חיפה • הופעות קרובות

ראשיתה של חיפה אינה ידועה, וגם מקור שם העיר אינו ידוע בוודאות. בתנ"ך היישוב אינו נזכר. גם מן המשנה הוא נעדר, אם כי במקורות תנאיים אחרים מהתקופה ההיא – מוזכר "ים/ימה של חיפה" (בביאור של הפסוק מהתורה: "כי שפע ימים יינקו וּשְׂפוּנֵי טְמוּנֵי חול"). האמורא רבי אבדימי, מהדור השלישי לאמוראי ארץ ישראל, נולד בחיפה ונקרא רבי אבדימי דמן חיפה (רבי אבדימי מהעיר חיפה). בתלמוד (כמו גם במדרשים מאוחרים שזמנם הוא מתקופת התלמוד), ניתן למצוא את הכתיבים "חיפא", "חיפה", "חפה". אחת הפרשנויות קושרת את השם חיפה עם המונח העברי המקראי חוף (ואחרת מפרשת זאת בתור – נוטריקון הרבה יותר מאוחר – של "חוף יפה"). אמנם – מכיוון שלא ידוע מתי ועל ידי מי נוסדה העיר – לכן קשה לחקור את שורש שמה, אבל אחת ההשערות היא שהמקור של שם-העיר (כמו של עצם המילה המקראית "חוף") הוא בשורש של המילה העברית המקראית "חִפָּה" שפירושה הוא כיסה/הטמין – בין אם ברמיזה למימי חוף חיפה שעליהם מחפה ומכסה חול החוף (שהרי היותם "ספונים" ו"טמונים" תחתיו מוזכרת בפסוק הנ"ל מהתורה שפירושו הניתן על ידי חז"ל מזכיר כאמור את ה"ים של חיפה") – ובין אם ברמיזה להר הכרמל שצילו מחפה על העיר. פרשנות נוספת מציינת את מקור השם במילה הארמית כיפא שמשמעותה סלע. מיקומה של חיפה על צוק הסלע הבולט אל הים – ייתכן שהוא העניק לה את השם הארמי כיפא. על בסיס פרשנות זו, עולי רגל נוצרים מאז מסעי הצלב במאה ה-12 והמאה ה-13 גרסו שחיפה נקראה על שם הכהן הגדול כייפא ("קיפא"; על פי לוקאס, ג, 2) ואולי אפילו על שם פטרוס השליח, שנקרא גם "כפא". בתקופת הצלבנים נודעה חיפה גם בשם "פורפיריה החדשה" (Porphyria Novissima)[דרוש מקור] או פּוֹרְפִירְיוֹן: פירוש "העיר הסגולה" – על שם צבע הארגמן היוקרתי המופק מחילזון ממין ארגמון קהה קוצים שהיה מצוי בשפע באזור, חיפה מופיעה בהקשר זה בתלמוד הבבלי: "ציידי חלזון מסולמות של צור ועד חיפה". (בבלי, שבת;כו-ע"א). ריבוי הפירושים לשם הביא גם לתעתיקים רבים בשפות לועזיות. בערבית נכתב حَيْفَا – "חיפא", במקור יווני עתיק נכתב Χάιφα, "חַיפה". גם בתקופה העות'מאנית מופיע השם בתעתיקים שונים. ז'אן זואלארט כתב בשנת 1586 על "Caifas" (נהגה כֶּפַה), ואף על "Caface" (נהגה כַּפַס). בראשית המאה ה-19 כתב החוקר הגרמני זטצן כי בפי הפרנקים נקרא היישוב Ha'ipha (נהגה הַאִיפַה). הסופר האנגלי ג'יימס סילק בקינגהאם כתב ספר על טיולו בארץ ישראל בשנת 1815, ובו מופיעה העיר כ-"Caypha" (כנראה נהגה כַּיְפַה). הכומר ויליאם ג'ון וודקוק, שטייל בארץ בשנת 1848, כתב בספרו על "Caipha" (כנראה נהגה גם כַּיְפַה). בראשית המאה ה-20 יצא גוטליב שומכר בקריאה לכתיב אחיד של שם העיר – "Haifa" (נהגה הַיְפַה). תחילה נענתה לו אוכלוסיית המושבה הגרמנית, ובהדרגה הפכה הצעתו לכתיב המקובל עד היום.

הטופוגרפיה של חיפה מגוונת, העיר משתרעת על פני אזורים מישוריים לאורך חוף הים התיכון (חלקם קרקעית ים שיובשה), על שיפוליו הצפוניים והמערביים של הר הכרמל וכן על שטחים נרחבים בפסגות ההר. עקב כך בחרה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לציין את הגובה הממוצע של חיפה מעל פני הים בשני מספרים: 5 (גובהו הממוצע של החלק על שפת הים) ו-380 (גובהו הממוצע של החלק שעל הכרמל). לגיוון הטופוגרפי הזה מצטרף גם מפרץ חיפה שהעיר יושבת בדרומו, המתאפיין ברוחות מתונות הודות להסתרה על ידי רכס הכרמל. נחל קישון זורם בעמק זבולון ממזרח לעיר ונשפך אל מימי המפרץ לא רחוק מהעיר התחתית. ממערב, בולט אל תוך המים חצי האי כף הכרמל. הטופוגרפיה של העיר ייחודית בארץ בשל הסמיכות בין הר וחוף הים. המפרץ שלחופו היא שוכנת הוא המפרץ הטבעי היחיד לאורך חוף הים התיכון הישראלי. הכיוון הכללי של העיר הוא צפון-מערב – דרום-מזרח, כמו קו-רכס ההר. בפינה הצפון-מערבית נפגש הכרמל עם הים, באזור הידוע כ"ראש הכרמל", שהוא ייחודי מבחינה אקולוגית. בקצה הדרומי משתרע פארק הכרמל, מה"ריאות הירוקות" הגדולות של ישראל. חיפה בנויה לאורך חלקו הדרומי של מפרץ חיפה, ותופסת חלקים משפלת זבולון במזרח, הר הכרמל מדרום, ורצועת מישור צרה לשפת הים התיכון בצפון ובמערב. שטח השיפוט של העיר הוא כ-71,000 דונם. הערים הגובלות בה הן טירת כרמל, נשר, קריית אתא, קריית ביאליק, קריית מוצקין וקריית ים, וכן המועצה האזורית זבולון. חיפה הוקמה על "מדרגות" טופוגרפיות רבות ושכונותיה על צלע הכרמל, עליו ולמרגלותיו מסמנות מעברים בין קווי-גובה וטיפוסי-נוף, כמו גם בין חתכי אוכלוסייה. לב המטרופולין הוא הנמל ורובע העסקים שסביבו. מצפון-מזרח למרכז העיר משתרע אזור התעשייה של מפרץ חיפה, ששטחו, יחד עם אזורים לא מיושבים סמוכים, מהווה כשליש מהשטח המוניציפלי של העיר, והוא מפריד בין קריית חיים לבין יתר חלקי העיר. אדמתו של המפרץ ספוגה בפסולת רעילה והאוויר בו טעון בחומרים מזהמים. נחל קישון החוצה את השטח הזה בדרכו אל הים נחשב אחד הנחלים המזוהמים בישראל, כיוון שהשפכים מהמפעלים שלגדותיו הוזרמו אליו במשך שנים רבות. המשבר האקולוגי של מפרץ חיפה לא עצר בגבולות הרובע התעשייתי, והאוויר בכל חלקי מזרח המטרופולין לרבות נווה שאנן, קריית טבעון ורכסים, נחשב כמזוהם.

ערכים מורחבים – היסטוריה של חיפה, התפתחות אורבנית של חיפה ראשיתה של חיפה אינה ידועה בבירור. חלק מהחוקרים סבורים שיישוב בשם חיפה היה קיים כבר בתקופה הפרסית. מחקרים אחרים מאחרים את היווסדה למאה ה-2[דרוש מקור]. חיפה נזכרת במקורות התלמודיים ובכתבי השליחים הנוצריים. בתקופה זו הייתה זו עיירה קטנה ששכנה בין שכונת בת גלים והמושבה הגרמנית של היום, אתר שמוכר בשנות האלפיים כ"חיפה אל-עתיקה", חיפה המודרנית הוקמה בצורה רשמית על ידי השליט הבדואי דאהר אל-עומר בשנת 1761 והוכרזה כעיר בשנת 1834 בתקופה העות'מאנית בארץ ישראל.

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נכון לסוף דצמבר 2025 (אומדן), מתגוררים בחיפה 294,748 תושבים, מתוכם 287,821 תושבי ישראל (מקום 3 בדירוג רשויות מקומיות בישראל). שינוי בגודל האוכלוסייה ‎+0.2% בשנה‏. אחוז הזכאים לתעודת בגרות מבין תלמידי כיתות י"ב בשנת ה'תשפ"ב (2021-‏2022) היה 77.7%. השכר החודשי הממוצע של שכיר במשך שנת 2021 היה 12,142 ש"ח (ממוצע ארצי: 11,330 ש"ח). חיפה התאפיינה בקצב גידול אוכלוסייה שלילי בעשור הראשון של המאה ה-21. מגמה זו נבעה משילוב בין מאזן הגירה שלילי וריבוי טבעי נמוך; במהלך 2006 כדוגמה עזבו את העיר כ-2,000 מתושביה, ונולדו 890‏. נכון לשנת 2008 הקשישים מהווים 18% מאוכלוסיית העיר. שיעור האקדמאים מכלל התושבים עמד ב-2007 על 31%. עם זאת בעשור השלישי של המאה ה-21 חזרה אוכלוסיית העיר לצמוח גם כתוצאה מקליטת הפליטים מאוקראינה בישראל ב-2022 מה שגרם לחיפה לצמוח בקצב גידול שנתי גבוה במיוחד של 2.4% ולהגיע ל-295,000 תושבים. חיפה קלטה את החלק היחסי הגדול ביותר, מבין הערים הגדולות בישראל, של העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות ה-90. נכון לשנת 2007, מונים יוצאי חבר המדינות 24.5% (רבע) מאוכלוסיית חיפה, מרביתם מארץ המוצא אוקראינה והם מתרכזים בשכונת יזרעאליה שבנווה שאנן, בקריית אליעזר במערב העיר, ברובע הדר הכרמל, בקריית חיים המערבית ובשכונות נוספות. בתל-עמל, הסמוכה לחליסה, מהווים יוצאי חבר המדינות 60% מהתושבים, ובחלקים של הדר הכרמל השיעור דומה. בהדר אלה הן יותר משפחות צעירות, כאשר בתל-עמל ובמזרח-העיר יותר קשישים. העולים שינו את פניה של העיר במרוצת שני העשורים מאז באו אליה לראשונה. רבים מהשלטים והפרסומים העירוניים והממשלתיים, כמו גם אלה של העסקים הפרטיים ברחבי העיר, נכתבים כיום בשפה הרוסית לצד עברית. נכון ל-2020, מתגוררים בחיפה 33,694 ערבים (כ-12% מאוכלוסייתה), מחציתם מוסלמים ומחציתם נוצרים. המוסלמים רובם סונים ומקצתם אחמדים, והנוצרים מתחלקים בין יוונים-אורתודוקסים, יוונים-קתולים, רומים-קתולים, מרונים-קתולים, ארמנים ופרוטסטנטים. עם זאת, ככלל, יחסם לחיים של תושבי חיפה הערבים הוא חילוני, הן נוצרים והן מוסלמים; הם משכילים ומבוססים בהשוואה לערבים במקומות אחרים בישראל, ושילובם בחברה החיפנית נחשב טוב, מה שהוליד את הגדרתה המסורתית של חיפה כ"עיר של דו-קיום". תושביה הערביים של חיפה מתרכזים בשכונות העיר התחתית בעיקר: ואדי ניסנאס והמושבה הגרמנית במערב (נוצרים), וחליסה במזרח (מוסלמים). המסגד הגדול של חיפה, מסגד איסתיקלאל ("העצמאות"), נמצא בכיכר פייסל שבמרכז העיר. קבוצה מובחנת נוספת בנופה של העיר, גם אם אינה מאפיינת או בולטת, הם הדתיים. הדתיים בחיפה מובחנים לפי תתי-קבוצות: החרדים, על הזרם החסידי והליטאי, מרוכזים במזרחו של רובע הדר, שם עומד בית הכנסת הגדול של חיפה שסביבו מצויים קטעי הרחובות היחידים – מלבד בקריית שמואל – שנסגרים לתנועת כלי רכב בשבתות. עם זאת החרדים מסמנים מגמה של יציאה מתחומי שכונתם וזוגות-צעירים רבים עוברים לגור בנווה שאנן הוותיקה. הדתיים-הלאומיים היא הקבוצה השנייה בגודלה והיא המאפיינת ביותר את קריית שמואל שבצפון-מזרח העיר. משפחות דתיות-לאומיות מבוססות גרות באחוזת שמואל, בעיקר בחלקה הדרומי. בחיפה קיימות גם קהילות של התנועה ליהדות מתקדמת (התנועה הרפורמית). הסובלנות ההדדית והיעדרם של חיכוכים בין האוכלוסייה הדתית לאוכלוסייה הכללית הם ממאפייני ה"דו-קיום", שאחד מביטוייו הוא העובדה שבחיפה פועלים משחר ימי המדינה קווי אוטובוס סדירים של חברת "אגד" בשבתות ובחגים, מבלי שקווים אלה יעברו בשכונות הדתיות. עולי אתיופיה התחילו את דרכם בחיפה באתר-קרוואנים שהוקם בדרום-מערב העיר כחלק מפעולות הקליטה שנלוו למבצע שלמה. יהודי אתיופיה שהגיעו לעיר – בעיקר במבצע ולאחריו – מונים כיום כ-4,000 איש והם מתגוררים בעיקר במזרח העיר. בחיפה אחוז הגמלאים הוא כ-18% מכלל תושבי העיר (כ־48,000 איש), והעיר היא העיר בעלת אחוז הגמלאים השני הגבוה בישראל נכון לשנת 2010 (אחרי בת ים). עיריית חיפה, באמצעות תאגיד מיל"ב – מועדוני הגמלאים, יוזמת ומארגנת פעילות ענפה של תרבות פנאי ורווחה לגמלאים.

ערך מורחב – הגנים הבהאיים חברי הדת הבהאית (Bahá'í) בחיפה הם קבוצה שלה מעמד מיוחד במרחב העירוני, בהיותם אוכלוסייה של לא-תושבים שמבוססת בלעדית על שילוב של תיירות-צליינות, ונבדלת בכך מיתר האוכלוסייה בעיר במרבית הפרמטרים הסטטוטוריים והחברתיים. העיר, המשמשת מתחילת המאה ה-20 כמרכז העולמי של האמונה הבהאית, מארחת דרך-קבע רבים ממאמיני הדת מכל העולם, ובסוף שנות ה-90 של המאה ה-20 הושלם בכספם פרויקט ראוותני שבמרכזו הוקמו הגנים הבהאיים, במורדותיו הצפוניים של הכרמל, שחולקו ל-19 טראסות – זהו המספר הקדוש עבור הבהאים – חציין מעל מקדש הבאב וחציין מתחתיו. בעקבות מבצע הנדסי זה, שבו לקחו חלק בוטניקאים, אדריכלי נוף ומהנדסים מכל רחבי העולם, טיפסה תנופת המבקרים בגנים ובסביבתם, הן מקרב הבהאים והן תיירים, והגנים הוכרזו כאתר מורשת עולמית. המאמינים עצמם, בשונה מקבוצות אחרות החיות או עוברות בחיפה, הם קהילה המאוגדת על בסיס דתי, אשר מנועה מהתערות בחיי העיר, וחבריה אינם תושבי העיר. הקהילה הבהאיית בחיפה כוללת מיעוט של תושבים קבועים ורוב גדול של ארעיים – ואלה מונים מבקרים, מתנדבים וצליינים – הבאים בתחלופה מוסדרת, לעיתים לאחר המתנה של שנים בארצות מוצאם, לתקופות שבין ימים ספורים ועד שלושה חודשים ולעיתים יותר. הבהאים נכנסים לארץ באשרת תייר, ואולם הסדרים מיוחדים מבטיחים לשלטונות הקהילה בחיפה סמכויות אכיפה, נהלים ומשמעת נפרדים מאלה שתקפים בין שלטונות ישראל לתיירים רגילים, ואלה מהדקים את הזיקה בין הצליין לתוכנית שיועדה לו – הכוללת עבודות קודש לצד גינון ואדמיניסטרציה, ביקורים במִקדשי עכו והכרמל, ופעילות חברתית ענפה – כאשר הכל מעוגן בפעולות מנגנון שתכליתו ניטור ומניעת חריגה מהמסלול המותווה עבור המאמין או המאמינה. אנשי הדת שחיים בעיר דרך-קבע כוללים את תשעת הנציגים הנבחרים של הקהילה העולמית, שבסיסם במשכן "בית הצדק העולמי" בשדרות גולומב, הדר. המרכז העולמי הבהאי מיוצג במדינת ישראל על ידי ד"ר ג'ושוע לינקולן, המזכיר הכללי של הקהילה הבהאית הבין-לאומית וסגניו ג'לאל חתאמי ואנתוני ואנס, ממשרדיהם ברחוב הפרסים. מרבית פעילותם של חברי הקהילה מתוחמת לאזור הגאוגרפי של הגנים הבהאיים וסביבתם הקרובה, ומכך נגזר גם התחום הגאוגרפי בו הם גרים. רובם משוכנים אם כן בבתים וברחובות שסמוכים לשערי הכניסה השונים אל הגנים – ובראשם השכונות הדר עליון, המושבה הגרמנית ושכונת עבאס במערב הדר. יחסי הגומלין בין הקהילה ועיריית חיפה, ובפרט עם מערכת השירותים שלה, ייחודיים ומתאפיינים במערכת הסכמים שנוצרה והתגבשה במהלך השנים, ושנבדלת מיחסי העירייה עם שאר האוכלוסייה, כנובע מה"מנדט" המיוחד שחל על הדת הבהאית בחיפה. האמור כולל הקצאה שונה של משאבים ונתח שונה של פיקוח עירוני-ציבורי בכל הקשור בנעשה בתחום הגן ונספחיו, פטור מתשלום ארנונה על נכסים, לו זוכים הבהאים, צריכת מים נבדלת, וסובסידיות אחרות. הדת רואה עצמה כדת גלובלית, ואת מיקומם של מוסדותיה בחיפה שבישראל היא רואה כ"יד ההיסטוריה". ככזו, אין אנשיה מתערים או פעילים ברמות כלשהן בחייה המקומיים של העיר חיפה. מתוך עיקרון זה, נאסר על חבריה להתחבר עם מקומיים, מחשש שהדבר יסיט אותם מהמסלול של שהותם. הנושאים שבהם עוסקים הבהאים מחוץ לגבולות המתחם שלהם, הם רק אלה הקשורים לפונקציות המיידיות של דתם, והידוע בהם הוא השיפוץ הנרחב של המושבה הגרמנית, שמבחינה טופוגרפית ונופית "ממשיכה" את הגנים ועל כן שיקומה היווה חלק מפרויקט הגנים עצמם, ונעשה בשותפות מלאה של המרכז הבהאי והעירייה. לצד זאת, הבהאים רכשו ורוכשים שטחים בצידיו של הגן, ובייחוד בצדו המזרחי (הדר עליון). בשטחים אלה, בהם בנויים היום בנייני מגורים, מבקשת הקהילה הבהאית להרחיב את שטח הנוף והמתקנים שלה.

בחיפה מוסדות השכלה וחינוך מסוגים שונים: בתי ספר מוכרים (ממלכתיים, ממלכתיים דתיים, חינוך מיוחד), בתי ספר של זרם החינוך העצמאי (חינוך מוכר שאינו רשמי), בתי ספר פרטיים, עמותות לקידום למידה, מוסדות פטור ועוד. בין בתי הספר הייחודיים בחיפה נמנים בית הספר הריאלי העברי, שלצידו הפנימיה הצבאית לפיקוד, מרכז חינוך ליאו בק של התנועה ליהדות מתקדמת, בית הספר רעות לאמנויות וכן בית הספר הפתוח. בשנת 1912 הוקם בחיפה "הטכניקום", מוסד ללימודי מקצועות ההנדסה, שלימים היה לאוניברסיטה הראשונה בארץ. שמו של המוסד שונה מאוחר יותר לטכניון, והוא התמקד מראשיתו בהנדסה ובמדעים מדויקים. מאז הקמתו היווה הטכניון, לצד האוניברסיטה העברית שנוסדה ב-1925, לאחד ממוקדי ההשכלה הגבוהה המצטיינים בתקופת המנדט ואחרי 1948 בישראל. בשנת 1969 הוקמה בעיר הפקולטה לרפואה. בשנת 1971 אושרה תוכנית לקליטתה של הפקולטה בטכניון וב-1973 הושלם המהלך. בשנת 1913 הוקם בעיר בית הספר הריאלי העברי. בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-20 הוחלט להקים אוניברסיטה שתעסוק במדעי החברה ובמדעי הרוח, היא אוניברסיטת חיפה. בשנות ה-90 כבר היו באוניברסיטה גם חוגים ופקולטות למשפטים, מנהל עסקים, רווחה, חינוך, מדעי המחשב ומדעים והוראתם, ונבחנה האפשרות להקמת בית ספר שני לרפואה באזור. עד שנת 2002, מגדל אשכול, שבו שוכנים משרדי האוניברסיטה, היה הבניין הגבוה ביותר בחיפה. הוא תוכנן על ידי אוסקר נימאייר. בשנת 2008 למדו כ-17,000 סטודנטים באוניברסיטת חיפה, וכ-11,500 בטכניון. בעיר פועלים גם סניף של האוניברסיטה הפתוחה הנמצא באחוזה ומספר מוסדות השכלה גבוהה נוספים, בהם האקדמיה לעיצוב ולחינוך ויצו חיפה, בה למדו ב-2008 כ-850 תלמידים; מכללת גורדון, בה למדו באותה שנה כ-1,700 סטודנטים, המכללה האקדמית הערבית לחינוך, כ-2,000 סטודנטים, מכללת תילתן לעיצוב – קרוב ל-1,000, והמרכז האקדמי כרמל עם קרוב ל-1,000 תלמידים. בסך הכול לומדים בעיר מדי שנה מעל 30 אלף סטודנטים. מבחינת חינוך מוזיקלי קיימים בעיר קונסרבטוריון דוניה ויצמן, קונסרבטוריון רובין ו"מרכז יובל למוזיקה ותזמורות נוער חיפה". בעיר פועלות תנועות נוער שונות, ביניהן אריאל, בני עקיבא, כנפיים של קרמבו, הנוער העובד והלומד, השומר הצעיר, בנות בתיה, נוער מרצ, הצופים העבריים, פרחי הדגל, חוגי סיירות של קק"ל ע"ש אורי מימון וחוגי סיירות של החברה להגנת הטבע.

חיפה היא המרכז התעשייתי הגדול ביותר בצפון והתעשיות המובילות בה מהוות את הליבה של הכלכלה המקומית בחיפה ותורמות רבות לפיתוחה הכלכלי והטכנולוגי של העיר. ענפי התעשייה המובילים הם: תעשיית הכימיקלים והנפט: חיפה מארחת מתקנים גדולים לייצור כימיקלים ונפט. העיר מכילה מפעלים של חברות כימיקלים בין-לאומיות ומקומיות, כולל חברת בז"ן, אחד המתקנים הגדולים ביותר בישראל לטיפול בנפט גולמי. תעשיית ההייטק והטכנולוגיה: חיפה נחשבת לאחד המרכזים החשובים בישראל לתעשיית ההייטק והטכנולוגיה, עם מגוון חברות גדולות וסטארט-אפים המתמקדים בפיתוח טכנולוגיות חדשניות. התעשייה הימית והנמל: נמל חיפה הוא אחד משני הנמלים הראשיים בישראל ומהווה מרכז חשוב לסחר הימי. הוא משמש כנקודת כניסה ויציאה למגוון סחורות ומשמש גם כבסיס לתעשיות הימיות. תעשיית המתכות והייצור: בחיפה פועלות מספר חברות גדולות המתמחות בייצור מתכות ומוצרים מתכתיים, כולל ייצור חלקים לתעשיות שונות. מחקר ופיתוח: בחיפה נמצאות מוסדות אקדמיים חשובים, כמו הטכניון, המהווים מרכזים למחקר ופיתוח בתחומים רבים, ותורמים לחדשנות ולקידום התעשיות המקומיות. תעשיית המזון והשתייה: חיפה מכילה מספר מפעלים לייצור מזון ושתייה, המשרתים את השוק המקומי וגם מייצאים לשווקים בחו"ל.

אולפני רדיו חיפה שוכנים בגרנד קניון (ובעבר במתחם חוצות המפרץ), במגדל הנביאים פועלים תחנת הרדיו – רדיו מכאן, ובעבר פעל באותו מתחם אולפן טלוויזיה מיוחד בו שודרה תוכנית הרדיוויזיה הראשונה בישראל ובעולם: "ממעמקים – דה פרופונדיס" בהגשתו ובעריכתו של אריה יאס. באוניברסיטת חיפה קיים חוג לתקשורת. בתחום העיתונות קיים "ידיעות חיפה" של ידיעות תקשורת וכן מקומונים עירוניים.

בין האתגרים העיקריים שבפניהם עומדת העיר ניתן לציין את:

ערך מורחב – רובעי חיפה על פי עיריית חיפה מתחלקת העיר לרבעים כדלהלן:

בחיפה מועדוני ספורט רבים הפועלים במגוון תחומים, לרבות כדורגל, כדורסל וספורט ימי (מועדון בשם "בים הקרוב"). הגדול בהם הוא אגודת מכבי חיפה, שבראשה עומד רועי שווץ, והיא מאגודות הספורט הגדולות והוותיקות בארץ, ומאגדת ענפי ספורט בכל התחומים: כדורסל, כדוריד, שחייה, כדורמים, שחמט, טניס, טניס שולחן, אתלטיקה קלה, הרמת משקולות, סיף ועוד. אגודת הפועל חיפה, השנייה בגודלה, מטפחת בעיר בין היתר את ענפי הסיף והאתלטיקה.

במשך שנים היו מרבית התושבים בחיפה ערבים ולכן ראשי העיר היו ערבים. עם הזמן הפכו היהודים לרוב, ובשנת 1940 נבחר לראשונה ראש עיר יהודי. מאז עלה ראש-העיר העברי הראשון ובמשך יותר מ-60 שנה כל ראשי עיר השתייכו למפלגת העבודה. בשנת 2003 נבחר לראשונה ראש עיר שאינו חבר במפלגה זו, יונה יהב.

לחיפה 23 ערים תאומות (בסוגריים – שנת חתימת הברית):

היסטוריה של חיפה אתרים בחיפה

אבא חושי,מ. אבניאל וא סאכנין, חיפה בעשור לישראל, עירית חיפה, 1958. יוסי בן-ארצי (עורך), חיפה: היסטוריה מקומית, הוצאת אוניברסיטת חיפה, תשנ"ח (הספר בקטלוג ULI) תמיר גורן, ההיסטוריה של חיפה, אוניברסיטת חיפה ועיריית חיפה, תשס"ח 2007 דוד דה פריס, אידיאליזם וביורוקרטיה: שורשיה של חיפה האדומה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1999, 380 עמ' (הספר בקטלוג ULI) דפנה שרפמן ואלי נחמיאס (עורכים), תה על מרפסת הקזינו - דו-קיום בחיפה בתקופת המנדט הבריטי 1920–1948, הוצאת משפטון חיפה, 2006 (הספר בקטלוג ULI) ענת קדרון, בין לאום למקום: הקהילה העברית בחיפה המנדטורית, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, 2012 (הספר בקטלוג ULI) נילי שרף גולד, חיפה אהובתי, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2018 (הספר בקטלוג ULI) מאמרים פנחס פיק, כיבוש חיפה במלחמת העולם הראשונה, בתוך חיפה ואתריה (בעריכת אלי שילר ובהשתתפות יוסי בן ארצי), "אריאל - כתב עת לידיעת ארץ ישראל" 37–39, הוצאת אריאל, ירושלים, 1985 נתן שור, חיפה במסע נפוליאון, אריאל, חוברת 37–39, 1985, עמ' 61