שדה בוקר • הופעות קרובות

ראשון החולמים למה שיהיה קיבוץ שדה בוקר הוא טקס (ג'סי) סלייד. סלייד הגיע לארץ במסגרת מח"ל. בשירותו בפיקוד דרום פגש את חגי אבריאל ובשירותם ביחד, בשנים 1949-1950 עלה הרעיון להקמת חווה באזור פארן, בדומה לחוות שבארצות הברית. עם סיום מלחמת העצמאות השחרור מהצבא והחזרה לאזרחות הרעיון הוקפא וחזר ועלה בשנת 1951 במפגשי המיסדים (ללא סלייד שהשתחרר מהצבא וחזר לארצות הברית), בפעילותם ועבודתם בנגב: חגי כקמ"ן בפיקוד דרום, בודה כמנהל תחנת ניסיונות של משרד החקלאות בעין יהב, ואחרים. ב-10.1.1952 התכנסו אנשי החבורה לאספת יסוד הקמת אגודת "שדה בוקר- חוה לגידול מקנה" בה השתתפו, על פי הפרוטוקול, 10 המיסדים: 1. יעקב עורב. 2. חגי איברל. 3. יורם מיצ'יק. 4. אהרון ברוך. 5. איתן מינץ. 6. צבי וולטר. 7. אמנון רבינוביץ'. 8. רפאל בכרך. 9. דני בוגוסלב. אלקנה פרויליך- הודיע קודם לכן על הצטרפותו לאגודה. את השם "שדה בוקר" הציע בודה והאגודה נרשמה כקואופרטיב חקלאי. בהמשך, נקבע יום העלייה לקרקע ל-15 במאי 1952 כי "בגלל חגיגות יום העצמאות לא יגיעו לטקס יותר מדי אורחים", אלא שהמיסדים התעלמו מציון יום העצמאות בתאריכו העברי.... לפרנסתם עסקו חברי הקבוצה בחקלאות בעל, לול, פיתוח המדבר, כריית מחצבים, אירוח ושמירה. אורח חייהם הזכיר במאפיינים מסוימים אורח חיים קיבוצי, למשל בתחומי העיסוק. הרכוש, לעומת זאת, נותר בבעלות פרטית. בינואר 1953 הובאו לשדה בוקר 200 כבשים מטורקיה. בסוף 1952 הוקם סכר ניסיוני לאגירת מים, ובשנת 1955 נחנך במקום אגם עם קיבולת של 200,000 קוב. בשנת 1965 נערכה חפירה ארכאולוגית בתחומי הקיבוץ, והתגלה מסגד מלבני קדום מהתקופה האומיית. בעת הקמת שדה בוקר, הרחיק הממשל הצבאי על ערביי ישראל את שבטי הבדואים מהאזור. המצב הביטחוני הרעוע באזור נתן אותותיו גם בחברי הקבוצה. בספטמבר 1952 נרצחה ברברה פרופר, חברת גרעין המייסדים, בעת שרעתה עדר עיזים שלטענת הרוצח הוחרם ממנו על ידי צה"ל. באוקטובר 1952, שלושים ימים לאחר הרצח, ניטע במקום העץ הראשון. בדצמבר 1952 נרצח יוסף יאירי בירי ממארב בדרך לשדה בוקר. עקב כך הגיעה למקום מחלקה מהנח"ל, בת כ־60 חיילים, אשר הגדילו באופן משמעותי את מספר החברים. בשנת 1954 הגיעה לחווה מחלקה נוספת של הנח"ל. לאחר תום שירות החיילים בה חיפשו חברי הקבוצה בני גרעין מתנועה לא מפלגתית אשר יסכימו להישאר במקום גם לאחר שירותם הצבאי. בהמשך הגיע למקום גרעין של תנועת "הצופים", אשר הביא לפיתוח ענפים חדשים במשק: הקמת מוסך, מסגריה, נגריה ונטיעת מטע אפרסקים. באוקטובר 1955 החליטו חברי הקבוצה כי שדה בוקר יהיה קיבוץ לא רק באורח חייו אלא גם באופן רשמי.

רק 10 שנים לאחר העלייה לקרקע, בהצבעה שהתקיימה באפריל 1962, הוחלט על הצטרפות היישוב לאיחוד הקבוצות והקיבוצים, הקואופרטיב הפך לקיבוץ.

בשנת 1953 התיישבו דוד בן-גוריון ורעייתו פולה בשדה בוקר, לאחר התפטרותו הראשונה מראשות הממשלה, דבר שהביא למשק הכרה ופרסום רב. בשנותיו האחרונות חי בצריף שנקרא על שמו בקיבוץ. בשנת 1963 יזם בן-גוריון הקמת מדרשה כ-3 ק"מ דרומית לקיבוץ. המדרשה, המכונה "מדרשת בן-גוריון", כוללת מספר גופים: המכון לחקר המדבר (שלוחה של אוניברסיטת בן-גוריון), המכון למורשת בן-גוריון, בית ספר שדה ובית ספר תיכון סביבתי בתנאי פנימייה. קבריהם של פולה ודוד בן-גוריון נמצאים בקרבת מקום הסמוך לנחל צין.

שדה בוקר נכלל בקבוצה קטנה של קיבוצים אשר עדיין שומרים על אורחות חייהם הקיבוציים המסורתיים. אוכלוסיית הקיבוץ בתחילת המאה ה-21 מונה כ-450 תושבים מתוכם כ-190 חברי קיבוץ ולראשונה מאז הקמתו 24 מתוכם התקבלו לחברות במהלך שנת 2021 כ"חברים חדשים" בעצמאות כלכלית. מתוך מהלך גדול ושנמשך שנים לא מעטות, במטרה להגדיל ולהצעיר את הקיבוץ. המשק משתרע על שטח של כ-1,300 דונם וכולל ענפים שונים של חקלאות ותעשייה: מפעל לסרטי דבק, מטעים, לול, שלחין ועוד. צריף בן-גוריון הנמצא בקיבוץ מהווה אתר תיירותי, המושך אליו מבקרים רבים. הצריף מנוהל על ידי המכון למורשת בן-גוריון.