טְבֶרְיָה (בערבית: طبريا, תעתיק: טַבָּרִיַא; ביוונית עתיקה: Τιβεριάς, תעתיק: טיבריאס, במלרע; בלשון התלמוד הבבלי: טִבַרְיַא) היא עיר במחוז הצפון בישראל, בגליל התחתון ובבקעת כינרות. טבריה שוכנת לחופה המערבי של הכנרת והיא העיר היחידה הממוקמת לחופי ימה זו. מספר תושביה מוערך ב-2022 ב-48,395. שטח השיפוט שלה הוא כיום 16,280 דונם.
העיר נוסדה בשנת 20 לספירה על ידי הורדוס אנטיפס ונקראה על שמו של הקיסר הרומי טיבריוס. על פי הברית החדשה, לאחר הקמת העיר פעל ישו באזור צפון הכנרת, ועל כן בנצרות נחשב האזור לקדוש. בטבריה ובסביבותיה קמו כנסיות רבות, והעיר הפכה למרכז לצליינות. בהיסטוריה היהודית, טבריה נחשבת לאחת מארבע ערי הקודש, ביחד עם ירושלים, חברון וצפת, שבהן התרכזה מרבית האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל מסוף ימי הביניים ועד המאה ה-19.
בין המאה ה-2 למאה ה-10 הייתה בטבריה אוכלוסייה יהודית גדולה ומפותחת, מרכז לכל יהודי ארץ ישראל. גדולי ישראל פעלו בעיר ונקברו בתחומיה, ובהם רבן יוחנן בן זכאי, רבי עקיבא והשל"ה הקדוש, וכמו כן הועלו לטבריה עצמותיו של הרמב"ם, שנפטר במצרים, ונקבר בטבריה לפי צוואתו. קברים אלו מהווים היום מוקדי עלייה לרגל. בתקופת מסעות הצלב שימשה טבריה בירת נסיכות הגליל הצלבנית. לאחר קרב קרני חיטין בשנת 1187 חרבה העיר, ובתקופה הממלוכית ובתחילת התקופה העות'מאנית הייתה אך כפר קטן. במהלך המאה ה-18 ביצר שליט הגליל, דאהר אל-עומר, את חומות טבריה, ובשנת 1740 הזמין את הרב חיים אבולעפיה לגור בעיר, ולשקם את חיי היהודים בה (ראו: חצר היהודים בטבריה). בשנים שלאחר מכן הפכה לעיר בעלת רוב יהודי, ומרכז חשוב ליישוב היהודי. במלחמת העצמאות נכבשה טבריה על ידי כוחות "ההגנה", והאוכלוסייה הערבית פונתה על ידי הבריטים.
כיום נחשבת טבריה למרכז תיירות חשוב, המתבסס הן על קרבתה לכנרת, והן על קדושתה הדתית ליהדות ולנצרות. העיר משמשת גם מרכז תעשייתי ומסחרי אזורי.
אטימולוגיה
יוסף בן מתתיהו, ומקורות חז"ל מציינים שטבריה נקראה, על ידי מייסדה הורדוס אנטיפס, על שם הקיסר טיבריוס. מטבעות עתיקים שנמצאו במקום מתקופת שלטונו של הקיסר קלאודיוס, משנת 54 לספירה, מראים כי בתקופה זו נקראה "קלאודיופוליס" (עירו של קלאודיוס), ויש הסבורים כי קיבלה מעמד של "פוליס", עיר-מדינה, רק בתקופה זו.
מוסיף יוסף בן מתתיהו ומוסר כי הורדוס אנטיפס נתקל בקשיים ביישובו את העיר ביהודים, משום שנבנתה על גבי בית קברות ולכן נחשבה כמקום טמא. לאחר מרד בר כוכבא טיהר רבי שמעון בר יוחאי את העיר מטומאת המתים, והעיר הוכשרה למגורי יהודים. טיהור העיר מטומאת המת איפשר מגורי כהנים בעיר, ומשפחת כהנים למשמרת מעזיהו עברה לגור בעיר. במקורות יהודים מתקופה זו ועד לתקופת הגאונים מכונה טבריה גם "מדינת מעזיה".
ביוונית עתיקה נקראה טבריה "טיבריאס" (Τιβεριάς) ובארמית "טבריא". מדרש שמה של טבריה מופיע בתלמוד בבלי (מגילה ו, א): "רבי ירמיה אמר: רקת שמה ולמה נקרא שמה טבריא?שיושבת בטבורה של ארץ ישראל". מקור שמה של טבריה הוא, כאמור, על שם הקיסר הרומאי טבריוס, וחז"ל כנראה חיפשו משמעות אחרת, שלא תהיה תלויה במקור שמה הלא יהודי של העיר. כך מופיע גם ברש"י: "כמו שהטבור באדם הוא מיצוע הגוף כן יקרא מיצוע הארץ והמקום הגבוה שבה טבור" ראו גם שופטים ט' לז' - "הִנֵּה-עָם יוֹרְדִים מֵעִם טַבּוּר הָאָרֶץ". הערה: נוסח זה מופיע בפירוש רש"י במהדורות גדולות מודפסות, אך לא במהדורת הכתר (ר'אשתורי הפרחי בספרו 'כפתור ופרח' מתאר מתוך ידיעותיו והיכרותו הגאוגרפית מקרוב, מדוע אכן טבריה נמצאת במרכז ארץ ישראל (כפתור ופרח, ב, ירושלים תשנ"ז-תשנ"ח, פרק יא, עמ' 39).
חכמים וידענים חיפשו מדרשי שם המסביר את שמה של טבריה בדרכים אחרות. על פי התלמוד הבבלי היה במקום יישוב קדום בשם "רַקַּת", וכך דרשו חכמים את שמה של טבריה:
טבריה מכונה "טבור הארץ", ובשם זה נקרא חיבור של רבה של טבריה, משה קליערס, העוסק בתולדות העיר ובקדושתה. על הזיקה בין שם העיר לטבור, נכתב כי כמו הטבור בגוף האדם, מחלקת טבריה את גבולות ארץ ישראל המיושבת באותה פרופורציה שבה מחלק ה'טבור' את גוף האדם.
אוכלוסייה
לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נכון לסוף נובמבר 2023 (אומדן), מתגוררים בטבריה 50,144 תושבים (מקום 43 בדירוג רשויות מקומיות בישראל). האוכלוסייה גדלה בקצב גידול שנתי של 3.8%. אחוז הזכאים לתעודת בגרות מבין תלמידי כיתות י"ב בשנת ה'תשפ"א (2020-2021) היה 75.0%. השכר החודשי הממוצע של שכיר במשך שנת 2019 היה 6,197 ש"ח (ממוצע ארצי: 9,745 ש"ח).
להלן גרף התפתחות האוכלוסייה ביישוב:
כלכלה
בסוף 2009 נחנך פאוור סנטר של חברת ביג מרכזי קניות בצומת פוריה שבכניסה המערבית לעיר.
ב-25 ביולי 2013 נפתח בעיר התחתית קניון בשם "BIG Fashion Danilof", אף הוא בבעלות רשת ביג. הקניון, הראשון בעיר, מאכלס רשתות ישראליות ובינלאומיות.
ביולי 2017 אושרה תוכנית להקמת אזור תעסוקה חדש, בסמוך לצומת פוריה בכניסה המערבית לעיר ובסמוך לכביש 77. ליד המתחם מתוכנן להיבנות מרכז תחבורתי, שיכלול תחנת רכבת.
חינוך
בעיר פועלים 19 בתי ספר יסודיים, 4 חטיבות ביניים, ו-17 בתי ספר תיכוניים, מהם 6 ישיבות תיכוניות, 2 בתי ספר מקצועיים (עמל ומפתן) וכן בית הספר "ברנקו וייס" המתמחה בקליטת תלמידים שנשרו ממערכת החינוך. כן פועלות בעיר ישיבות רבות, בנוסף לישיבות התיכוניות, בהן ישיבת אור תורה הוותיקה, הפועלת באתר קבר רבי מאיר בעל הנס, גרעין ישיבת תומכי תמימים הפועל תחת בית חב"ד המקומי. כן פועלות בעיר מספר מכללות, ובהן "מכללת עתיד", "המכללה המשותפת" ו"מכללת רימונים" המכשירה עובדים בענף המלונאות והתיירות. האוניברסיטה הפתוחה מפעילה בטבריה מרכז אקדמי.
אתרים בעיר
הפארק הארכאולוגי בטבריה (ע"ש עוז ברקוביץ') - בפארק, הממוקם בכניסה הדרומית לעיר ומשתרע על שטח של כ-120 דונם, נמצאים שרידיה העתיקים של העיר טבריה, החל מהיווסדה על ידי הורדוס אנטיפס במאה ה-1 ועד למאה ה-11, ימי שלטונם של המוסלמים הפאטימים. בפארק מרחב ירוק הכולל מערכת שבילים, גנים וממצאים ארכאולוגיים, כגון: שער רומי עתיק ומערכת ניקוז מהמאה ה-10. כמו כן, משמש המקום לאירועים המוניים, מופעי מוזיקה ותיאטרון. הרשויות פועלות לטפח את התיאטרון הרומי העתיק שמנה כ-6,000-5,000 מקומות ישיבה על צלע הר ברניקי, מיקום החולש על כל מתחם העיר הרומית-יהודית וצופה אל הכנרת והחרמון. ואת מבנה מושב הסנהדרין, בית המרחץ ובית המדרש.
הגן הארכאולוגי בטבריה - הגן השוכן במרכז העיר ליד אזור המלונות, התגלה בעת חפירת יסודות למלון. באתר נמצאים שרידי מבנה גדול וכן שרידי בית כנסת מהמאה ה-8 הכולל רצפות פסיפס. באתר נמצאו גם שרידי רובע מגורים יהודי. אל הגן הובאו ממצאים שונים ביניהם סרקופגים, כותרות עמודים וכלי אבן ובזלת.
מדיד מפלס הכנרת - בקטע הדרומי של טיילת "יגאל אלון" מוצב פסל סביבתי המתנשא לגובה של 5 מטרים ורוחב של כ־3.5 מטרים ומעניק ביטוי צורני-תלת־ממדי למפלס הכנרת וכן משמש כמזרקת מים. המיצג מהווה תחליף עדכני למדידת המפלס שעד להקמתו נעשתה באופן ידני. מטרתו העיקרית היא מדידת מפלס הכנרת באמצעות מערכת דיגיטלית מתקדמת, לצד העלאת המודעות למצבו של המפלס. מדיד "המפלס של המדינה" הוא פרויקט המשותף לעיריית טבריה, החברה הממשלתית לתיירות, רשות המים ומקורות.
טיילת יגאל אלון - הטיילת, המהווה ציר תיירותי מרכזי, ממוקמת לאורך חוף הכנרת ונבנתה על ידי השלטון הבריטי. כיום, מהווה הטיילת מתחם שוקק חיים הכולל עשרות מסעדות, בתי קפה, מקומות בילוי, חנויות ודוכני ממכר שונים, אטרקציות ימיות ועוד. באחרונה ביצעה עיריית טבריה באמצעות החברה הכלכלית וחמ"ת עבודות נרחבות לשדרוג הטיילת. בסמוך לטיילת גן פסלים פתוח, וכן נקודת ייצוג לאומני הצפון.
בליל ה-15 במאי 2022 נהרסו חלקים מהטיילת בעקבות סופה שהתחוללה באזור.
בספטמבר 2010 הוחל בהפעלת "הטיבריום", מופעי מים אור קוליים, בליווי מזרקות מים המשלבות אש, לייזר ומתקנים מתנפחים. בהם תוכן חינוכי על טבריה, הכנרת וסביבתה. ב-2013 קרס חלקו הגדול של המתקן וטבע במימי הכנרת עקב עליית מפלס המים, וב-2022 אושרה תוכנית להפעלתו מחדש אך נכון לספטמבר 2023 שרידי המתקן עדיין עומדים בשיממונם.
חצר היהודים - מתחם הממוקם בלב המדרחוב (בסמיכת ל"גן הבנים") ובו נמצאים בתי כנסת, חלקם פעילים, כמו בית הכנסת העתיק (תקצ"ז-1836) המשמש כיום גם כבית חב"ד לתיירים, בית הכנסת עץ החיים, בית הכנסת של חסידי קרלין ובית הכנסת "הסניור". כן מצויה במקום אנדרטה לזכר בני טבריה שנפלו במערכות ישראל.
מתחם דונה גרציה - המתחם, המצוי בצפון מערב העיר העתיקה של טבריה, כולל מספר אתרים היסטוריים. "הבית של דונה גרציה" המצוי במתחם, הוא מוזיאון ייחודי לתולדות העיר טבריה ולסיפורה של דונה גרציה. כן כולל המתחם את "בית האחיות" שהיה הבית הראשון שנבנה מחוץ לחומות, את המצודה מימי דאהר אל-עומר, את בית הסראייה, ואת "מלון טבריה" ההיסטורי, שהוקם בשנת 1896 על ידי ריכרד גרוסמן.
גן לאומי חמת טבריה - ביציאה הדרומית של העיר טבריה נמצא גן לאומי "חמת טבריה". באתר נמצאו שרידיה של העיר העתיקה חמת, עיר שהייתה מיושבת בתקופת הכנענים והונחלה לשבט נפתלי לאחר כיבוש הארץ על ידי יהושע בן נון, והמשיכה לשרוד בתקופות הרומית, הביזנטית והאומיית. באתר נחשפו חורבות של בתי כנסת יהודיים, שחלקם שוחזר. בין שרידי בית הכנסת, מהמאה ה-4, מצויה רצפת פסיפס של גלגל המזלות. שילוב זה של מוטיבים חילוניים פופולריים במבנה דתי-יהודי משקף את הסובלנות של הרבנים באותה תקופה, כאשר היהדות שגשגה בגליל לצד הנצרות הצעירה ועבודת האלילים הרומיים. במקום נובעים 17 מעיינות חמים, מעיינות מרפא וחמאם.
ספורט
בעיר פעלה קבוצת כדורגל בשם הפועל טבריה. הקבוצה שיחקה בליגת העל בכדורגל חמש עונות, כשמתוכן ארבע עונות בשנות ה-60 ועונה אחת בשנת 1989. בשנת 1993 פורקה הקבוצה בשל מצבה הכלכלי. בשנת 2007 הוקמה הקבוצה מחדש בשם עירוני טבריה. שנה לאחר ההקמה מחדש, העפילה הקבוצה לליגה א'. ב-2014 העפילה לליגה הלאומית לאחר שהתגברה במסגרת משחקי מבחן על הפועל קטמון ירושלים מהליגה הלאומית שסיימה בעונה הקודמת במקום 14, בתוצאה כללית 1–5 בשני משחקים בבית ובחוץ והעפילה במקומה. בתחילת 2015 החלו עבודות הקמת אצטדיון עירוני טבריה בסמוך לצומת פוריה. בסיום עונת 2014/2015 שבה לליגה א', לאחר שסיימה במקום הלפני אחרון. במרץ 2022 העפילה הקבוצה לליגה הלאומית.
בעיר פועלת קבוצת כדורסל בשם הפועל טבריה, המשחקת בליגה א'. הקבוצה מפעילה בית ספר לכדורסל הפועל בחסות קבוצת מכבי תל אביב.
בעיר פועל מועדון שיט, שנוסד ב-1950 ומהווה את אחד המרכזים המובילים בתחום השיט בישראל. המועדון מקיים פעילות לגברים ונשים בחתירה ספורטיבית, וכן פועלת במסגרתו קבוצת חתירה של נכים.
אירוע הספורט הבולט בעיר הוא מרתון הכנרת המכונה גם "מרתון טבריה הבינלאומי", המתקיים מדי שנה, בראשית חודש ינואר, משנת 1977. מסלול הריצה, באורך 42,195 מטרים, מתחיל בטבריה, יורד דרומה לצמח, מקיף באופן חלקי את הכנרת, עולה צפונה עד עין גב, וחוזר, בכיוון ההפוך, באותה דרך עד לטבריה. מרתון טבריה הבינלאומי נחשב לאחד הוותיקים בעולם ומוכר על ידי aims, ארגון מרתונים בינלאומי. מכיוון שהמרתון נערך על שפת הכנרת בגובה כ-200 מ' מתחת פני הים זהו המרתון השני הנמוך בעולם לאחר מרתון ים המלח.
כמו כן טבריה מארחת את תחרות ה"איירון מן" (איש הברזל) החל מ-2021.
תרבות
בטבריה פועלים מספר מוסדות תרבות. אולם המופעים הגדול בטבריה הוא היכל התרבות "יד שטרית" ובו כ-750 מקומות. האולם משמש במה לקונצרטים, מופעי מחול והצגות של תיאטרונים ותזמורות מרחבי הארץ, וכן פועלות במסגרתו חבורות זמר. בכנסייה הסקוטית בטבריה מתקיים קונצרט של מוזיקה קלאסית מדי יום שישי.
בטבריה פועל קונסרבטוריון עירוני למוזיקה, שהוקם בשנת 1983 המכשיר את ילדי טבריה לנגינה במגוון של כלים. כן פועל בטבריה תיאטרון עירוני בשם "תיאטרון המשולש" שהוקם בשנת 1992 על ידי אמנים עולים[דרוש מקור].
כן פועלים בטבריה ארבעה מתנ"סים - "אשכול פיס", "מרכז קהילתי אופק", "בית גינסבורג" ו"מתנ"ס פירסט".
כמו כן, בעיר פועלות גם להקות המחול הייצוגיות "סינופסיס", משכנן הוא בימת העיר - מרכז מצוינות לאמנויות הבמה בתחומי המחול והתיאטרון המופעל על ידי רשת המתנ"סים העירונית.
בסינופסיס שמונה להקות מחול ושתי קבוצות ברייקדאנס. הלהקות השונות מחולקות על פי שכבות גיל.
הלהקות מייצגות את העיר ולוקחות חלק באירועים רבים במרחב העירוני, הלאומי והבין-לאומי בפסטיבלים, תחרויות ומופעים שונים.
סוגי המחול העיקריים המשמשים את הלהקות הם: פולקלור ישראלי, בלט קלאסי, מחול מודרני, קומפוזיציה, אימפרוביזציה, ברייקדאנס ומחול ישראלי עכשיוי.
טבריה במסורת ישראל, בתרבות ובאמנות
מעמדה המרכזי של טבריה, כאחת מארבע ערי הקודש, הביא במהלך הדורות ליחס מיוחד שניתן לה במסורת ישראל, בתרבות ובאמנות. מיקומה של טבריה על חוף הכנרת ובסמוך לחמי טבריה, הביא לדיונים הלכתיים המיוחדים לטבריה. כך למשל, בנושא חישוב זמני כניסת השבת ויציאתה, נאמר בתלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קי"ח, עמוד ב': "אמר רבי יוסי, יהא חלקי ממכניסי שבת בטבריא וממוציאי שבת בציפורי". כוונתו הייתה שראוי לנהוג כמנהגם של אנשי טבריה, המצויים בבקעה, ומטבע הדברים נראית להם שקיעת החמה (ועמה כניסת השבת) מוקדם, והיפוכו באנשי ציפורי, הנמצאים במקום גבוה. בדומה לכך חל דין מיוחד בטבריה המתיר שאיבת מים בשבת משפת הכנרת, ונאמר בתלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף פ"ז, עמוד א': "לא התיר רבי חנניא בן עקביא אלא בימה של טבריה, הואיל ויש לה אוגנים, ועיירות וקרקיפות מקיפים אותה." כן ידוע הדיון ההלכתי בשאלת תאריך חג הפורים בטבריה התלוי האם הכנרת נחשבת לחומתה כשלמעשה מחמירים וחוגגים בעיר יומיים, וכן בשאלות רבות הנוגעות לביצוע מלאכות כבישול והגעלת כלים ממי חמי טבריה.
במהלך השנים אוזכרה טבריה בספרות הנוסעים, כאשתורי הפרחי, משה באסולה ורבים אחרים, והיא מתוארת כעיר מוקפת חומה במפות עתיקות של ארץ ישראל, כגון איוריו ומפותיו של ברנהרד פון בריידנבאך מסוף המאה ה-15. העיר מוצגת בציורים הקלאסיים של ציירי ארץ ישראל מהמאה ה-19 כדייוויד רוברטס וויליאם הנרי ברטלט.
במהלך השנים נכתבו יצירות רבות, דתיות וחילוניות, העוסקות בטבריה. רובן נכתבו בגעגועים לעיר, לאתרים היהודיים ולקברי הצדיקים שבה, ומתוך תקווה לגאולה, מהם הפיוט "אוחיל יום יום" מאת רבי דוד חסין מן המאה ה-18. יצירה חילונית ברוח דומה, המתארת את הציפייה לגאולה שתתחיל בטבריה, מצויה בשיר "אגדה" (על שפת ים כנרת) למילותיו של יעקב פיכמן ולחנו של חנינא קרצ'בסקי.
לאחר קום מדינת ישראל נתקבע לטבריה ולתושביה דימוי "עממי", לא מעט בזכות המערכונים "הקפיטריה בטבריה" ו"טבריה תחתית" שכתב נסים אלוני ובביצוע "הגשש החיוור" וכן בזכות סרטי אבא גנוב.
בשנות האלפיים, היוצר שמי זרחין, יליד טבריה, מתאר את העיר בסרטי הקולנוע שהוא יוצר, דוגמת "אביבה אהובתי" (2006) ו"העולם מצחיק" (2012), וכן בספרו "עד שיום אחד", אשר יצא לאור ב-2011.
בקיץ 2023, על רקע תיקון מספר 53 לחוק הרשויות המקומיות (בחירות), שזכה לכינוי "חוק טבריה" והעתירות לבג"ץ נגד החוק, שודרה בכאן 11 הסדרה בת חמשת הפרקים "טבריה – מתחת לקו האדום", המסקרת את העיר, בדגש על הפוליטיקה העירונית.
ראשי העיר
זאכי אלחדיף (1928–1938)
שמעון דהאן (1938–1950)
משה צחר (1950–1965)
מאיר אדרעי (1965–1969)
משה צחר (1969–1978)
יגאל ביבי (1978–1988)
יוסי פרץ (1988–1998)
בני קריתי (1998–2003)
זוהר עובד (2003–2013)
יוסף בן-דוד (2013–2018)
רון קובי (2018–2020)
שמעון מעתוק, יושב ראש הוועדה הקרואה (2020)
בועז יוסף, יושב ראש הוועדה הקרואה (2020 ואילך)
ערים תאומות
הערים התאומות של טבריה הן:
ארצות הברית אלנטאון, פנסילבניה, ארצות הברית
איטליה מונטקטיני טרמה, איטליה (מ־1979)
צרפת מונפלייה, צרפת (מ־1983)
גרמניה וורמס, ריינלנד-פפאלץ, גרמניה (מ־1986)
ארצות הברית סיינט פול, מינסוטה, ארצות הברית (מ־1996)
ארצות הברית מילווקי, ויסקונסין, ארצות הברית (מ־2000)
ארצות הברית גרייט נק, ניו יורק, ארצות הברית (מ־2002)
צרפת סנט רפאל, צרפת (מ־2007)
הרפובליקה העממית של סין וושי, הרפובליקה העממית של סין (מ־2008)
ארצות הברית טולסה, אוקלהומה, ארצות הברית (מ־2008)
ארצות הברית מירטל ביץ', קרוליינה הדרומית, ארצות הברית
לקריאה נוספת
יזהר הירשפלד (עורך), טבריה - מייסודה עד הכיבוש המוסלמי : מקורות, סיכומים פרשיות נבחרות וחומר עזר, ירושלים : יד יצחק בן-צבי-המחלקה לחינוך והדרכה, תשמ"ח 1988.(הספר בקטלוג ULI)
עודד אבישר, ספר טבריה - עיר כינורות וישובה בראי הדורות, ירושלים : כתר הוצאה לאור, תשל"ג-1973
מטוב טבריה (דפים לחקר טבריה), הוצאת אריאל.(הספר בקטלוג ULI)
מוסטפא עבאסי, טבריה ותושביה הערבים בימי השלטון הבריטי : 1918-1948, יד יצחק בן-צבי, ירושלים 2021.
בנימין פנטליאט, הקהילה האשכנזית בטבריה, על פי פנקסי החברא קדישא ומפקדי אוכלוסין, תשע"ה 2015.
וליד אטרש, "התיאטרון הרומי בטבריה", קדמוניות, 144, 2012, עמ' 79–88
פילדמרשל ארצ'יבלד פרסיוול ויוול, מסעי המלחמה בארץ ישראל, הוצאת אריאל, 2007. עמודים 195–196
עדו ישראלי, טבריה כמקרה בוחן למערכות יחסים בין נושאי משרת חכם באשי באימפריה העות'מאנית, אורשת כרך ט', הוצאת מכללת אורות ישראל, אלקנה 2020, עמ' 85–106.
עדו ישראלי, טבריה עיר מקלט, סגולה - מגזין ישראלי להיסטוריה, תשרי תשפ"ד, עמ' 28–37.