האזור הנקרא בישראל יהודה ושומרון (בראשי תיבות: יו"ש או איו"ש), ומוכר גם בשם הגדה המערבית (בערבית: الضِّفَّة الْغَرْبِيَّة, אַ־דִּ֗פָّה אַל־עַ'רְבִּיָּה; באנגלית: West Bank), הוא שטח הנמצא במזרח התיכון, התחום בין הקו הירוק (ממערב) לבין נהר הירדן וים המלח (ממזרח).
מאז מלחמת ששת הימים (בשנת 1967) ועד היום, מדינת ישראל שולטת בשטחי יהודה ושומרון, אך לא סיפחה אותם לשטחה (למעט מזרח ירושלים). הקהילה הבין-לאומית רואה בשלטון זה, לרוב, כיבוש צבאי לכל דבר, אך ממשלת ישראל לא מקבלת עמדה זאת, ורואה ביהודה ושומרון "שטחים בסכסוך" שעתידם אמור להיקבע במשא ומתן בין ישראל לפלסטינים. לפני המלחמה שלטה בשטח ממלכת ירדן (בשנים 1948–1967), שהחילה בו את ריבונותה, וקודם לכן – המנדט הבריטי (1920–1948) והאימפריה העות'מאנית (1517–1918).
בית המשפט העליון הישראלי קבע כי מאחר שישראל נמנעה עד כה מלהחיל ריבונות בשטחי יהודה ושומרון, השטח מוגדר כנתון ב"תפיסה לוחמתית"; לפיכך, מדינת ישראל טוענת שמעמד השטח הוא "שנוי במחלוקת". בדו"ח שפרסם מזכיר המדינה של ארצות הברית, יהודה ושומרון מוגדרים "שטחים בשליטה ישראלית". ביוני 2019 הצהיר שגריר ארצות הברית בישראל כי לישראל זכות להחיל ריבונות על חלק מיהודה ושומרון, אך מרבית הקהילה הבינלאומית רואה ביהודה ושומרון שטח כבוש.
המנהל האזרחי העריך ב־2018 את מספר הפלסטינים בשטחי יהודה ושומרון ומזרח ירושלים גם יחד כנע בין 2.5 ל-2.7 מיליון. על פי הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה מספרם עומד על כ־375,000 במזרח ירושלים וכ־2,815,000 בשאר השטח אך גופים שונים (כולל ה-CIA) הצביעו על ליקויים בטענותיה (כמו ספירה כפולה והתעלמות ממקרי הגירה ומוות), והערכות אחרות מפחיתות את ההערכה ונעות עד 1.75 מיליון בשנת 2015 לפי יורם אטינגר.
מעמד ההתנחלויות ביהודה ושומרון שנוי במחלוקת: ממשלת ישראל מכירה בהן כלגיטימיות, אך מרבית הקהילה הבינלאומית רואה בהן הפרה של החוק הבין-לאומי. עמדת הממשל בארצות הברית מורכבת: היועץ המשפטי של משרד החוץ האמריקאי קבע בשנת 1978 כי ההתנחלויות נוגדות את החוק הבינלאומי, אולם היו נשיאים רפובליקנים שהסתייגו מהגדרה זאת, וגם הממשל הדמוקרטי של ברק אובמה הסתפק לרוב בהגדרתן כ"מכשול לשלום". בשנת 2019 הצהיר מזכיר המדינה האמריקאי של ממשל טראמפ כי הממשל מסכים עם עמדתו של הנשיא הרפובליקני רונלד רייגן, ואינו רואה עוד את ההתנחלויות כבלתי חוקיות. עם זאת, לאחר הקמת ממשל ביידן הבהירו דוברים רשמיים כי בכל הנוגע להתנחלויות הממשל מחזיק בעמדות הפוכות מאלה של ממשל טראמפ, וכי הוא מגנה את ההחלטה של ממשלת בנט להרחיב את הבנייה בהתנחלויות.
המחלוקת על השטח בין מדינת ישראל לבין הפלסטינים באה לידי ביטוי בעימות פוליטי בזירה הלאומית והבינלאומית, בקביעת עובדות בשטח ובמאבק מזוין.
בפוליטיקה הישראלית, הפתרון הרצוי למצב ביהודה ושומרון הוא אחד מסלעי המחלוקת המרכזיים שמבדילים בין השמאל לימין.
אטימולוגיה וטרמינולוגיה
המושג "יהודה ושומרון" מקורו בשמות חבלי הארץ הגאוגרפיים־היסטוריים יהודה והשומרון, אף שאיננו חופף להם אלא בקווים כלליים במיוחד – בחבל הארץ ההיסטורי יהודה נכללים גם חבל לכיש וחבל יתיר, בחבל הארץ השומרון נכללים גם הגלבוע והכרמל, ומערב בקעת הירדן נכללת ב"יהודה ושומרון" אף שהיא חבל ארץ נפרד מיהודה ומשומרון. ההתייחסות לשטח כאל יחידה אחת אינה נובעת מסיבות גאוגרפיות אלא רק ממעמדו המדיני. תוכנית החלוקה של האו"ם משנת 1947 כללה את "ארץ הגבעות של שומרון ויהודה" בשטח המדינה הערבית, אך התוותה גבולות שונים מגבולות השטח כיום.
המונח "הגדה המערבית" מתייחס לגדה המערבית של הירדן, בהנגדה לשטחי ממלכת ירדן (לשעבר "ממלכת עבר הירדן") שממזרח לנהר.
תולדות המושגים והשיוך הגאופוליטי
השמות "יהודה" ו"שומרון" מקורם, כל אחד בנפרד, בתקופת המקרא, אולם עד אמצע מאה העשרים מעולם לא הייתה יחידה גאוגרפית או פוליטית שנקראה באופן כולל בשם "יהודה ושומרון". על פי המתואר בתנ"ך בספרי שמואל, מלכים ודברי הימים, בימי ממלכת ישראל המאוחדת היה השטח כולו תחת שלטון המלכים שאול, דוד ושלמה, וברוב תקופת הבית הראשון היו אלה שתי ממלכות נפרדות: הממלכה הצפונית היא ממלכת ישראל, שבירתה הייתה העיר שומרון, והממלכה הדרומית היא ממלכת יהודה שבירתה ירושלים. בתקופת הבית השני שררו יחסי עוינות בין היהודים תושבי יהודה והשומרונים (תושבי השומרון שהובאו על ידי סנחריב לאחר הגליית עשרת השבטים) בעקבות ניסיונם של האחרונים לחבל בבניית בית המקדש ולהרוס אותו. השם יהודה השתמר בשם הפרובינקיה "יודיאה", אך שם הפרובינקיה הוחלף ב"פלשתינה" בעקבות מרד בן כוסבא כדי לטשטש את הקשר בין היהודים לארצם ולבטל את זכותם על מולדתם. השימוש בשם "פלשתינה" המשיך בתקופה הביזנטית; ובמקורות התקופה היהודיים נפוץ הביטוי "ארץ ישראל". בתקופה המוסלמית המוקדמת בארץ ישראל נכלל דרום יהודה ושומרון בג'ונד פלסטין וצפונם בג'ונד אל־אורדון. בתקופה העותמאנית נכלל צפון יהודה ושומרון לאיילט צידון והדרום לאיילט דמשק; תחת הארגון מחדש שהוביל "השער העליון" – השלטון המרכזי באימפריה העות'מאנית ב־1864 נחלקו שטחי יהודה ושומרון בהתאמה תחת מתצרפליק (בירת מחוז קטן) ירושלים (חיבור של סנג'ק עזה וירושלים), שהוכפף ישירות לשלטון המרכזי בקושטא ותחת סנג'ק שכם שהוכפף לווילאייט ביירות.
ממועד תחילת פעולתו של השלטון הצבאי – מנהלת שטחי האויב הכבושים בשטחים שכבש חיל המשלוח המצרי (1916) בארץ ישראל בסוף 1917 עד החלטת ועידת סן רמו באפריל 1920 על מסירת משטר המנדטים על שטחי האימפריה העות'מאנית לשעבר לידי המעצמות האירופיות המנצחות, בריטניה וצרפת, היו שטחי יהודה ושומרון כפופים למנהלת שטחי האויב הכבושים – דרום. מיולי 1920 המועד בו נכנס הממשל האזרחי הבריטי בנעליו של השלטון הצבאי בשטחי המנדט הבריטי היו יהודה ושומרון חלק מארץ ישראל המנדטורית, שכללה את עבר הירדן המזרחי וארץ ישראל המערבית ויועדו להקמת הבית הלאומי היהודי. בעקבות הספר הלבן הראשון שפורסם ביוני 1922 הופרד עבר הירדן המזרחי מנהלתית מארץ ישראל המערבית ומאוחר יותר היה לאוטונומיה – אמירות עבר הירדן וממלכת ירדן. עד 1948 נכללו יהודה ושומרון בתחומה של הישות המנדטורית פלשתינה־א"י, שגבולותיה נמתחו ממערב לנהר הירדן ועד חוף הים התיכון, ואף היא יועדה לבית הלאומי היהודי.
בתיאור גבולות המדינה הערבית המתוכננת לפי תוכנית החלוקה של האו"ם (נובמבר 1947) מכונה שדרת ההר שבמרכז הארץ "חבל הארץ ההררי של שומרון ויהודה". התוכנית מגדירה לאזור גבולות רחבי־היקף יותר מאלה של אזור "יהודה ושומרון" כיום, והיא מייעדת אותו לחלקה המרכזי של המדינה הערבית.
שטחי יהודה ושומרון, יחד עם מזרח ירושלים, נכבשו על ידי ממלכת ירדן במלחמת העצמאות. השם המנהלי "הגדה המערבית" (בערבית: الضّفّة الغربيّة) הוטבע על ידי ממלכת ירדן, לאחר חתימת הסכם שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות עם ישראל וסיפוח השטח לממלכה ב־1949 (עד 1967). הוא מתייחס לגדה המערבית של נהר הירדן, כאשר שאר שטח ממלכת ירדן (ששמה עד אז היה "הממלכה ההאשמית של עבר הירדן", והיא ניצלה את הסיפוח כדי לשנות שמה) הוא ממזרח לנהר.
הכינוי העברי "יהודה ושומרון" נקבע ב־22 ביולי 1968 לאחר מלחמת ששת הימים ושחרור השטחים מהשלטון הירדני, לאחר שנדחה השם "יהודה ואפרים", על ידי ועדת השמות הממשלתית בזיקה למקום, שהוא ערש ההיסטוריה והתרבות היהודית. באופן רשמי השתמשו ממשלות ישראל חליפות בביטויים "יהודה ושומרון" ו"הגדה המערבית" עד להחלטה של ממשלת בגין הראשונה על שימוש בכינוי הראשון בלבד. "הגדה המערבית" או בקיצור "הגדה" ממשיך לשמש בתקשורת ובשיח הציבורי בישראל, בפרט בפי דוברים מהשמאל, וכן בתקשורת ובדיפלומטיה הבינלאומית.
במהלך המשא ומתן לשלום בין ישראל למצרים הוחלפו מכתבים בין ראש ממשלת ישראל מנחם בגין, נשיא מצרים אנואר סאדאת, והמתווך, נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר. באחד מחילופי המכתבים, בחודש ספטמבר 1978, כתב קרטר לבגין:[דרושה הבהרה]
השם "הגדה המערבית" הפך לשם הרווח בשפות זרות. כיום זהו עדיין השם הרווח בהתייחס ליחידה הגאו־פוליטית (להבדיל מהשמות הגאוגרפיים, הדתיים וההיסטוריים של האזור בשפות השונות). תרגום השם לאנגלית הוא "The West Bank" (ולצרפתית: Cisjordanie – מילולית: "צד זה של הירדן", להבדיל מ־Transjordanie – "עבר הירדן"). בעקבות הסכמי אוסלו והקמת הרשות הפלסטינית החל שימוש בביטוי "השטחים הפלסטיניים" (באנגלית: The Palestinian Territories) בהתייחס לכלל שטח האזור ולרצועת עזה. הרשות הפלסטינית עצמה ניסתה סמוך להקמתה לבטל את השם "הגדה המערבית" ולהנהיג במקומו את השם "המחוזות הפלסטיניים הצפוניים" (المحافظات الفلسطينية الشمالية, להבדיל מרצועת עזה שנמצאת מדרום), אולם כיום השימוש במונח הזה נדיר ומוגבל רק למסמכים רשמיים של הרשות.
הכינוי "מחוז יהודה ושומרון" משמש במסמכים רשמיים של מדינת ישראל בהתייחס ליישובים הישראלים באזור, להיערכות צה"ל בו, לסטטיסטיקה בנוגע לאוכלוסייתו, לרישום תקציבים המופנים אליו וכיוצא באלה. על אף הכינוי "מחוז", הוא אינו מחוז במובן הרגיל של המילה, שכן החוק השורר בו שונה מהחוק השורר בישראל גופא. היחידה במשטרת ישראל שאחראית ליישובים הישראלים באזור מכונה "מחוז ש"י" (ש"י – שומרון ויהודה). בצה"ל נקרא האזור "איו"ש", ראשי תיבות של "אזור יהודה והשומרון".
בשיח הישראלי רווח הכינוי "יהודה ושומרון" בחוגי הימין. לעומת זאת, בקרב חוגי שמאל המתנגדים לשליטה הישראלית בחבלי ארץ אלה, יש הרואים במונח זה כלי בהשתלטות הישראלית עליהם ומעדיפים עלכן את המונח "הגדה המערבית" או "השטחים הכבושים" (מונח רחב יותר, הכולל גם את רצועת עזה ורמת הגולן ובעבר כלל גם את סיני). כך, למשל, כאשר ראש הממשלה בנימין נתניהו השתמש בביטוי "הגדה המערבית" (באנגלית) בנאום היו שראו בזה סטייה מעמדותיו. המתנגדים לביטוי "השטחים הכבושים", רואים בשימוש במונח זה, ניסיון לטשטש את זהותו וזיקתו של האזור לעם ישראל. לעיתים, נעשה שימוש בביטוי המקוצר "השטחים". באחדים מחוקי מדינת ישראל משמש המושג "אזור" להתייחסות ליהודה והשומרון וחבל עזה.
השטח כיום
מיד לאחר מלחמת ששת הימים החילה ישראל את ריבונותה על מזרח ירושלים, ולפי זה שטחם של יהודה ושומרון עומד על 5,790 קמ"ר. לפי ההגדרה של מרבית הקהילה הבינלאומית, שאינה מכירה בריבונות הישראלית על מזרח ירושלים, עומד השטח על 5,860 קמ"ר. שטח זה מכסה כ־57% מהשטח שיועד למדינה ערבית בתוכנית החלוקה שאושרה באו"ם בכ"ט בנובמבר 1947.
המעמד הנוכחי
ערכים מורחבים – השלטון הישראלי ביהודה ושומרון, מעמדם המשפטי של יהודה ושומרוןמאז מלחמת ששת הימים נמצאים יהודה ושומרון תחת שליטה ישראלית, אך פרט למזרח ירושלים עליה החילה מדינת ישראל את ריבונותה (צעד שרוב מדינות העולם אינן מכירות בו), ישראל לא הגדירה את מעמדם של יהודה ושומרון, והנהיגה בהם ממשל צבאי, כשרוב מדינות העולם רואות באזור שטח כבוש או שטח שנוי במחלוקת, הנתון ב"תפיסה לוחמתית" על־פי אמנת ז'נבה הרביעית.
מדינת ישראל עצמה, שאינה רואה בשטח כשטח שמחויב לאמנת ז'נבה, מחילה את אמנת ז'נבה הרביעית ביהודה ושומרון באופן וולנטרי.
מאז ניתוק הזיקה ב־1988, ובעקבות הסכם אוסלו, נוקטים ארגון האו"ם והרוב המוחלט של מדינות העולם עמדה שעל־פיה אזור יהודה ושומרון מיועד להיות חלק אינטגרלי ממדינה פלסטינית עתידית. בעיני רוב מדינות העולם, ובעיני הרשות הפלסטינית, "הגדה המערבית" (יהודה ושומרון) נחשבת כשטח הכבוש בידי ישראל, ובכללה מזרח ירושלים.
במסגרת הסכמי אוסלו, שנחתמו בין ישראל לארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) בין 1993–1995, והסכמי ההמשך שלו, הוקמה הרשות הפלסטינית, שקיבלה את סמכויות ניהול החיים האזרחיים של התושבים הפלסטיניים מידי הממשל הצבאי הישראלי. "אזור יהודה ושומרון" חולק לשלוש קטגוריות:
שטח A – שליטה מלאה (ביטחונית ואזרחית) של הרשות הפלסטינית: בעיקר בתחומי הערים הגדולות (מלבד חברון החלוקה ל־H1 ו־H2). מהווה 20% מהאזור.
שטח B – שליטה אזרחית פלסטינית ושליטה ביטחונית ישראלית: רוב הכפרים הפלסטיניים.
שטח C – שליטה ישראלית מלאה: רוב שטח האזור. בשטח זה כל ההתנחלויות, הכבישים המובילים אליהן, מקומות קדושים כמו קבר יוסף, אזורים בלתי מיושבים, שטחי אש, כמעט כל בקעת הירדן ומדבר יהודה. מהווה כ־60% מהאזור. הערכות שונות, בין 50,000–150,000, ניתנו לגבי מספר הפלסטינים המתגוררים בשטח C.שטחי A ו־B מורכבים מ־220 מובלעות המוקפות שטח C. השטח של 190 מתוך מובלעות אלה, קטן מ־2 קמ"ר.
בשטח C חל החוק הישראלי רק על ההתנחלויות, ולא על הטריטוריה המקיפה אותם. ההתנחלות היא בבחינת "מובלעת", אשר אינה כפופה בפועל למשפט החל באותה טריטוריה. לדוגמה, בתאונת דרכים שהתרחשה מחוץ לגבולות הקו הירוק נקבע בבית משפט מחוזי כי יש להחיל את החוק הפלסטיני גם בשטח C, ובית המשפט העליון אישר פסיקה זאת.
בעקבות פרוץ האינתיפאדה השנייה בשנת 2000, ובייחוד במבצע חומת מגן בשנת 2002 נכנסו כוחות צה"ל כמעט לכל הערים הפלסטיניות (מלבד אל העיר יריחו) ולכפרים רבים, והשליטה הפלסטינית בהם הוגבלה מאוד, עד שצה"ל נסוג מחלק מהם בהדרגה בשנים הבאות.
בשנת 2003 החלה ישראל בהקמת גדר הפרדה – מערכת של גדרות וחומות בטון העוברת לאורך הקו הירוק, שבחלקה בתוך שטחי יהודה ושומרון.
רוב מדינות העולם מתנגדות לבנייה ישראלית באזור. מאז תחילת המשא ומתן המדיני בין ישראל לפלסטינים, ישראל נמנעת מהקמת התנחלויות חדשות ונוהגת ריסון באישורי בנייה. בשנת 2005 אף פינתה מספר התנחלויות בצפון השומרון במסגרת תוכנית ההתנתקות, ובשנת 2009 הטילה איסור גורף על התחלות בנייה חדשות ביהודה ושומרון למשך עשרה חודשים.
מספר גופים פוליטיים בישראל ומחוצה לה קוראים לחרם על ההתנחלויות, פעולת מחאה נגד מדיניות ההתנחלות של ישראל מעבר לקו הירוק, בדרך של החרמת תוצרת ההתנחלויות, סירוב להופיע בהן, סירוב לשתף פעולה עם מוסדות הנמצאים בהן והחרמת חברות המספקות שירותים להתנחלויות.
שטח וערים מרכזיות באזור
אורך אזור יהודה ושומרון הוא כ־125 ק"מ, ורוחבו בין 25 ל־50 ק"מ. גבולותיו, שאינם תחום גאוגרפי טבעי, הם בצפון רכס הר הגלבוע והרי אום אל־פחם, בדרום גבעות יתיר והר עמשא, במזרח הירדן. אדמיניסטרטיבית, כולל האזור 11 מתוך 16 נפות הרשות הפלסטינית (5 נפות נוספות נכללות בשטח רצועת עזה). בשל תנאי השטח ההרריים והגאולוגיה של האזור, רק כ־1,800 קמ"ר (כ־32%) מתוך כל השטח ראויים לחקלאות.
האזור המאוכלס ביותר ביו"ש הוא אזור ההר שמשתרע מצפון השומרון ועד דרום יהודה, שם ממוקמות הערים (מצפון לדרום) שכם, רמאללה, ירושלים המזרחית (שבשונה מיתר השטח, סופחה לישראל), בית לחם וחברון. ג'נין ממוקמת בצפון־מערב השומרון באזור עמק יזרעאל, וקלקיליה וטולכרם נמצאות מדרום לה באזור מישור החוף. עיר מרכזית נוספת באזור היא יריחו, הנמצאת בבקעת הירדן ממזרח לירושלים.
ההתנחלויות הגדולות ביהודה ושומרון, מסודרות לפי גודל, הן הערים מודיעין עילית מערבית לרמאללה, ביתר עילית שמדרום לירושלים, מעלה אדומים שממזרח לירושלים, ואריאל שמדרום לשכם. בנוסף לערים, ישנן 6 מועצות אזוריות: שומרון, בנימין, מגילות־ים המלח, גוש עציון, בקעת הירדן והר חברון, 13 מועצות מקומיות ומנהלת היישוב היהודי בחברון.
כלל הרשויות המקומיות ביהודה ושומרון מאוגדות תחת מועצת יש"ע, אשר מתפקדת כארגון הגג של הרשויות בנושאים רחבים הקשורים לכלל הרשויות ובמאבקים אידאולוגיים למען תנועת ההתנחלות ביהודה ושומרון. ראשי הרשויות ביהודה ושומרון מרכיבים את הנהלת מועצת יש"ע והעומד בראשה הוא ראש רשות מכהן בלבד.
אתרים ארכאולוגיים ומקומות קדושים
ביהודה ובשומרון נמצאו מרכזי הכובד של ממלכת יהודה וממלכת ישראל בתקופת בית ראשון ושל ממלכת החשמונאים בתקופת בית שני. לכן, מטבע הדברים, הם עשירים במספר רב של אתרי־עתיקות, בהם המיוחסים לקברי אבות האומה המקראיים כמו מערת המכפלה, קבר רחל וקבר יוסף, דרך אתרים מתקופת בית ראשון כמו עיר דוד, הר הבית, בית אל המקראית והעיר שומרון ושילה המקראית (שבה מוקם המשכן) ועד לאתרים מתקופת בית שני כמו ארמונות החשמונאים ביריחו, ביתר, הרודיון, סרטבה ומצדה.
ראו גם
יהודה ושומרון וחבל עזה
מחוז יהודה ושומרון
אשכול רשויות יהודה ושומרון
גבולות מדינת ישראל
תפיסת קרקעות ביהודה ושומרון
מעמד הקרקעות ביהודה ושומרון
הקו הירוק
לקריאה נוספת
יוסף לויטה (עורך), הר מרום ישראל: יהודה ושומרון: עבר, הווה ומגמות לעתיד, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשמ"ד
מנשה הראל, דב ניר, גאוגרפיה של ארץ ישראל, הוצאת עם עובד, עמ' 313–322
הראל ארנון, חגי ויניצקי, דיני מקרקעין והמשפט הבינלאומי ביהודה ושומרון, הוצאת בורסי, 2013