2000 - 2001 דיבבה את מים בסדרת הילדים "הנימנומים" ששודרה בערוץ 2.
פריצתה הגדולה של אשכנזי הייתה בשנת 2002, כשהופיעה בתוכנית האירוח "יאיר לפיד" בערוץ 2. בתוכנית, הופיעה כמגישת הפינה הקומית, והציגה קטע ברוח הסטנד-אפ. אשכנזי, עדיין אלמונית, הגישה במשך שנתיים את הפינה אותה הגיש לפני כן אדיר מילר, ולאחר מכן קומיקאים מוכרים נוספים כגון: ליטל שוורץ ורותם אבוהב יחד עם ענת מגן-שבו. בשנת 2004 התארחה בתוכנית "השיר שלנו" בתפקיד עצמה. באותה השנה, זכתה על הופעתה בפינה בפרס "אשת הבידור של השנה" ובשנת 2006 זכתה גם כן בפרס "אשת השנה בטלוויזיה", במסגרת טקס פרסי "אנשי השנה", שעורך ערוץ 2.
משנת 2005 החלה אשכנזי לככב בתוכנית יחיד משלה בשם "מה זה השטויות האלה?!", אותה היא גם מפיקה. הסדרה, שמשודרת במסגרת "שידורי קשת" בערוץ 2 ובעבר שודרה גם בערוץ ביפ, משתייכת לז'אנר הדוקו-קומי (מוקומנטריה), ועוקבת אחר תופעות שונות בצורה הומוריסטית. ב-2009 צולמה העונה הרביעית ועלתה לשידור ב-2010. בתקופה זו העלתה מופע סטנד-אפ, שבמסגרתו היא מופיעה בתיאטרון "צוותא" ובעוד מספר אולמות תיאטרון.
בינואר 2013 החל בערוץ 2 שידורה של הסדרה הקומית בכיכובה "בלתי הפיך", בה היא מגלמת אישה המתמודדת לראשונה עם הורות יחד עם בן זוגה (בגילומו של מולי שולמן). באותו שנה נבחרה אשכנזי להציג מופע סטנד-אפ מיוחד ביום הולדתו ה-90 של הנשיא דאז שמעון פרס.
בספטמבר 2016 חזרה התוכנית "מה זה השטויות האלה?!" לעונה חמישית ובמרץ 2018, לעונה שישית, בשידורי קשת 12.
בשנת 2020 הצטלמה לסדרה לבד בבית בתפקיד נתי צור אשר משודרת ב-כאן חינוכית. באותה שנה החלה לכתוב סטנדאפ בשיתוף פעולה עבור הסטנדאפיסטית יונה קפח.
בשנת 2021 החל בערוץ 12 שידורה של הסדרה "שיטת אשכנזי" בכיכובה.
בשנת 2022 השתתפה בעונה השמינית של "רוקדים עם כוכבים", העפילה לגמר וזכתה במקום השני.

ביוגרפיה

בשנת 2001 נישאה אשכנזי לשחקן קובי דורון ובשנת 2004, הם התגרשו.
משנת 2010 אשכנזי בזוגיות עם איתן בן זקן, מנהל ובנו של הבעלים של יקב קסטל, ולהם בן ושתי בנות. השניים נישאו ב-26 באוקטובר 2018.
אשכנזי מתגוררת בתל אביב.

חיים אישיים

עדי אשכנזי, ברשת החברתית אינסטגרם
עדי אשכנזי, במיזם "אישים" לתיעוד היצירה הישראלית
 עדי אשכנזי, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
 עדי אשכנזי, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
הדס בשן, נוסח אשכנזי, באתר ynet, 14 באפריל 2010
כתבי ynet, אשכנזי נעצרה: מה זה השטויות האלה, חשיש?, באתר ynet, 2 במאי 2010
יוני בינרט, "בלתי הפיך": עדי אשכנזי ומולי שולמן סוגרים עונה מוצלחת, באתר Xnet‏, 2 במאי 2013
 קובי מידן, ‏"אנשים בלילה" עם עדי אשכנזי, באתר iCast‏, 23 ביולי 2013
ערן סויסה, חודשיים אחרי הלידה היה לי מאוד מאוד קשה. מתוך הרגשות הדיכאוניים האלה אמרתי לעצמי: אני לא אחזור לעצמי, באתר ישראל היום, 8 במרץ 2018
  רז שכניק, "איתן בן זוגי הציע לי נישואים לפני חודש ביום ההולדת שלי. לראשונה לא היה לי מה לענות", באתר "ידיעות אחרונות", 1 במאי 2018
עדי אשכנזי כותבת איך נראה השבוע שלה באתר בננות

עדי אשכנזי (נולדה ב-23 במרץ 1975) היא קומיקאית, סטנדאפיסטית, שחקנית, תסריטאית, מדבבת ומנחת טלוויזיה ישראלית.

פאר טסי

Peer Tasi

טונה

Tuna

אושר כהן

Osher Cohen

אדיר מילר

Adir Miller

יסמין מועלם

Jasmin Moallem

אודי כגן

Udi Kagan

מארק אליהו

Mark Eliyahu

אורי לייזרוביץ

Uri Lazarovich

אורי לייזרוביץ בערב בדיקת חומרים | סטנד אפ פקטורי - ת"א | Tickchak LIVE

אורי לייזרוביץ בערב בדיקת חומרים

סטנד אפ פקטורי - ת"א

דורון תבורי

Doron Tavori

אלכסנדר סנדרוביץ'

Alexander Senderovich

אלון פרידמן

Alon Friedman

שלומי ברטונוב

Shlomi Bertonov

מיקי לאון

Miki Leon

גיל פרנק

Gil Frank

ישראל סשה דמידוב

Israel Sasha Demidov

רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים | תיאטרון גשר - תל אביב | Tickchak LIVE

רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים

תיאטרון גשר - תל אביב

מרסדס בנד

Mercedes Band

מרסדס בנד בהופעה | מועדון הבארבי | Tickchak LIVE

מרסדס בנד בהופעה

מועדון הבארבי

אהבה ממבט ראשון - מחזמר | בית האופרה תל אביב | Tickchak LIVE

אהבה ממבט ראשון - מחזמר

בית האופרה תל אביב

עברי לידר

Ivri Lider

עברי לידר | היכל מנורה תל אביב | Tickchak LIVE

היכל מנורה תל אביב

אסף מור יוסף

Asaf Mor Yosef

אסף מור יוסף במופע סטנדאפ | בית ציוני אמריקה  | Tickchak LIVE

אסף מור יוסף במופע סטנדאפ

בית ציוני אמריקה 

סוגרים שבוע בסטנדאפ פקטורי | סטנד אפ פקטורי - ת"א | Tickchak LIVE

סוגרים שבוע בסטנדאפ פקטורי

Tel Aviv

סטודיו "לא מושלם"

תל אביב נוסדה רשמית בשנת 1909 כשכונת "אחוזת בית", כשם האגודה שייסדה אותה. בימיה הראשונים של האגודה התלבטו ראשיה באיזה שם יקראו לה. נבחרה ועדה שהביאה לפני אספה כללית של תושבי השכונה את הצעותיה לשם העיר. בין השמות שהועלו באספה: יפו החדשה, נווה יפו, אביבה, יפהפייה, עברייה ועוד. אחד השמות שהוצעו היה "הרצליה" על שמו של בנימין זאב הרצל. לבסוף, ב־21 במאי 1910, נבחרה ברוב קולות הצעתו של מנחם שינקין: "תל אביב", כשם התרגום העברי של נחום סוקולוב לספרו של הרצל, "אלטנוילנד", שפורסם שבע שנים לפני כן, ובו תיאר הרצל כיצד תיראה, לדעתו, המדינה היהודית לכשתקום (בשנת 1923 להערכתו). שיינקין נימק את הצעתו בדברים אלו: "בשם זה הביע מנהיגנו הרצל את תקוות עתידנו בארץ ישראל. לשם תל אביב יש צלצול מקומי, ערבי, וכל יושבי הארץ יתרגלו בו קל מהרה". בהצבעה על בחירת השם תמכו 20 אנשים בשם "תל אביב" ו־15 בשם "נווה יפו". האספה לא ידעה באותה עת כי שכונה בשם זהה כבר הוקמה במושבה נס ציונה (שם קיים עד היום רחוב תל אביב, שקדם לאחוזת בית).
מילולית, שם ספרו של הרצל הוא "ארץ ישנה חדשה" בלשון הגרמנית. נחום סוקולוב, שתרגם את הספר לעברית, קרא לו בשם הציורי "תל אביב": תל – האוצר הישן, עתיקות העבר, ואביב – המסמל עתיד, פריחה, לבלוב ותקווה. מקור השם בספר יחזקאל, כמקום שבו ישבו הגולים לבבל ליד נהר כבר, ככל הנראה בחבל ניפור: ”וָאָבוֹא אֶל הַגּוֹלָה תֵּל אָבִיב הַיֹּשְׁבִים אֶל נְהַר כְּבָר וָאֵשֵׁב, הֵמָּה יוֹשְׁבִים שָׁם” (יחזקאל ג', טו). מוצא השם התנ"כי מאכדית – תִיל אַבּוּבִּי – תל השיטפון – שנחרב על ידי שיטפון, משמעות הפוכה למשמעות הסמלית שקיבל השם העברי.
ב־4 באוקטובר 1949 קיבלה ממשלת ישראל החלטה על איחוד העיר יפו עם תל אביב. בעקבות החלטה זו התכנסה כעבור יומיים מועצת העיר לדון בשם החדש לעיר המאוחדת. ראש העיר ישראל רוקח התנגד לשינוי שם העיר המבטא את הגשמת החזון הציוני ורצה ששם העיר יישאר כפי שהוא ובחלוקתה של העיר המאוחדת לאזורים או רבעים ייקרא אחד מהם "יפו". חברי מועצת העיר היו חלוקים בדעתם באשר לשם. בהשפעת ראש הממשלה דוד בן-גוריון, שרצה מאוד בשם "יפו" כדי לחזק את הקשר של העיר למקורות התנ"כיים, הוחלט בסוף כפשרה לקרוא לעיר המאוחדת "תל אביב-יפו". למעט בפרסומים ומסמכים רשמיים או התבטאויות של פוליטיקאים מקומיים, נשמרו השמות "תל אביב" ו"יפו" מופרדים בשיח העממי והציבורי.
שמה של העיר בשפת הסימנים הישראלית הוא סימן איקוני בצורת מסכה. מקור הסימן הוא באירוע העדלאידע של שנת 1936, אשר נחשב אירוע מכונן עבור קהילת החירשים, שכן בו נפגשו חירשים רבים מכל רחבי ישראל, ובזכות היכרות זו החלו לבסס את קהילתם ושפתם.

שם העיר

ערך מורחב – יפויפו היא אחת הערים העתיקות ביותר בארץ ישראל, המוזכרת עוד בתנ"ך כעיר שממנה יצא יונה הנביא למסעו. השרידים הקדומים ביותר מעידים על מקום יישוב כבר במאה ה־18 לפנה"ס. לראשונה נזכרת יפו בכתובים באיגרות מצריות משנת 1470 לפנה"ס, המתפארות בכיבושה על ידי הפרעה תחותמס השלישי. עוד בעת העתיקה, שלטו ביפו הפלשתים, ממלכת ישראל המאוחדת תחת דוד המלך, האשורים, הפרסים והסלאוקים, כמו רוב חלקי ארץ ישראל שנכבשו לאורך השנים על ידי ממלכות ואימפריות שונות. בכל תקופה זו הייתה יפו יעד אסטרטגי חשוב כעיר נמל מרכזית לחוף הים התיכון.

בימי המשנה והתלמוד שגשגה ביפו קהילה יהודית, וזאת ניתן להסיק מכיתובי המצבות בבית הקברות היהודי שנחשף מתחת לשכונת אבו כביר בשנת 1871 על ידי הארכאולוג הצרפתי שארל קלרמון גנו.
ב־1268, בתקופת שלטון הצלבנים, כבש את העיר ביברס, הסולטאן הממלוכי, הגלה את התושבים והרס את העיר. העיר עמדה חרבה עד המאה ה־17, שבמהלכה התיישבו בה נזירים פרנציסקנים והקימו בה אכסניה, במקום שבו נמצאת מאז סוף המאה ה-19 כנסיית פטרוס הקדוש.
במהלך התקופה העות'מאנית בארץ ישראל ידעה יפו תקופות נוספות הן של שגשוג ובנייה מחדש, והן של חורבן עד המאה ה־19, אז החלה לפרוח. במהלך מאה זו גם חודשה הקהילה היהודית בעיר. עם חידוש ההתיישבות היהודית בארץ במאה ה־19, היה נמל יפו נמל הקליטה הראשי לבאי העליות הראשונות. למקצת מהעולים הייתה יפו תחנת מעבר בלבד, אך רבים אחרים נשארו בה, והקהילה היהודית ביפו גדלה והגיעה ערב מלחמת העולם הראשונה ל־11 אלף איש – כרבע מאוכלוסיית העיר.

יפו

לבד מיפו, התקיימו לאורך ההיסטוריה מספר ניכר של נקודות יישוב בשטח המהווה היום את תל אביב. ייחודי לאופי ההתיישבות העתיקה במרחב זה הוא היעדר רצף התיישבותי באזור אחד מסוים. יישובים אלו שבו והתחדשו באזורים שונים על גדות הירקון. ברחבי שטחה של העיר, ובעיקר בקרבת נהר הירקון, נתגלו כמאה אתרים ארכאולוגיים מתקופות שונות. כנחל הרחב ביותר לאורך מישור החוף, היווה הירקון עורק חיים אסטרטגי ואפשר אף את כניסתן של סירות מסחר אל פנים היבשה. החל מימי הבית השני ואילך עד סוף התקופה הביזנטית אין היישובים החדשים קשורים עוד בנחל הירקון כמקור לאספקת מים והם מתפשטים על פני כל שטחה של העיר, ובהם כאלה הרחוקים מן הירקון, כגון תל ברוך וגן הגת. חלק מן הממצאים שנתגלו בעיר מתוארכים לתקופה הכלקוליתית ורבים מתקופת הברונזה. בתקופות המאוחרות יותר של העת העתיקה, הוקמו בשטחים אלו נקודות יישוב רבות ככפרי לוויין של עיר הנמל יפו.
תל קסילה הוא אחד התלים הארכאולוגיים החשובים בתחומי העיר, והוא שוכן צפונה לירקון בתחומו של מוזיאון ארץ ישראל. במקום נמצאו ממצאים רבים של היישוב הפלשתי שפרח על התל החל במאה ה־12 לפנה"ס ועד תחילת המאה ה־10 לפנה"ס. מאז תקופת ממלכת ישראל המאוחדת ועד לסוף התקופה הביזנטית, התקיים על התל יישוב יהודי ואחר לסירוגין.
תל נפוליאון, הידוע גם כ"תל גריסה", שוכן בצפונה של העיר, מדרום לנחל הירקון וממזרח לנחל איילון. המקום היה מיושב החל משנת 2700 לפנה"ס לערך. היישוב התרחב באלף ה־2 לפנה"ס, והגיע לשיאו במאה ה־18 ובמאה ה־17 לפנה"ס. על התל התגלו מספר מבנים מונומנטליים ומערכת לאספקת מים. באתר "שבע טחנות" הסמוך לתל נפוליאון הוקמו בתקופת העות'מאנית מספר טחנות קמח, והכפר הערבי הסמוך ג'רישה (جريشة) מעיד בשמו על כך שבאתר פעל מרכז אזורי של גריסת קמח. טחנות קמח נבנו גם ב"עשר טחנות" בקצה הצפון־מזרחי של העיר. האתר, שהיה הגדול מסוגו לאורך הירקון, היה פעיל בתקופה הרומית, ולאחר הפסקה ארוכה חידש את פעולתו במאה ה־19, עת נודע בשם "טאחונאת אל הדר" (طاحنات الهدر).
בתל כודאדי, הסמוך לשפך הירקון, נחשפו שרידי שתי מצודות אשוריות מהמאה ה־8 לפנה"ס, אשר שימשו כשלוחה הקדמית של תל קסילה. המצודות הגנו על שפך הירקון, ובעת שלום שימשו כתחנת סחר. גן הגת הוא אתר ארכאולוגי נוסף בצפון־מערבה של תל אביב. בתקופה ההלניסטית פעלה במקום גת שהייתה בשימוש מהמאה ה־4 לפנה"ס עד המאה ה־2 לפנה"ס והיא מוגדרת כגת ציבורית משוכללת. בכיכר היל, הנמצאת לא הרחק מהאזור בו שוכן תל כודאדי, התגלו מערות קבורה ושרידי יישובים מהאלף הרביעי לפני הספירה, ומהמאות ה־8 עד ה־10 לפנה"ס. רוב המערות נאטמו כדי לשמרן. מערות קבורה התגלו גם באתר מערות אפקה השוכן מערבית לנתיבי איילון, מצפון לשכונת אפקה.

התיישבות מוקדמת בשטחה של תל אביב

ערך מורחב – היסטוריה של תל אביבבשנת 1825, בתקופה בה שלטה האימפריה העות'מאנית על ארץ ישראל, נתמנה הרב רפאל יהודה מנחם לוי המכונה יהודה מרגוזה על ידי רבני ירושלים להקים התיישבות יהודית ביפו כדי לקבל את פני עולים יהודים, מפני שהיה ביחסים טובים עם השליטים העות'מאניים. בימים ההם לא היה ישוב יהודי ביפו והיהודים שעלו דרך נמל יפו לא פעם סבלו בגלל חוסר עזרה יהודית. ישיבתו של הרב בבדידות, בעיר שאין בה יהודי אחר לא הייתה נוחה ונעימה כל עיקר, ואפילו אם עלה מפעם לפעם לשבת קצת בירושלים. בשנת 1829 השפיע הרב על 12 הניצולים של אוניית עולים יהודים ממרוקו שטבעה ליד עכו להיות היהודים הראשונים להצטרף אליו ולהתיישב ביפו. במשך הזמן התלקטו עוד יהודים ליפו והקהילה כללה הן אשכנזים והן ספרדים.בשנת 1834 נרכש בית העלמין היהודי ביפו למען לא ייאלצו עוד תושבי העיר היהודים לטלטל את מתיהם לירושלים. בראשיתו של בית עלמין זה יש למעשה לראות את ראשיתה של חברה קדישא תל אביב יפו.בשנת 1842 רכש הרב יהודה מרגוזה, יחד עם חכם חיים אברהם פינסו וחכם יחיאל בכר הכהן, חלקת אדמה בגודל של 103 דונם, מחוץ לחומות יפו, על גדות נחל איילון, צפונית-מזרחית ליפו, כיום שכונת מונטיפיורי ומגדלי עזריאלי. הרב נטע על השטח פרדס ובו 5,310 עצים בסיוע האמריקאית קלורינדה מיינור  מחוות הנוצרים הפרוטסטנטים המילניאליסטים הר התקווה. בשנת 1853, שלח הרב יהודה מרגוזה מכתב ליהודי הבריטי סר משה מונטיפיורי, השריף של לונדון לשעבר, וכתב (המקור באנגלית): "בחסד האל, הריני מצהיר בזה, שאני הישראלי הראשון שבא הנה ליפו אחד משבט דן... אני התחלתי יחידי לעבד את האדמה על-ידי נטיעת גן, כפי שאני עומד לספר לכבודו, ואילו יכולתי לבצע את תוכניתי, הייתי גורם לכך שיהודים אחרים היו עושים כמוני, לפי הדוגמה שלי. אלא שידוע לכל אחד, שההתחלות של כל דבר חדש קשות מאוד הן, ואף המוסלמים כאן השתוממו לראות יהודי מעבד את האדמה... אעשה ככל שביכולתי לעודד עבודת אדמה בין אנשי קהילתי מונה שבעים משפחות. כל זה נכתב על ידי הרב הנמצא כאן, והוא הפקיד הממונה על היהודים המתפללים לאל לשלומך. רפאל יהודה מנחם לוי, יפו 28 ביולי 1853". יהודה מרגוזה המשיך להנהיג את הקהילה עד מותו בשנת 1879.בשנת 1863 יזם הרב יהודה מרגוזה את "ועד העיר ליהודי יפו" שהיה הוועד הציבורי הראשון בארץ שלא על בסיס עדתי-קהילתי ובו היו שותפים ספרדים ואשכנזים יחד. ועד זה היה ממונה על ענייניה הדתיים והחברתיים של הקהילה היהודית של יפו. מתחילת שנות ה-20 של המאה ה-19 החל להעביר הוועד את סמכויותיו בהדרגה לעיריית תל אביב ולמועצה הדתית של תל אביב, עד שחדל להתקיים במאי 1939.בשנת 1876, הבית היהודי הראשון מחוץ לתוואי חומות יפו, נבנה ואוכלס של ידי חיים שמואל שמרלינג. חומות יפו עצמן פורקו בשנת 1868.
בשנת 1887 הוקמה השכונה היהודית הראשונה מחוץ לתוואי חומות יפו, נווה צדק, ובעקבותיה שכונות נוספות. בשנת 1896 הוקמה שכונת מחנה יהודה, בשנת 1904 הוקמה שכונת מחנה יוסף, ובשנת 1906 הוקמה שכונת אהל משה. בשכונות פעלו ועדים שנבחרו באסיפות כלליות של התושבים. הוועדים היו וולונטריים, ואמנם התושבים קיבלו עליהם את מרותם, אך לא היה להם שום תוקף חוקתי, שכן השכונות היהודיות היו כולן שכונות של העיר יפו.
ביולי 1906 התכנסה לראשונה ביפו קבוצת והתאגדה בשם "אגודת בוני בתים" (ששונה מאוחר יותר ל"אחוזת בית") ועתידה להקים את שכונת אחוזת בית שלוש שנים מאוחר יותר. ביום 11 באפריל 1909, הוקמה שכונת אחוזת בית. ביום זה התכנסה קבוצת המייסדים של שכונת אחוזת בית (66 משפחות ובודדים) בחולות שמצפון לתוואי חומות יפו כדי להגריל בין חבריה את מיקום המגרשים לבנייה בבעלותם, בעזרת צדפים. אבן הפינה למבנה הראשון בשכונת אחוזת בית, "הגימנסיה הרצליה", הונחה ביום 28 ביולי 1909.ב־21 במאי 1910, החליפה שכונת "אחוזת בית" את שמה לשכונת "תל אביב" כשם התרגום העברי של נחום סוקולוב לספרו של הרצל, "אלטנוילנד", שפורסם שבע שנים לפני כן.
בשנת 1917, קרוב לתום מלחמת העולם הראשונה, נכבשה ארץ ישראל על ידי האימפריה הבריטית מאת האימפריה העות'מאנית. המדינאי היהודי-בריטי לורד הרברט סמואל מונה כנציב העליון הבריטי על ארץ ישראל, שתפקידו לימשל על ארץ ישראל מטעם האימפריה הבריטית.
ב–19 ביולי 1920 הגיש ראש ועד שכונת תל אביב (לשעבר, שכונת אחוזת בית) מאיר דיזנגוף, לנציב העליון בקשה רשמית להיפרדות שכונת תל אביב מיפו. הצידוקים הרשמיים לבקשה נגעו בנטל המיסים של תושבי שכונת תל אביב, הן לוועד שכונת תל אביב והן לעיריית יפו. אך כוונתם האמיתית של אנשי שכונת תל אביב הייתה להקים עיר עברית חדשה.בין 1 במאי 1921 לבין 6 במאי 1921 התרחשו מאורעות תרפ"א. אלה היו סדרה של מעשי רצח, אלימות, ואונס ביהודים, שוד וביזת רכושם, מצד שכניהם הערבים. המאורעות החלו ביפו והתפשטו ליישובים יהודיים נוספים. במהלכם נרצחו 47 יהודים ונפצעו 140. מייד עם תום המאורעות ב-11 במאי 1921 הכריזו הבריטים על "פקודת רשות עירונית תל אביב" (Tel Aviv Township Order). הפקודה איחדה את השכונות היהודיות שמחוץ לתוואי חומות יפו לרשות עירונית (Township) תחת השם "תל אביב" והפרידה אותה מיפו. מאורעות תרפ"א הובילו להגירה יהודית מיפו לרשות עירונית חדשה זו.
בשנת 1934 הפכה רשות עירונית תל אביב (Township) לעיר תל אביב (City) על ידי שלטונות המנדט הבריטי.
בשנת 1950, לאחר תום קרבות מלחמת העצמאות וכיבוש יפו בקרבות עזים של לוחמה עירונית, הוכרז רשמית על ביטול עיריית יפו, סיפוח רוב שטחה לעיר תל אביב, ושינוי שם העיר 'תל אביב' לשם 'תל אביב-יפו'.תאריך הייסוד הרשמי של העיר תל אביב-יפו נקבע ליום 11 באפריל 1909, יום הגרלת המגרשים לשכונת אחוזת בית.

הקמת תל אביב

עם הכיבוש הבריטי ב־1917 והחלתו של השלטון הצבאי הבריטי חזרו התושבים לתל אביב. העלייה השלישית ב־1919–1923 הזרימה עולים רבים לעיר, ומשנת 1921 החלה תנופת התפתחותה של תל אביב. שלטונות המנדט החליטו על הפרדתה החלקית מיפו והכרה במעמדה כישות עירונית TOWNSHIP (פקודה המורה על כך פורסמה ב־1 ביוני 1921). באותה שנה פרצו פרעות תרפ"א, שבהן רצחו ערביי יפו 47 מיהודי העיר, בהם הסופר יוסף חיים ברנר. בעקבות מאורעות דמים אלה יצאו יהודים רבים מיפו ועברו לתל אביב. אז הוחלט גם לבטל את התקנות האוסרות פעילות כלכלית בתל אביב, כלכלת העיר החלה להתפתח ונוסד שוק הכרמל. מאז התפתחה העיר בקצב מזורז: מ־3,600 תושבים בשנת 1914 ל־34,000 בשנת 1925 ול־120,000 בשנת 1936.
בסוף שנות ה־20 ותחילת שנות ה־30 החל פיתוחו של אזור שפך הירקון הידוע בכינוי "חצי האי הירקוני". באזור זה הוקמה תחנת הכוח רדינג ולצידה שדה התעופה שדה דב. בחלקו הדרומי התקיים יריד המסחר הבינלאומי שלצורך כך הוקמו בו ביתנים בסגנונות האדריכליים שאפיינו את העיר תל אביב. בחלקו המזרחי של היריד הוקם "אצטדיון המכביה הראשונה" ב־1932. בשנת 1937 הוקם גשר ווקופ מעל שפך הירקון שנועד לחבר את תחנת הכוח עם היריד.
ב־12 בינואר 1934 זכתה תל אביב למעמד של עיר.
להתפתחות הגדולה של העיר תרמו גם העלייה הרביעית והעלייה החמישית (1924–1939) שבהן זרמו לעיר עולים רבים ממרכז אירופה. בתקופה זו היא החלה לקבל את הצביון הבורגני־בלייני שלה. בתל אביב נפתחו הקולנוע הראשון ו"קזינו גלי אביב" שהיה מוקד בילויים חשוב של התקופה. בתקופה זו אומץ סמל העיר, וססמתה "עוד אבנך ונבנית" שנלקחה מהפסוק:
”עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים” (ירמיהו, ל"א, ג')
ב־1936 הייתה תל אביב לעיר הגדולה בארץ, למרכז המסחר והשיווק של התוצרת החקלאית, למרכז המלאכה והתעשייה הקלה ולמרכז השירותים הציבוריים, הכלכליים והתרבותיים של היישוב העברי.
במאורעות תרצ"ו–תרצ"ט תקפו ערבים את פרוורי תל אביב. בעקבות שביתת הפועלים בנמל יפו הוקם ב־1936 נמל תל אביב בחלקו הדרומי של חצי האי הירקוני ונמל תל אביב, והוא תרם להתפתחות העיר, אף שהיה זה נמל קטן ולא משוכלל ביותר: אוניות לא יכלו לעגון בו, וכמו בנמל יפו, העברת הסחורות והנוסעים בוצעה באמצעות סירות.
ב־9 בספטמבר 1940, במהלך מלחמת העולם השנייה, הפציצו מטוסים של חיל האוויר האיטלקי את תל אביב, ו־112 בני אדם נהרגו. בתקופת ההעפלה והמאבק בשלטונות המנדט, בשנות ה־40, מילאה תל אביב תפקיד חשוב: אליה הגיעו אוניות המעפילים, בה נוסדה תעשיית הנשק במחתרת, וממנה פעלו ארגוני המחתרת. ערב קום המדינה גרו בעיר כ-200 אלף איש – כשליש מכלל היהודים שישבו בארץ ישראל.

תקופת המנדט הבריטי

ערך מורחב – תל אביב במלחמת העצמאותלאחר החלטת החלוקה של האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 פרצו קרבות בגבולותיה הדרומיים והמזרחיים של העיר תל אביב עם יפו, שעל פי החלטת האו"ם הייתה אמורה להיכלל במדינה הערבית כמובלעת בתוך המדינה היהודית. הקרבות בגבול יפו נסתיימו סמוך להכרזת המדינה, עם הניסיון לכיבושה בידי כוחות האצ"ל וכניעתה לכוחות "ההגנה", ברחו רוב תושביה הערבים ובתים רבים עמדו נטושים. עיריית תל אביב הפיצה כרוז שאסר על כניסה ליפו, אך ללא הועיל.
לפני קום מדינת ישראל שכנו בסמיכות לעיר מספר כפרים ערביים שאינם קיימים יותר כיום. הכפרים הם שייח' מוניס ששכן היכן שאוניברסיטת תל אביב כיום, ג'רישה וג'מאסין אל ע'רבי ששכנו דרומית לשכונת בבלי של היום, סומייל ששכן בצפון מזרח צומת הרחובות אבן גבירול וארלוזורוב, ואבו כביר וסלמה ששכנו בדרום העיר. מרבית הכפרים הערבים ננטשו במהלך קרבות מלחמת העצמאות וסופחו לתל אביב. על בתי הערבים שננטשו ושלא נהרסו במהלך הקרבות חל חוק נכסי נפקדים. בבתים השתכנו יהודים תושבי יפו, שהפכו בעצמם לפליטי המלחמה, ועולים חדשים.

תל אביב במלחמת העצמאות

בה' אייר תש"ח 14 במאי 1948 הכריז דוד בן-גוריון על עצמאות המדינה בגלריה האחורית (בשל היותה ממוגנת) של בית דיזנגוף משכנו של מוזיאון תל אביב אז, בשדרות רוטשילד 16. באותה עת הייתה ירושלים נצורה ומנותקת, ולפיכך בינתיים שימשה תל אביב כמושב השלטון ובה פעלו הממשלה והכנסת. ישיבות הכנסת הראשונות שנפתחו בירושלים הועברו לתל אביב אל בית האופרה הישן ברחוב הרברט סמואל, במקום בו שוכן היום מגדל האופרה. רק בסוף שנת 1949 הוכרזה ירושלים כבירת ישראל, והכנסת שבה אליה. במהלך הפלישה המצרית במלחמת העצמאות ועד ההפוגה השנייה, הופצצה תל אביב על ידי מטוסים מצריים מספר פעמים ובהפצצות נהרגו 150 מתושבי העיר לרבות ילדים.
במאי 1949 הוסר הממשל הצבאי מעל יפו והיא הפכה ל"מִינהל יפו" במסגרת עיריית תל אביב. ב-24 באפריל 1950 הוכרז רשמית על ביטול עיריית יפו למפרע מ-1 בינואר 1950, העברת חלק משטחיה לידי חולון ובת ים והעברת שאר השטח וכלל הנכסים וההתחייבויות של יפו לעיריית תל אביב, בשם "תל אביב-יפו". נכון לשנת 2010 חיים בה כ־20,000 ערבים ישראלים, רובם צאצאי הערבים שנותרו בעיר למרות המלחמה.
לאחר קום המדינה ידעה העיר מספר גדול של שינויים בהתפתחותה. מפריחה וגדילה מואצת בשנות ה־50, דרך עזיבת העסקים והסטת מוקד המגורים לטובת הפרוורים משנות השישים עד לשלהי שנות השמונים, והחל משנות התשעים פריחה מחודשת.
בשנת 1963 הגיעה אוכלוסיית תל אביב לשיא גודלה (394,400 איש). מאז החלה תופעה של צמצום מספר התושבים, שהגיעה לשיאה בשנת 1988, כשנספרו בעיר 317,800 תושבים בלבד. בשנת 1975 איבדה תל אביב את מקומה כעיר המאוכלסת בישראל לטובת ירושלים. מ־1989 ניכר גידול במספר התושבים, אשר נבע מקליטת גל העלייה מברית המועצות לשעבר מראשית שנות התשעים ובשל חזרת תושבים לעיר.
ההתפתחות האורבנית של העיר ידעה מספר מגמות בתקופה זו: התרחבות צפונה משנות ה־50 ועד שנות ה־70, תחילת התחדשות מרכז העיר בשנות ה־80, פיתוח מרכז העסקים שסביב נתיבי איילון החל משנות ה־90 במקביל להתחדשות ועיבוי עירוני מרכז העיר בעשור הראשון של המאה ה־21. בשנות ה־60 נהרסו שכונות מצוקה בעיר, ופינו את מקומן לשכונות חדשות. שכונת מנשייה היפואית נהרסה בתקופה זו והיה תכנון להרוס חלקים מנווה צדק ואף את יפו העתיקה. תוכניות אלה הפכו לתוכניות שימור, ויפו העתיקה אכן שוקמה ושומרה במאמץ רב של העירייה. אולם, החיבור האורבני בין תל אביב ויפו נותר שנוי במחלוקת.
במלחמת ששת הימים התפוצצו פגזים ירדניים בכיכר מסריק בעיר. לאחר מלחמת יום הכיפורים התרחשו גם מספר פיגועי טרור של מחבלים פלסטינים בעיר, דוגמת פיגוע המיקוח במלון סבוי, הפיגוע בקולנוע חן, והפיגוע בכביש החוף שגרם לעוצר בשכונות עבר הירקון. במלחמת המפרץ בשנת 1991 נורו לעבר ישראל טילי סקאד על ידי צבא עיראק. מרביתם כוונו לעבר תל אביב, בהיותה ריכוז האוכלוסייה הגדול במדינה, מלבד ירושלים, אליה נמנע הצבא העיראקי מלשגר טילים. תל אביב ספגה את שש הפגיעות הראשונות, ובמהלך המלחמה עזבו רבים מתושביה והשתכנו ביישובים רחוקים מן המרכז. עקב כך נפגעה שגרת היום והכלכלה העירונית. החל בשנות ה־90 סבלה העיר ממספר פיגועי התאבדות קטלניים (ראו: פעולות טרור בתל אביב), ובהם הפיגוע בקו 5 (1994), הפיגוע בדיזנגוף סנטר (1996), הפיגוע בקפה אפרופו (1997) והפיגוע בדולפינריום (2001). פיגועים נוספים אירעו באוטובוס קו 4 ברחוב אלנבי וב"סי פוד מרקט" (שניהם בשנת 2002) ובשוק הכרמל (בשנת 2004). בתחנה המרכזית הישנה של תל אביב וברחוב נווה שאנן אירעו בתקופה זו חמישה פיגועים שונים; ובטיילת שניים (2003 ו־2005). במהלך מבצע עמוד ענן בשנת 2012 נורו לעבר תל אביב וגוש דן מספר טילי פאג'ר מכיוון רצועת עזה. לא היו נפגעים ולא נגרם נזק כתוצאה מהירי.
במהלך מבצע צוק איתן ומבצע שומר החומות במאי 2021, נורו לעיר מספר טילי גראד מרצועת עזה. במקביל ביפו, היו התפרעויות ואירועים אלימים של תושבים ערבים כנגד האוכלוסייה היהודית בעיר שכללה פציעת אזרחים, זריקת בקבוקי תבערה והצתת בתי כנסת.
פיגועי טרור התרחשו בעיר בעיקר ברחוב דיזנגוף. בזמן מלחמת חרבות ברזל, ספגה תל אביב מספר פגיעות ישירות של טילי גראד שנורו על ידי מחבלי חמאס מרצועת עזה.
בשנות ה־90 ובעשור הראשון של המאה ה־21 נמשכו מגמות הגידול במספר התושבים והתחדשות מרכז העיר לצד התפתחותה המואצת של הרצועה שלאורך נתיבי איילון. נופה הפיזי של העיר החל להשתנות, כשמגדלי מגורים ומשרדים הוקמו באזורים שונים בעיר. מגמות שימור המבנים הישנים הואצו, ותושבי העיר התוודעו מחדש למושג "העיר הלבנה", כאשר זכתה העיר למעמד של אתר מורשת עולמית בשנת 2003. בתקופה זו נעשה בעיר תהליך של שיווק עירוני כאשר תחת הסיסמאות "עיר ללא הפסקה" ו"העיר הלבנה" חוזק מעמדה של תל אביב כעיר לצעירים עם מקומות בילוי, שרבים מהם פתוחים עד השעות הקטנות של הלילה. בנוסף הועצם דימויה של תל אביב כמרכז חיי התרבות של ישראל ומרכז קהילת הלהט"ב בישראל. החל מסוף שנות התשעים הושם דגש על שיקום תשתיות העיר, במיוחד במרכזה, אשר התבלו והוזנחו במשך שנים ונסללו קווי הרכבת הקלה ברחובותיה, שופצו אתרים כמו כיכר הבימה, מדרון יפו, שדרות יהודית ונסללו בה שבילי אופניים. העיר גם מהווה בית לאירועי מחאה ותרבות המוניים כגון המחאה נגד תוכנית ההתנתקות, המחאה החברתית, מצעד הגאווה, המחאה נגד הרפורמה המשפטית, והמחאה לשחרור החטופים במלחמת חרבות ברזל. החל מסוף שנות התשעים הושם דגש על שיקום תשתיות העיר, במיוחד במרכזה, אשר התבלו והוזנחו במשך שנים.
תל אביב ממשיכה להיות מרכזית בכלכלתה ותרבותה של ישראל, ובשנת 2009 ציינה העיר 100 שנים להקמתה באירועים ומיזמים מיוחדים.
בשנת 2019 התקיימה תחרות האירוויזיון בעיר.

מקום המדינה ועד ימינו

היסטוריה

תל אביב-יפו שוכנת במישור החוף, לצד הים התיכון. הטופוגרפיה שלה שטוחה באופן יחסי אך בכל זאת קיימים בה לא מעט מאפיינים טופוגרפיים שאף השפיעו על עיצובה. לאורך חוף תל אביב נמתחים שני רכסי כורכר מקוטעים מדרום לצפון.
הראשון נמצא לאורך החוף ומשתרע ממלון הילטון תל אביב בדרום עד החוף הצפוני ביותר, חוף הצוק. למעשה, משתרע רכס זה לאורך כל חוף השרון עד צפונית לנתניה. מקטעו הדרומי של רכס הכורכר שלאורך החוף משתרע מחוף פארק צ'ארלס קלור בדרום, דרך יפו העתיקה ועד החוף הדרומי ביותר בעיר, חוף גבעת עלייה. משם, ממשיך המצוק עד אזור פלמחים.
רכס כורכר מקביל, הרכס השני ברכסי מישור החוף, שוכן בחלקו בתחום העיר, וחלקו בתחומי הערים השכנות. גבעות בולטות ברכס זה, בתחום תל אביב, הן פארק וולפסון (54 מטר) וגבעת אוניברסיטת תל אביב. הפסגה הגבוהה של הרכס (84 מטר) מצויה בתחומי גבעתיים.
הנקודה הגבוהה ביותר בעיר מתנשאת לגובה של 62 מעל פני הים, והיא נמצאת בקצה הצפון־מזרחי של שכונת המשתלה, על גבול רמת השרון. גבעה זו שייכת לרכס השלישי של רכסי הכורכר של מישור החוף.
במספר נקודות בולטות מבחינה טופוגרפית, נבנו בהיסטוריה המוקדמת של תל אביב ויפו מספר נקודות יישוב:

יפו העתיקה הבנויה על גבעה בצמוד לחוף, אשר היוותה בשל כך נקודה אסטרטגית חשובה לכל אורך ההיסטוריה.
שכונת כפר שלם הבנויה על חורבות סלמה.
הכפר שייח' מוניס שהיה לימים לאוניברסיטת תל אביב.
תל כביר.
תל קסילה במוזיאון ארץ ישראל.
תל נפוליאון סמוך לשפכו של נחל איילון אל הירקון.גבעות נוספות בעיר, שנדמה כאילו נעלמו מתחת לבתיה, נמצאות באזור כיכר המדינה, אזור שדרות בן-גוריון בין גן העיר ובית חנה (והחווה החקלאית שפעלה בעבר באזור). כמו כן נבנה אזור לב העיר לאורך קו פרשת המים המרכזי של העיר שבמרכזו, החל מפינת רחוב אלנבי בערך וצפונה, שדרות רוטשילד ורחוב אחד העם. הנקודה הגבוהה ביותר בלב העיר היא מגדל המים הישן ליד פינת הרחובות אחד העם ומזא"ה.
בעיר עוברים נהר ונחל: נהר הירקון הזורם ממזרח למערב וחוצה את כל רכסי הכורכר בדרכו אל הים ונחל איילון הזורם צפונה ונשפך אל הירקון. לשניהם הייתה השפעה רבה על אופן התפתחותה של העיר ובמשך שנים רבות הם שימשו כגבולה של תל אביב. נחל איילון, שמנע את התפשטות העיר מזרחה בשל היעדר אפשרות נוחה לבנות בשטחו, היה עד שנות ה־80 גבול ברור בין מרכז העיר ושכונותיה המזרחיות, וכן בין תל אביב ורמת גן וגבעתיים. משנות ה־70 ועד סוף שנות ה־80, הוסדרה זרימת מי האיילון בתעלת בטון ובכך התאפשרה פתיחת נתיבי איילון המהווים כיום את עורק התנועה החשוב ביותר של גוש דן. גם כיום, כאשר האזור המוארך מתפקד כנתיב תחבורה, ניכרת בו הטופוגרפיה עד מאוד.
בעיר שני קווי אפיק נוספים, בהם לא זורמים מים, אך המהווים אגני ניקוז שלהם השפעה נוספת על מבנה העיר. הראשון, הוא קו אפיק החוצה את קו פרשת המים של העיר דרך אוכף, אשר לאורכו הונחה בסוף המאה ה־19 מסילת הרכבת יפו–ירושלים. קו אפיק זה ניכר בעיקר בצדו המזרחי הזורם לנחל איילון ולאורכו סלול כיום רחוב הרכבת. אגן ניקוז שני נמצא באזור שמדרום לרחוב בוגרשוב ומצפון לכיכר ביאליק. אזור זה נודע כאזור שסבל מהצפות רבות, מהן סבלו תושבי שכונת הצריפים נורדיה בשנות ה-20 של המאה ה-20. העובדה כי שטח זה היה קשה ליישוב טרם הסדרת מערכות הניקוז העירוניות, הייתה הסיבה למיקומו של בית הקברות טרומפלדור במקום.

גאוגרפיה

האקלים השורר בתל אביב-יפו הוא אקלים ים תיכוני. בחורף חמים עד קריר וגשום, בסתיו ובאביב הטמפרטורה גבוהה יותר ולעיתים יורדים גשמים ובקיץ חם ולח ללא משקעים. בשנה יורדים בממוצע בעיר כ־583 מילימטרים של גשם, ב־56 ימי גשם. עונת הגשם 1992/1991 הייתה העונה הגשומה ביותר שנרשמה בעיר ובמהלכה נמדדו כ־1,064 מ"מ של גשם. מנגד, עונת הגשם 1999/1998 הייתה העונה היבשה ביותר שנרשמה בעיר, במהלכה נמדדו בעיר כ־238 מ"מ גשם בלבד. בחודש ינואר נעה הטמפרטורה בין כ־17.5°C (בממוצע) ביום לבין כ־9.5°C בלילה, כאשר בימים הקרים ביותר של החורף יורדות הטמפרטורות עד ל־13°C ביום ועד לכ־6°C בממוצע בלילה. שלג לא יורד בעיר, אך בהיסטוריה מתועד מקרה בודד ב־6 בפברואר 1950 עת שלג נערם על הקרקע בעיר. בקיץ הטמפרטורות הממוצעות עומדות על כ־30°C בממוצע ביום ועל כ־23°C בלילה, ומזג האוויר מלווה בלחות של 65% ביום ומעל 80% בלילה. הטמפרטורה הגבוהה ביותר שנרשמה מאז קום המדינה בתל אביב הייתה כ־43.5 מעלות, בחודש מאי 1988.
האקלים בתל אביב-יפו חם וגשום יחסית לסביבתה, ומאופיין בתופעת אי החום העירוני, הנובעת בעיקר מריבוי כלי הרכב הנוסעים בעיר. כן מאופיינת העיר בתופעות שונות של מיקרו-אקלים, דוגמת הצללה ומנהרות רוח בין גורדי שחקים, משבי רוח בשעות אחר הצהרים, והבדלים של כ־4°C בין שדרות העיר לרחובות המקבילים להן. בשל הלחות הגבוהה, מאופיינת העיר בעומס חום גבוה יחסית בחודשי הקיץ. לאקלים התל אביבי נודעה השפעה מרחיקת לכת על סגנונות הבנייה שהתפתחו בעיר ועל אורח החיים של תושביה.

אקלים

ראשיתה של תל אביב באוסף שכונות לוויין מצפון ליפו. שכונות אלה הוקמו במתווה אופייני לסוף המאה ה־19 של רחובות צרים, ברוחב של כ־6 מ' בלבד בין חזיתות הבתים, ברשת שתי וערב, שלאורכם מגרשים קטנים ובתים צמודי קרקע. אחוזת בית שהוקמה ב־1909 נבנתה במתווה דומה אולם במרווחים גדולים יותר שאיפשרו בהמשך את התחדשות הרקמה העירונית ובניית בניינים במקומם של הבתים צמודי הקרקע. משהתאחדו כל השכונות ונוצרה העיר תל אביב, מתארה העירוני נעדר שלד עירוני מסודר, שכן כל שכונה התפתחה עד אז כישות עצמאית עם מאפיינים משלה. מארג הרחובות באזור דרום־מרכז העיר של היום משקף היטב מאפיין זה של היעדר יד תכנונית מכוונת. כאשר המשיכה העיר להתפתח צפונה ומזרחה בעזרתן של ידיים מכוונות, תוכננה התפתחות זו כהמשך לגרעין מארג הרחובות הקיים, שעל בסיסו נבנה שלד עירוני מסודר שיוכל לשאת את המשך התפתחות העיר.
עם תנופת הצמיחה של העיר בשנות ה־20, הוזמן מתכנן הערים הסקוטי סר פטריק גדס להכין תוכנית מתאר לעיר העתידה לגדול לעיר בת כ־100,000 תושבים. תוכנית המתאר שיצר גדס, הידועה כתוכנית גדס, יצרה בין היתר את המערך הפיזי המשרת את מרכז תל אביב עד היום, והיה בה הבסיס הרעיוני שאיפשר את הרחבת העיר בשנות ה־40 וה־50 של המאה ה־20. ברוח רעיון עיר הגנים תכנן גדס רחובות ושדרות ממערב למזרח שיכניסו בריזה מהים, ורחובות מדרום לצפון שיאפשרו התפתחות מסחר בעיר. בין הרחובות הראשיים תוכננו מבננים של מגורים, כאשר המבנן הטיפוסי כולל בניינים בעלי חזית מסחרית בדפנות המזרחית והמערבית. בתוך המבנן חוצים שלושה–ארבעה רחובות קטנים וצרים יחסית שלרוב אינם המשכיים לרחובות מסוג זה במבנן שכן. כמעט כל הרחובות האלה הם רחובות חד־סטריים כיום. במרכז כל מבנן מתוכנן מבנה ציבור כגון בית ספר, קופת חולים או גינה ציבורית. מבנן טיפוסי זה הכולל עשרות בודדות של בנייני מגורים מתקיים עד היום. תוכנית גדס גם הפכה את תל אביב, שהתפתחה עד אותה עת "עם הגב לים", לעיר ההופכת את חוף ימה למשאב חשוב המשפיע רבות על המתווה העירוני.
במקביל לתוכנית גדס, שהרחיבה את העיר צפונה עד נחל הירקון, הוקמו בשנות ה־20 גם שכונות הפועלים נווה שאנן ופלורנטין בעלות מתאר עירוני שונה. נוה שאנן נבנתה בצורת מנורת תשעת קנים סביב רחוב לוינסקי ואילו שכונת פלורנטין נבנתה לפי תוכנית שתי וערב של רחובות בעלי בנייני מגורים טוריים עם חצרות פנימיות.
על אף השוני בין תוכניות המתאר של שכונות הפועלים לבין אזור לב תל אביב והצפון הישן, בכל אזור זה נבנו בניינים בגישת הסגנון הבינלאומי (הידוע גם כסגנון הבאוהאוס). מי שהפך את עיר הגנים שתכנן גדס לעיר בעלת צורה פונקציונלית שלימים הוגדרה כ"העיר הלבנה", היה מתכנן הערים ומהנדס העיר, יעקב בן-סירה (שיפמן).
משנות ה־50 המשיכה תל אביב להתרחב והוקמו שכונות חדשות רבות. השכונות המזרחיות לרחוב אבן גבירול ולשטח תל אביב של תקופת המנדט, נבנו ברובן ברוח עיר הגנים של גדס במתווה עירוני דומה מאוד. במקביל, נבנו שכונות לוויין גם מצפון לירקון וממזרח לאיילון. שכונות אלה, כגון יד אליהו ורמת אביב הוקמו כשיכוני גנים, אך במנותק מהרקמה העירונית הרחבה של מרכז העיר. אל שכונות אלה הצטרפו עם השנים עוד שכונות רבות שהתאפיינו בשלל גישות של תכנון עירוני, משכונות שיכונים ופרוורים המתאפיינים בבנייה פרטית ועד שכונות כדוגמת שכונת המשתלה המתפקדות כפרוורים צפופים ועצמאיים עם תכנון העומד בפני עצמו.
משמוצו כמעט כל עתודות הקרקע של תל אביב, החלה בשנות ה־80 מגמת הבנייה לגובה, שהתעצמה בשנות ה־90 וה־2000. מגמה זו כוללת שני כיוונים עיקריים: בניית מגדלים במקום בתים נמוכים במרכז העיר או על ידי עיבוי עירוני ומיצוי שטחים, בין השאר בעזרת ניוד אחוזי בנייה ובניית מגדלים בשטח הפתוח החשוב ביותר שהפך שימושי מאז סוף שנות ה־80 והוא אזור נתיבי איילון. בניית המגדלים לאורך נתיבי איילון והצירים המקושרים אליו ממזרח למרכז העיר השפיעו רבות על המתאר העירוני הכללי של העיר ואף הסיטו את מרכז העסקים הראשי של העיר מזרחה.
נכון לשנת 2010, 20% משטחי העיר היו שטחים ירוקים, שהם 10,414 דונם. נתונים אלו מצביעים על עלייה 35% בגודל השטחים הירוקים בעשור הראשון של המאה ה-21. פארק הירקון הוא השטח הירוק הגדול ביותר בעיר (כ־3,500 דונם) ושני לו פארק מנחם בגין ששטחו כ־1,000 דונם). לצדם מספר גנים ציבוריים ובהם מדרון יפו, פארק וולפסון, גן העצמאות, פארק צ'ארלס קלור וגן מאיר ההיסטורי. במרכז העיר קיימות עשרות גינות עירוניות קטנטנות לצד כ־6 שדרות ירוקות המתפקדות כגינות מוארכות במקביל לרחוב. בנוסף קיימות שתי כיכרות גדולות: כיכר רבין (מלכי ישראל) וכיכר המדינה.

המתאר העירוני

ערך מורחב – תחבורה בתל אביב
התחבורה בתל אביב-יפו היא ממערכות התחבורה העמוסות והמסובכות בישראל, עקב אופייה המטרופוליני של העיר. מדי יום נכנסים לעיר מאות אלפי יוממים, והעיר סובלת מעומסי תנועה כבדים וממחסור במקומות חניה. בעיות התחבורה מעצימות את מפגעי הרעש וזיהום האוויר, מכבידות על התושבים ועל בעלי העסקים, ומהוות נושא מרכזי בשיח הציבורי.
ציר התנועה העיקרי והחשוב בעיר הוא נתיבי איילון (כביש מספר 20) החוצה את העיר מצפון לדרום לאורך תוואי הזרימה של נחל איילון, ומהווה את הכניסה העיקרית לעיר מצפון ומדרום. נתיבי איילון משמשים ככביש חגורה מהיר לחלקה המרכזי של העיר, ובתחומם תשעה מחלפים לאורך הציר. אף על פי שהציר כולל חמישה נתיבי נסיעה לכל כיוון לאורך חלקו המרכזי, הוא מתקשה לעמוד בעומסי התנועה הכבדים שעמם עליו להתמודד.
צירי כניסה נוספים אל העיר הם כביש 2, וכביש 482 מצפון, כביש 481, דרך השלום וכביש 461 ממזרח, כבישים 1 ו-כביש 44 מדרום מזרח, וצומת חולון ושדרות ירושלים מדרום.
בעיר פועל מערך קווי אוטובוס עירוניים של חברת "דן", המפעילה את עיקר התחבורה העירונית בעיר מאז 1945. בנוסף לה יש מספר קווים עירוניים של אגד, מטרופולין קווים ואלקטרה-אפיקים. בתל אביב פועלת התחנה המרכזית החדשה (שהיא תחנת האוטובוסים השנייה בגודלה בעולם מבחינת שטחה), מבנה שנוי במחלוקת שנחשב לפיל לבן, ומספר מסופי אוטובוס, שהחשובים שבהם הם מסוף 2000, מסוף כרמלית, מסוף רדינג ומסוף עתידים. בשל מיקומה הגאוגרפי במרכז ישראל ובלב גוש דן ובשל חשיבותה של העיר, יוצאים ממנה קווי אוטובוס לכל חלקי ישראל.
בנובמבר 2019 החל לפעול מיזם היסעים ציבורי חינמי נעים בסופ"ש הפועל בסופי שבוע וכולל שבעה קווים. המיזם מופעל על ידי 6 רשויות מקומיות (תל אביב, קריית אונו, גבעתיים, רמת השרון, שוהם ויהוד-מונוסון) ומאפשר נסיעה אל מרכז הערים ובין השכונות השונות תוך התחשבות באזורים שבהם מתגוררים שומרי שבת.בשנת 2009 נרשמו כ־25 מיליון נוסעים ברכבת לעיר או מהעיר אשר מהווים 35% מכלל הנוסעים ברכבת ישראל. קו רכבת חוצה את העיר מצפון לדרום ולאורכו 4 תחנות של רכבת ישראל: תחנת הרכבת תל אביב – אוניברסיטה, תחנת הרכבת תל אביב – סבידור מרכז, תחנת הרכבת תל אביב – השלום ותחנת הרכבת תל אביב – ההגנה. רכבת ישראל מפעילה שירותים פרווריים בין תל אביב לערים הסמוכות לה (בין בנימינה בצפון ואשקלון בדרום), וקווים בינעירוניים ליעדים רחוקים יותר (באר שבע, ירושלים, חיפה ונהריה).
מוניות שירות נוסעות לאורך מספר קווי אוטובוס בתוך העיר, כשחשובים שבהם הם קו 4 לאורך רחוב בן-יהודה ורחוב אלנבי וקו 5 לאורך רחוב דיזנגוף ושדרות רוטשילד. מספר קווי שירות מקשרים בין תל אביב לערים הסמוכות. בנוסף פועלות בעיר אלפי מוניות רגילות ("ספיישל").
בתל אביב 251,980 כלי רכב רשומים (כ־14% מכלי הרכב הרשומים בישראל), ברשות 49.9% ממשקי הבית (נתוני 2009), כ־75% מהם הם כלי רכב פרטיים. בסך הכול קיימים בעיר כ־278,000 מקומות חניה. לנוכח עומס התנועה וכמות כלי הרכב, קיימות בעיות חנייה ברוב אזורי העיר, בעקבותיהן נשקלים מגוון פתרונות נקודתיים לצד תוכניות מקיפות.
בעשור השני של המאה ה־21 הלכה וגברה המגמה של שימוש באופניים, אופניים חשמליים וקורקינטים ממונעים בתוך העיר. אמצעי תחבורה זה אף הזוכה לעידוד העירייה, אשר הקימה מתקנים לחניית אופניים, והיא מרשתת את העיר במאות קילומטרים של שבילי אופניים. בשנת 2010 החל פרויקט "תל-אופן" להשכרת אופניים בתל אביב, בדומה לערים אחרות בעולם.
נוסף על נמל התעופה בן-גוריון השוכן בשטח גלילי מצפון לעיר לוד במרחק של כ־18 ק"מ ממרכז תל אביב, היה בצפון תל אביב נמל התעופה שדה דב, שטיפל בתעבורת נוסעים פנים ארצית, בעיקר לאילת. שדה דב שימש גם לפעילות של חיל האוויר, ונסגר ב-1 ביולי 2019.הדנקל (רכבת קלה) היא מערכת תחבורה ציבורית העיקרית ברחבי תל אביב-יפו, פועלת לקישור טוב יותר בין תל אביב-יפו לפרברים. המערכת כוללת שלושה קווים, הקו האדום החל לפעול בשנת 2023 שאחריו יחנכו הקו הירוק והקו הסגול.

מטרו תל אביב נמצא בהקמה של שלושה קווים: קו המטרו M1, קו המטרו M2 וקו המטרו M3. כמו כן מתוכננים להיבנות בעתיד מחלפים חדשים לאורך דרך בגין ורחוב המסגר.

פרויקטים בתכנון ובהקמה

תחבורה

תל אביב היא המרכז הכלכלי והפיננסי בישראל. פועלת בה הבורסה לניירות ערך היחידה בישראל, ושוכנים בה משרדי ההנהלה של כל הבנקים העיקריים בישראל. היא מרכז תעסוקה ארצי ומספר המועסקים בתחומה עמד בשנת 2009 על 371,700 איש, שהם כ־13% מכלל המועסקים במדינה. כ־200,000 מאלה הם יוממים המגיעים אל העיר מיישובי גוש דן ואף ממקומות מרוחקים יותר. העיר מרכזת מעל 30% מהתעסוקה במטרופולין, שהם 17% מהתעסוקה הארצית. נכון לסוף שנת 2005, מנה כוח העבודה בקרב תושבי העיר 211,200 איש, מתוכם 11,400 איש (5.4%) היו מובטלים. הכנסת השכירים בעיר נאמדת ב־121.7% יחסית לממוצע הארצי (2006).
מכיוון שתל אביב נבנתה על דיונות חול, פיתוח ענף החקלאות בה לא היה רווחי. גם פיתוח מסחר ימי בה לא צלח משום שמוקדי המסחר בענף זה היו מרוכזים כבר בחיפה. מסיבה זו העיר התפתחה כמרכז מדעי וטכנולוגי, כאשר בשנות ה-80 של המאה ה-20 חל תהליך התעצמות בתחום זה, והעיר הפכה למרכז טכנולוגי בין התוססים במזרח התיכון. מטרופולין תל אביב במיוחד ידוע כמרכז היי טק ברמה בינלאומית, וברחבי העולם האזור אף זכה לכינוי "סיליקון ואדי" בעקבות עמק הסיליקון שבארצות הברית. בשנת 2008 דירג האקונומיסט את "סיליקון ואדי" במקום השני לאחר עמק הסיליקון האמריקאי מבחינת חשיבותו בתחום. במהלך השנים בחרו חברות טכנולוגיה בינלאומיות רבות לפעול בעיר ובסביבתה.
כיום[דרושה הבהרה] מרכזת תל אביב 58% מהמשרות במטרופולין ו־38% מהתעסוקה הארצית בענפי הפיננסים והעסקים[דרוש מקור]; בשירותי המסחר והפנאי מרכזת העיר 37% מהתעסוקה במטרופולין ו־22% מהתעסוקה הארצית[דרוש מקור]; בענף התעשייה מרכזת תל אביב 24% מהתעסוקה במטרופולין ו־12% מהתעסוקה הארצית[דרוש מקור]. תל אביב מובילה במספר המועסקים בבנקאות, עם 51% מהמשרות, שהם 16,000 איש.
בעיר נמצאים משרדיהם של מספר ארגונים כלכליים, ובהם התאחדות התעשיינים בישראל, התאחדות המלאכה והתעשייה בישראל, התאחדות הקבלנים והבונים בישראל, איגוד לשכות המסחר, הרשות לעסקים קטנים ומכון התקנים הישראלי. עוד שוכנים בעיר משרדיהן של אין ספור חברות וגופים מסחריים שונים, ובשל מעמדה השנוי במחלוקת של ירושלים, נמצאות רוב השגרירויות הזרות בישראל, על נספחיהן הכלכליים, בתל אביב, או בערים הסובבות אותה.
מרכז העסקים הראשי המסורתי של העיר שכן באזור אחוזת בית ההיסטורי, ברחוב הרצל וברחובות החוצים אותו, בין רחוב אלנבי ממזרח לבתי המשרדים במנשייה ממערב. אזור זה נותר במידה רבה מרכז לפעילות הפיננסית והבנקאית בעיר. עם זאת האזור העסקי בתל אביב התרחב באופן משמעותי לכיוון מזרח וצפון־מזרח ועד מעבר לנתיבי איילון אשר שימשו כזרז לתהליך. כיום עיקר התעסוקה של העיר מתרכזת סביב הרחובות מנחם בגין, קפלן, שאול המלך, המסגר, הרצל ויגאל אלון. במרכז העיר, בנוסף לאזור התעשייה עבר הירקון בצפון מזרח הערי שהתפתח להיות מוקד תעסוקה מרכזי.
בתל אביב רחובות רבים שלהם חזית מסחרית. הבולטים שבהם הם רחובות האורך העיקריים: רחוב דיזנגוף, רחוב אלנבי, רחוב אבן גבירול ורחוב המלך ג'ורג'. מלבדם, בכיכר המדינה התפתח אזור מסחרי הכולל חנויות יוקרה, ורחוב שינקין וחנויות ברחבי שכונת פלורנטין זוכים לפופולריות בקרב צעירים.
על פי מספר דו"חות בינלאומיים, תל אביב היא אחת מהערים היקרות בעולם. על פי הפרסום של יחידת המחקר של מגזין האקונומיסט מדצמבר 2021, בשלב זה הוערכה תל אביב כעיר היקרה בעולם לשנה זו (לפני פריז וסינגפור שתפסו יחד את המקום השני). על פי מחברי הדירוג הסיבות לעלייתה של תל אביב מהמקום החמישי בשנה הקודמת למקום הראשון בשנת 2021 נובעות מהתייקרות מחירי הצריכה והתחבורה בעיר והתחזקות השקל מול הדולר. דו"ח נוסף הסוקר את יוקר המחיה בתל אביב, הוא הדו"ח הבינלאומי שעורכת חטיבת ניהול העושר של בנק UBS השווייצרי. על פי הדו"ח דורגה תל אביב במקום ה־25 ברשימת הערים הכי יקרות לשנת 2010. דו"ח נוסף של ה־UBS משנת 2019 הגדיר את תל אביב כאחת מקבוצת ערים בעולם השנייה בחומרתה ביחס בין מחירי הנדל"ן בשוק לעומת שוויים הראלי. קבוצת הערים בה נמצאת תל אביב היא זו שמחירי הנדל"ן בה מוגדרים כ"מופרזים". בדו"ח של שנת 2019 תל אביב הייתה העיר בה הזינוק במחירי הנדל"ן היה החד ביותר ב־30 השנים שנמדדו. בשנת 2014 זכתה תל אביב בתואר העיר החכמה בעולם, מתוך 250 ערים מועמדות שהשתתפו בתחרות בברצלונה. זאת הודות לצעדים להפעלת הציבור כמו "שולחנות עגולים", דיונים ותקציב שיתופי, ואימוץ טכנולוגיה מסייעת במיזם ה"דיגיתל" - אשר מאגד בתוכו את האפליקציה הסלולרית, אינטרנט אלחוטי חופשי ברחבי העיר, מערכת מידע גאוגרפי (GIS), תחרות פיתוח אפליקציות על בסיס מאגרי מידע פתוחים, רישוי מקוון ועוד.

כלכלה, תעסוקה ומסחר

תל אביב היא מרכזה של התקשורת בישראל, ובמשך עשרות שנים שכנו בה שלושת היומונים הגדולים. מערכת העיתון "הארץ" נמצאת ברחוב שוקן, הקרוי על שמו של שלמה זלמן שוקן שרכש את העיתון בשנת 1935, בית "ידיעות אחרונות" שכן ברחוב יהודה ונח מוזס, הקרוי על שם שניים מבני משפחת מוזס שעמדו בראש העיתון, והעיתון "מעריב" שכן בבית מעריב ברחוב קרליבך, הקרוי על שם מייסד העיתון עזריאל קרליבך. מערכת מעריב פינתה את בית מעריב בשנת 2013, ואילו בית ידיעות אחרונות נהרס בשנת 2017, כשנה לאחר מעבר המערכת לראשון לציון. עם העיתונים המקומיים היוצאים לאור בעיר נמנים "ידיעות תל אביב" מרשת ידיעות תקשורת, שבועון התרבות והפנאי Time Out תל אביב, ובעבר יצאו לאור גם "העיר" ומהדורת הבילוי שלו "עכבר העיר" מרשת שוקן, ו"זמן תל אביב" מבית מעריב. עם עיתוני העבר החשובים שיצאו לאור בעיר נמנים "הצופה", "דבר" ו"חדשות".
שתי הזכייניות שהרכיבו בעבר את ערוץ 2 וכיום משדרות בערוצים 12 ו־13, קשת ו"רשת", שוכנות ברמת החייל, ואולפניה של הטלוויזיה החינוכית הישראלית שכנו ברמת אביב. אולפני תחנת רדיו תל אביב ממוקמים ברמת החייל, וגלי צה"ל משדרים מרחוב יהודה הימית ביפו. לרשות השידור היו אולפנים בתל אביב ברחוב הארבעה, ואילו האולפנים בתל אביב של תאגיד השידור הישראלי ממוקמים ברחוב קרמינצקי ומשם משדרות התחנות כאן תרבות, כאן גימל וכאן 88.

תקשורת

ערך מורחב – אדריכלות בתל אביבבמהלך כמאה ועשרים השנים של בנייה עברית בתל אביב ובסביבת יפו, התאפיינה הבנייה במספר סגנונות אדריכליים וגישות תכנוניות, הניכרים בה עד היום. כמרכז התרבותי והכלכלי של ישראל הן בתקופת היישוב והן בתקופת המדינה, הייתה האדריכלות בתל אביב החלוצה במובנים רבים באדריכלות הישראלית. כמטרופולין גדול ומרכז תרבותי נמצאים בעיר אתרים ומבנים רבים בעלי חשיבות היסטורית, אדריכלית ותרבותית.
לצד בנייה מאסיבית הנמשכת גם היום, שעיקר מאפייניה היא בנייתם של גורדי שחקים מן הגבוהים בארץ, מתבצעת מאז שנות ה־90 פעילות שימור מבנים מקיפה, בעיקר באזור לב תל אביב, יפו העתיקה, נוה צדק, דרום הקריה ומספר מקומות נוספים הידועים כתל אביב הקטנה.

אדריכלות ומבנים חשובים

ערך מורחב – העיר הלבנהלמרכזה ההיסטורי של תל אביב, מורשת אדריכלית חשובה כעיר בה הצליח באופן ייחודי "הסגנון הבינלאומי" של שנות ה־20 וה־30 בשילוב תכנון עירוני מתאים ויוצא דופן, לא רק בישראל אלא בעולם כולו. המרקם העירוני ואוסף הבתים של תקופה זו, המתאפיינים באדריכלות מודרנית בסביבה של עיר גנים, זכה לכינוי "העיר הלבנה". בשנת 2003 זכתה העיר הלבנה להכרה בינלאומית על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית. ברחוב ביאליק שוכן מוזיאון קטן המוקדש לתולדות סגנון האדריכלות הבינלאומי של תל אביב.

העיר הלבנה

ערך מורחב – יפו העתיקהמתחם יפו העתיקה הוא האזור שבו עיר הנמל יפו הייתה ממוקמת לאורך ההיסטוריה. כיום מתייחסים ליפו העתיקה כאל השטח שהיה מוקף בחומות במהלך המחצית הראשונה של המאה ה־19. המתחם ממוקם בראש גבעת הכורכר של יפו ובמדרונותיה, והוא נתחם במזרח ברחוב יפת ובדרום ברחוב לואי פסטר, הממוקמים בתוואי החפיר של חומות העיר.
המתחם כולל את בתי המגורים וסמטאות יפו העתיקה במדרונות המערבי והדרומי, את גן המדרון במדרון הצפוני, ואת גן הפסגה וכיכר קדומים בראשו ויש הכוללים גם את נמל יפו ואת טיילת חומות הים במתחם. יפו העתיקה היא רק שריד לעיר שהתקיימה במקום עד מלחמת העצמאות. רוב בתיה העתיקים נהרסו וחלק גדול מהבינוי העתיק שנשאר שוקם ושומר במסגרת פרויקט נרחב שהחל באמצע שנות ה־60.

יפו העתיקה

ערכים מורחבים – רחובות תל אביב-יפו, שדרות בתל אביב-יפו ושמות הרחובות בתל אביב-יפובעיר כ־1,500 רחובות. חלק מרחובותיה ידועים בשל מאפייניהם הייחודיים בעיר ובארץ כולה, בעלי היסטוריה הקשורה בהתפתחות העיר, וחלקם הפכו לשם דבר בתרבות הישראלית. עם אלה נמנים רחוב דיזנגוף שנודע כרחוב הבילויים ובתי הקפה של המדינה, רחוב אלנבי בעל המעמד הממלכתי שלאורכו התקיימו מצעדי צה"ל ורחוב שינקין שהצמיח סביבו תרבות שלמה שזכתה לכינוי "שינקינאות". רחובות אחרים התפרסמו בזכות מאפיינים אחרים של הרחוב המוכרים לא רק לתושבי העיר כגון רחוב אחד העם כמרכזה הכלכלי של ישראל (בו שוכנת הבורסה לניירות ערך בתל אביב), רחוב הירקון כמרכז תיירותי, רחוב הארבעה הידוע בזכות מסעדותיו, רחוב לוינסקי הידוע בזכות שוק התבלינים ומאכלי הגורמה ואף רחובות קטנים כגון רחוב גורדון שהתפתח כאזור בולט של גלריות לאמנות בעלות שם כלל ארצי.
כמה מרחובותיה הידועים של העיר הם שדרות המהוות חלק מרכזי ובלתי נפרד משלד העיר ואף ממלאות תפקיד חשוב בחיי תושביה. השדרה הראשונה בעיר, שדרות רוטשילד, נחנכה כבר בימיה הראשונים של העיר ועודנה השדרה החשובה בה. שדרות ירושלים שביפו נחנכו בשנת 1915, עוד טרם אוחדו הרשויות, בהוראת מושל יפו חסן בק שהתקנא בשדרה התל אביבית.[דרוש מקור: לכך שקנאה הייתה המניע] שדרות מרכזיות נוספות שנחנכו מאז שנות ה־30 הן שדרות בן ציון, שדרות ח"ן, שדרות קק"ל (מ־1974 – שדרות בן-גוריון) ושדרות נורדאו. כמו כן קיימות שדרות נוספות, בעלות מאפיינים שונים, גם בחלקים נוספים וחדשים יותר של העיר.
מאז סוף שנות ה־90 ותחילת שנות ה־2000 זוכות השדרות, ובראשן שדרות רוטשילד, להתחדשות עירונית ענפה ושיפוץ נרחב שגרם להחייאתן ולחיזוק מעמדן כחללים ציבוריים חשובים ביותר בעיר, לתרבות הפנאי ולאירועים מיוחדים. במהלך השיפוץ נוספו מדשאות, פרחים וספסלים, סומנו שבילי אופניים, הוסרו המשתנות הציבוריות המוזנחות שהיו בשדרה, נבנו מתקני משחקים, ומעברי הרחובות נהיו נוחים יותר. בעקבות השיפוץ, התמלאו השדרות באוכלוסיית האזור והפכו לאחד ממוקדיה המובילים של תל אביב.

רחובות העיר ושדרותיה

ערך מורחב – רצועת חוף תל אביברצועת חופי תל אביב מתמשכת לאורך כ־14 קילומטרים על שפת הים התיכון, ומהווה מרכיב מרכזי בחיי תושבי תל אביב ובדימויה כעיר חוף. חלק ניכר מרצועת החוף משמש לפעילויות פנאי ונופש הפתוחות לציבור הרחב, בעיקר כחופי רחצה, טיילות ופארקים. חלק קטן משמש לפעילויות אחרות, שבחלקן סגורות לציבור. רצועת החוף כוללת גם ארבע מעגנות (רדינג, נמלי תל אביב ויפו, והמרינה).
רוב חופי הרחצה והטיילות מרוכזים ברצועה החוף המרכזית, שבין הירקון ליפו. חופי תל אביב כוללים את חופי הרחצה הראשונים שהוסדרו בארץ, כבר בשנות ה־20 של המאה העשרים.
בשנת 2010 דורגה תל אביב במקום התשיעי במצעד ערי החוף שערך המגזין הבינלאומי נשיונל ג'יאוגרפיק.

חוף הים והטיילת

בתחומי תל אביב-יפו פועלים מספר שווקים בעלי מאפיינים שונים. השוק הוותיק ביותר בעיר הוא שוק הפשפשים ביפו המתמחה בעתיקות, חפצי בית ישנים ופרטי אמנות שונים. שוק זה הוא למעשה השוק הגדול היחיד שנשאר ביפו. עד מלחמת העצמאות התקיימו מספר שווקים גדולים באזור יפו העתיקה, ובהם סוק א־דיר ממזרח לכיכר השעון ו"שוק הזרים" שברחוב יפת, "שוק נווה צדק" ו"שוק האתרוג" שפעל ברחוב האתרוג. השוק הגדול והפעיל בעיר כיום הוא שוק הכרמל הנמצא במרכזה. השוק פועל בכל ימות השבוע ומתמחה בעיקר במזון אך גם במוצרים נוספים. שוקי מזון גדולים ופעילים נוספים הם שוק לוינסקי הפועל בדרום העיר לאורך רחוב לוינסקי ושוק התקווה הפועל בשכונת התקווה. קרוב לשוק הכרמל פעל גם שוק בצלאל בו נמכרו בעיקר בגדים, ובעבר נודע בדוכני הפלאפל שבו. משנת 2010 גם פועל באופן קבוע שוק איכרים אורגני במתחם נמל תל אביב. פעמיים בשבוע פועל במדרחוב נחלת בנימין יריד יוצרים ואמנים מפורסם הזוכה זה שנים לעידודה של העירייה. כמו כן פועלים באזורים שונים בעיר שווקים תקופתיים כגון יריד עתיקות בכיכר דיזנגוף וירידים שונים הנערכים באופן ארעי בכיכר רבין, נמל תל אביב, מרכז הירידים, בפארק הירקון ועוד.
בנוסף לשווקים אלו פעלו בעיר מבני שוק שנהרסו ופונו לצורך מגורים. עד שנת 2006 פעל השוק הסיטונאי בו נסחרו פירות וירקות בין סוחרים. שוק זה פונה והועבר לצריפין, ובשטח שבו שכן מתוכננת לקום שכונת מגורים משולבת עם מבני מסחר ותעסוקה, מבני ציבור ופארק. בנוסף פעל ברחוב העלייה מבנה שוק קמעונאי בסגנון באוהאוס המיועד להריסה בחלקו שנקרא: "שוק העלייה" שנפתח בשנת 1938 ונסגר בשנת 1981. לרשימת השווקים בתל אביב הצטרף בשנת 2015 "שוק שרונה מרקט" - שוק קולינרי אורבני מודרני וחדשני. זהו גם השוק המקורה הגדול בישראל, אשר פועל שבעה ימים בשבוע.

שווקים

בעיר פועלים מספר מרכזי קניות:

דיזנגוף סנטר: נפתח בשנת 1977 בדיזנגוף פינת המלך ג'ורג'.
קניון עזריאלי: נפתח ב-1999 ומהווה חלק מהמתחם של מגדלי עזריאלי.
קניון רמת אביב: נפתח ב-1997 והוא מרכז הקניות המרכזי של שכונות עבר הירקון.
גן העיר: מרכז קניות קטן יחסית שנפתח ב-1988 בסמוך לכיכר רבין.
קניון TLV: נפתח בשנת 2017 על מתחם השוק הסיטונאי.

מרכזי קניות

אתרים חשובים בעיר

תל אביב-יפו (בערבית: تل أَبيب-يافا), המוכרת לרוב כתל אביב, היא עיר במחוז תל אביב בישראל, במישור החוף הדרומי, המרכזית מבין ערי גוש דן והשנייה בגודל אוכלוסייתה בישראל. תל אביב חברה בארגון פורום ה־15. תל אביב-יפו שוכנת לחוף הים התיכון על אדמת כורכר. בשטחה זורמים נחל הירקון ונחל איילון. היא גובלת ממערב בים התיכון; מדרום בערים בת ים וחולון ובבית הספר מקווה ישראל; ממזרח בערים רמת גן, גבעתיים, בני ברק ופתח תקווה; ומצפון בערים רמת השרון והרצליה. ראש עיריית תל אביב-יפו הנוכחי הוא רון חולדאי.
תל אביב היא מטרופולין המהווה את מרכז הכלכלה, התרבות, התקשורת והאמנות של ישראל. שוכנים בה מרכזי המערכת הבנקאית של ישראל, הבורסה לניירות ערך, שגרירויות ונציגויות בינלאומיות, מערכות העיתונים הגדולים בישראל, התיאטרון הלאומי, התזמורת הפילהרמונית, בית העצמאות (בו הוכרז על הקמת המדינה) ומרכזי תרבות ארציים נוספים. "העיר הלבנה" בתל אביב הוכרה בשנת 2003 כאתר מורשת עולמית.
תל אביב-יפו מוגדרת כ"עיר עולם בהתהוות". העיר היא אחת הערים המתוירות בישראל, עם כמיליון וחצי תיירים זרים בשנה.
לתל אביב תפקיד מרכזי בהוויה הישראלית. רבים מהאירועים ההיסטוריים והמחאתיים שעיצבו את זהותה ואופייה של המדינה מראשית דרכה ועד היום התרחשו בה.
בעיר מתגוררים (נכון לשנת 2023) 476,126 תושבים, ומספר התושבים לקמ"ר הוא 9,204 איש. באותה עת התגוררו במחוז תל אביב 1,460,300 איש, ואוכלוסיית המטרופולין מנתה מעל 3,918,800 נפש. בתל אביב פועלים (נכון לשנת 2015) למעלה מ-70 אלף בתי עסק המהווים 13 אחוז מכלל העסקים בישראל. בעיר בולטת תופעת היוממות הגדולה בישראל – כ־64% מהעובדים בתל אביב גרים מחוצה לה.
עיר הנמל העתיקה יפו הייתה ראשיתה של העיר תל אביב-יפו. יפו נחשבת לאחת מערי הנמל העתיקות בעולם; היא נזכרת בתנ"ך (לרבות בסיפור יונה הנביא) ובמקורות קדומים אחרים, ובמשך דורות שימשה שער כניסה ימי לארץ ישראל. לבד מיפו התקיימו לאורך ההיסטוריה מספר ניכר של יישובים בשטחה של תל אביב. בראשית המאה ה־19 גדלה האוכלוסייה היהודית ביפו, וברבע האחרון של המאה ה-19 החלה התיישבות יחידים מחוץ לחומות יפו ולאחריה הקמת שכונות חדשות, כמו שכונות נווה צדק, מחנה יהודה, נווה שלום, יפה נוף וכרם התימנים מצפון ליפו.
תל אביב זכתה לכינוי "העיר העברית הראשונה" מכיוון שהייתה המיזם היהודי הראשון לבניית עיר בארץ ישראל בתקופת שיבת ציון המודרנית. היה זה מיזם חדשני של ציבור מאורגן, שחלקו אנשי היישוב הישן וחלקו אנשי היישוב החדש בשיתוף עם מוסד ציוני בראשית דרכו – קרן קיימת לישראל. המטרה המוצהרת הייתה להקים עיר עברית לצד יפו הערבית, אך בתוך כארבעה עשורים צמחה תל אביב לכרך שהיה גדול פי כמה מיפו. רשויות המנדט הבריטי העניקו לתל אביב מעמד של עיר בינואר 1934.
ב־1949, לאחר הקמת מדינת ישראל, אוחדו מוניציפלית שתי הערים ונוצרה עיריית תל אביב-יפו המנהלת את העיר המאוחדת, אף שבמובנים מסוימים עדיין נהוג להתייחס ליפו ולתל אביב כאל שתי ישויות אורבניות נפרדות. בשנת 2009 חגגה העיר מאה שנים להיווסדה.

טוק טוק

מי מופיע?